בש"פ 6245/10 רובי מרקוס נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטת ק' רג'יניאנו ) במ"ת 36615-06-10 מיום 17.8.2010, במסגרתה נקבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמת העורר, כי לא ניתן לאיין את מסוכנותו בחלופת מעצר וכי מעצרו יוארך עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

העובדות הצריכות לעניין

1.

האירועים המפורטים בכתב האישום תוארו בהחלטת בית משפט זה (השופט א' רובינשטיין ) בבש"פ 5953/10

אלפרון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.9.2010). בקצרה ייאמר כי דרור אלפרון, נאשם 1 בכתב האישום (להלן: אלפרון ), הינו מנהלה של חברת א.ד.ר אנרגיה בע"מ (להלן: החברה ), אשר תכליתה הינה הפקת רווחים מאיסוף בקבוקי שתייה ריקים, מסירתם לתאגיד מיחזור וקבלת דמי הפיקדון תמורתם. העורר, נאשם 2 בכתב האישום, ומיכאל טריגר, נאשם 3 בכתב האישום (להלן: טריגר ), הינם חבריו של אלפרון ובתקופה הרלוונטית לכתב האישום עבדו כאוספי בקבוקי שתייה ריקים מטעם החברה. כתב האישום מתאר כיצד סחטו הנאשמים באיומים בעלי עסקים שונים ודרשו מהם לקבל בקבוקי שתייה ריקים, וזאת בהטרדות חוזרות ונשנות ובהתנהגות המבטאת איום מרומז, תוך שימוש ב"מוניטין השלילי" של שם משפחתו של אלפרון. כתב האישום כולל שמונה אישומים שונים, כאשר כל האישומים פרט לאישום החמישי נוגעים, בין היתר, לעורר. במסגרת האישומים יוחסו לעורר מספר עבירות של סחיטה באיומים [לפי סעיף 428 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )] ועבירה של גניבה (לפי סעיף 383(א)(1) בצירוף סעיף 384 לחוק העונשין), כאשר באחד המקרים נטל העורר ללא רשות, יחד עם אחר, שני שקים מלאים בבקבוקים ריקים מפאב ה"טמפל בר" שבכפר סבא.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו מיום 17.8.2010 כי ההודעות הרבות של המתלוננים והאזנות הסתר מלמדות על שיטת פעולה תמימה לכאורה, באמצעותה הצליח העורר, תוך איזכור הקשר שלו למשפחת אלפרון, לגרום לבעלי העסקים לשתף פעולה לכאורה וכאילו מרצון ולמסור את הבקבוקים המיועדים למיחזור לאלפרון או לאדם אחר מטעם החברה. בית המשפט המחוזי קבע:

"יש לקרוא את ההודעות עם כל מה שיש בהן ומה שאין בהן. חלק לא מבוטל מהמתלוננים ביקשו לא למסור עדות על מנת לא להסתבך ולא בכדי. חלקן של העדויות נמסרו בשפה רפה והדבר מעיד בעד עצמו" (עמוד 20 להכרעת הדין).

בית המשפט המחוזי קבע כי טענת בא כוחו של העורר לפיה העורר הזכיר את שמו של אלפרון רק כאשר נשאל מי המעסיק שלו היא טענה תמימה שאין בה ממש. נקבע כי השימוש בשמו של אלפרון לא היה סתמי וכך גם אמירות אחרות שנאמרו על ידי העורר או עובר לכך, על ידי אלפרון עצמו. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי יש בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לעורר.

לעניין עילת המעצר קבע בית המשפט המחוזי, על סמך החלטת בית משפט זה בבש"פ 11271/03 מדינת ישראל נ' אלפרון (לא פורסם, 31.12.2003), כי העבירה של סחיטה באיומים מקימה חזקת מסוכנות וכי בדרך כלל עבירות מסוג זה אינן מתאימות לחלופת מעצר. בית המשפט המחוזי הדגיש כי עילת המסוכנות מתעצמת גם נוכח עברו הפלילי המכביד של העורר, אשר כבר צבר לחובתו חמש הרשעות קודמות בעבירות של איומים ותקיפה ואף עומד נגדו מאסר על תנאי חב הפעלה לתקופה של 12 חודשים.

לנוכח כל האמור, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

טיעוני העורר

3.

העורר – באמצעות בא כוחו, עו"ד ניר דוד – טוען כי התיאור העובדתי בכתב האישום, לפיו העורר וחבריו חברו להגשמת תכלית עבריינית ובאופן בו מעשי הסחיטה מתוכננים ויוצאים מ"בית יוצר" אחד, הוא משולל יסוד ומופרך. העורר מדגיש כי הוא החל את עבודתו בחברה אך ביום 17.4.2010 ועל כן יש לראות את המעשים המיוחסים לו במנותק לאשר התרחש עובר להעסקתו בחברה, ותוך ניתוק ברור בין שתי התקופות. לטענת העורר, בית המשפט המחוזי שגה בכך שבחן את התנהלות העורר בסקירה אחת עם יתר המעורבים ולא איבחן את חלקו הספציפי של העורר "תוך סקירה פשטנית ומכלילה לגבי המיוחס לו כמו גם האמירות אשר יצאו מפיו", וזאת בלא שהמשיבה ייחסה לעורר את ביצוע המעשים כ"מבצע בצוותא" לפי סעיף 29 לחוק העונשין.

4.

ביחס לאישום הראשון

טוען העורר כי המעשים המיוחסים לו מופיעים בסעיפים 7 ו-9 לאישום זה בלבד וכי במסירת פתק עליו כתוב "רובי, מחזור בקבוקים" למי מעובדי מסעדת "בלאק בורגר" במתחם G שבכפר סבא תוך בקשה כי יעבירנו לבעלים אינה מהווה כל עבירה פלילית ואין בה כל אלמנט מאיים. כמו כן טוען העורר כי אין בחומר הראיות אינדיקציה כי מסירת הפתק האמור הייתה על דעתו של אלפרון, כפי שנאמר בכתב האישום. ביחס לסעיף 9 לאישום הראשון – על פיו נכנס העורר בחודש מאי 2010 למטבח מסעדת "בלאק בורגר" ללא אישור, החל לחפש בקבוקים במטבח ומחוצה לו תוך שהוא מדבר בצורה מעליבה כלפי העובדים ובועט בפחים, ולאחר מכן הורה לעובד המסעדה לאסוף בקבוקים ריקים אל תוך הפח שהעמיד סמוך למטבח – טוען העורר כי מקריאת עדותו של הטבח עבד מרעי מיום 20.5.2010 ניתן להבין כי העורר לא עשה כל מעשה הנוגע ל"סחיטה באיומים" וכי עד לאותו מקרה לא יוחס לעורר השימוש בשם "אלפרון".

ביחס לאישום השני

טוען העורר כי בכך שהציג עצמו בפני המתלונן, ניר טרכטמן (הבעלים של מסעדת "בפאלו" ומסעדת "מיסטר שניצל" במתחם G

שבכפר סבא) (להלן: טרכטמן ) , כ"עובד בחברה לאיסוף בקבוקים" אין כל עבירה. עוד טוען העורר כי אין כל עדות לכך שהצגה זו, והגעתו של העורר למסעדה בכלל, הייתה על דעתו של אלפרון, כפי שנאמר בכתב האישום. לטענת העורר, אין כל ראיה כי הוא אמר למתלונן כי החברה שייכת לאלפרון על מנת לאיים עליו. יתרה מכך, העורר טוען כי מחומר הראיות עולה כי אמירה זו נאמרה על ידי אדם אחר. העורר טוען עוד כי אין כל עבירה בהנחת שני פחים לאיסוף בקבוקים מחוץ למסעדה.

ביחס לאישום השלישי

טוען העורר כי אין כל אינדיקציה בחומר הראיות לכך שהעורר ידע כי אלפרון וטריגר איימו על הבעלים של בית הקפה "קפה גרג", ועל כן ממילא אין כל עבירה בכך שהעורר החליף את טריגר באיסוף הבקבוקים מבית הקפה.

ביחס לאישום הרביעי

טוען העורר כי אין כל אינדיקציה בחומר הראיות לכך שהעורר היה מודע לפעולותיהם של אלפרון ושל טריגר עובר להגעתו לפאב ה"טמפל בר". כמו כן טוען העורר כי אין עדות ברורה ביחס לשאלה מי מבין השניים שהגיעו לפאב (העורר או האחר) נטל את השקים ובהם הבקבוקים הריקים ואין כל אינדיקציה למספר הבקבוקים שהיו בשקים. לפיכך, טוען העורר, מעשיו אינם עולים כדי איום או גניבה.

ביחס לאישום השישי

טוען העורר כי אין בחומר הראיות כל אינדיקציה לכך שהוא היה מודע לפעולותיהם של אלפרון וטריגר עובר להגעתו למסעדת "אפלנצ'ה" ועל כן הגעתו למסעדה במטרה לאסוף בקבוקים אינה מהווה עבירה כלשהי.

ביחס לאישום השביעי

טוען העורר כי עדויותיהם המוקלטות של משה שמואל (הבעלים של "אולמי השרון" בכפר סבא) ומרדכי זרביאן (המחסנאי של "אולמי השרון") הינן "מקוטעות, מבולבלות וטלואות" וכי אין בכוחן של עדויות אלה כדי להוכיח את המיוחס לעורר באישום זה.

ביחס לאישום השמיני

טוען העורר כי אין במתואר בסעיף 6 לאישום זה – על פיו נהגו העורר וטריגר לאסוף בקבוקים ריקים ממסעדת "טאבולה" בהרצליה אולם במהלך חודש פברואר 2010 הפסיקו לשלם תמורת הבקבוקים – כדי להוות "סחיטה באיומים". ביחס לסעיף 8 לאישום השמיני טוען העורר כי בהודעתו של גל ריבש, שהינו עד הראייה היחיד למתואר בכתב האישום, לא נמצאה כל ראיה למיוחס לעורר.

5.

באשר להאזנות הסתר שבוצעו לשיחות שבין העורר לאלפרון טוען העורר כי "לא נמצא ולו בדל ראיה אחד המלמד על שיטת פעולה, התארגנות מוקדמת, פעילות עבריינית או כל אלמנט נוסף אשר יש בו משום להצביע את שמבקשת המאשימה להוכיח". לטענת העורר, גם בהאזנות הסתר שבוצעו לשיחות שבין העורר לאחרים אין כדי לאמת או לחזק את האמור בכתב האישום.

6.

ביחס לעילת המעצר והמסוכנות טוען העורר כי בית המשפט המחוזי שגה משלא בחן האם ניתן לאיין את מסוכנותו של העורר באמצעות חלופת מעצר. כמו כן טוען העורר כי בית המשפט שגה משקבע כי תלוי ועומד נגד העורר מאסר על תנאי חב הפעלה של 12 חודשים, שכן ביום מתן גזר הדין בת"פ 1641/08 (אז ניתנה הוראה על חידושו של המאסר על תנאי שנגזר על העורר בת"פ 3072/03) כבר לא היה מאסר על תנאי תלוי ועומד כנגד העורר ומשכך לא ניתן היה להורות על הארכת המאסר המותנה, אלא על חידושו.

7.

לטענת העורר, שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי בנסיבות המקרה לא היה מקום להורות על קבלת תסקיר מעצר בעניינו, בייחוד לנוכח העובדה שבית משפט זה הורה על הכנת תסקיר ובחינת חלופות מעצר בעבירות סחיטה באיומים בנסיבות חמורות בהרבה מאלה המתקיימות במקרה הנוכחי. לטענת העורר, הן מעורבותו הפחותה יחסית במעשים המתוארים בכתב האישום והן עברו הפלילי אינם מונעים עריכת תסקיר מבחן בעניינו.

8.

לנוכח האמור, מבקש העורר מבית משפט זה לקבוע כי אין כל ראיות לכאורה כנגד העורר ולהורות על שחרורו. לחלופין, מתבקש בית משפט זה להורות על הכנת תסקיר בעניינו של העורר אשר יבחן את מסוכנותו, כמו גם את האפשרות לאיינה בחלופת מעצר.

טיעוני המשיבה

9.

המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד מיטל בוכמן-שינדל – חולקת על כך שיש להפריד בין האישומים ובין הנאשמים וטוענת כי הנאשמים פעלו בצוותא, אף אם לא הייתה הפנייה בכתב האישום לסעיף 29 לחוק העונשין. בהקשר זה טוענת המשיבה כי הגם שהעורר החל לעבוד בחברה בחודש אפריל 2010, הוא הספיק לעשות די והותר בפרק הזמן שעמד לרשותו.

לטענת המשיבה, השימוש בשם "אלפרון" איננו שימוש תמים כאשר זה נעשה במסגרת המעשים המתוארים בכתב האישום ומלווה באמירות שאינן תמימות. באת כוח המשיבה הפנתה לכך שהעורר אף אישר בחקירתו מיום 7.6.2010 כי הוא יודע שישנם אנשים שהשם "אלפרון" מפחיד אותם.

לעניין רף העבירה שנטען על ידי העורר כי אינו חמור במיוחד, טוענת המשיבה כי עבירות הסחיטה והאיומים מסוג זה הולכות ונעשות מתוחכמות יותר ויותר. כמו כן טוענת המשיבה כי יש ברשותה הקלטות של אנשים אשר אישרו בפני השוטרים כי הם מפחדים להעיד נגד הנאשמים. כן הפנתה באת כוח המשיבה להתבטאויות שונות של העורר כפי שהן עולות מהאזנות הסתר שנערכו ומהודעות שונות שנגבו. מהתבטאויותיו של העורר ניתן, לטענת המשיבה, ללמוד על חלקו במעשים המתוארים בכתב האישום.

המשיבה טוענת כי הן לנוכח ריבוי העבירות והן לנוכח תחכומם של כל המעורבים, נשקפת מן העורר מסוכנות רבה, בייחוד לנוכח עברו הפלילי. בעניין המאסר על תנאי נטען כי הגם שהיה על בית המשפט לדבר בלשון "חידוש" במקום "הארכה", עניין זה רלוונטי לשלב הטיעונים לעונש ומכל מקום, טענת העורר כי לא היה נגדו מאסר על תנאי חב הפעלה הינה בעייתית, בייחוד לנוכח העובדה ששני הצדדים הם שביקשו את הארכת התנאי.

דיון והכרעה

10.

לאחר שעיינתי בחומר הראיות הגעתי לכלל מסקנה כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה ביחס לעורר. זאת, על אף ניסיונו של בא כוחו לנתקו מן הנאשמים האחרים וממרבית האירועים המתוארים בכתב האישום. יצויין כי בשלב זה איני נדרש לשאלה האם העבירות המיוחסות לנאשמים בוצעו בצוותא, שכן אני סבור כי הראיות לכאורה המתייחסות לעורר עומדות בפני עצמן. ויודגש, בחינת קיומן של ראיות לכאורה בשלב ההחלטה בדבר מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים נעשית על סמך חומר הראיות הגולמי, כאשר חומר הראיות טרם עבר את "מסננת" החקירה הנגדית. בשלב זה יש לבחון האם קיים סיכוי סביר להוכחת אשמתו של הנאשם [ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133 (1996); החלטתי בבש"פ 10234/08 אבולקיעאן נ' מדינת ישראל , פסקה 26 (לא פורסם, 14.12.2008).

11.

ממכלול הראיות עולה לכאורה כי התמונה אותה מנסה להציג העורר לפיה עסקינן במגעים עסקיים רגילים במסגרתם נעשו על ידו ניסיונות שכנוע לגיטימיים, כלל אינה מדוייקת. בהקשר זה יצויין כי בית משפט זה עמד אך לאחרונה, בבש"פ 5953/10 הנ"ל (הנוגע לתיק זה ממש), על כך שאיום אינו חייב להיות מפורש ויכול שיהא משתמע, מרומז או עקיף (שם, בפסקה ט להחלטה). בחינת חומר הראיות מעלה כי לכאורה יש ממש באישומים המיוחסים לעורר.

כך למשל , בחקירתו מיום 29.4.2010 מסר טרכטמן, כי לאחר שסירב לבקשתם של העורר ואחר לשים פחים לאיסוף בקבוקים בקרבת מסעדותיו, שמע אחד מעובדיו את העורר אומר לאחר "אני לא שואל אותו אני אשים פה פח" (עמוד 7 לתמליל החקירה). טרכטמן מסר כי הגם שהשניים לא איימו עליו, הוא ראה ש"אין עם מי לדבר" (שם). בהודעתו מיום 2.5.2010 מסר טרכטמן כי "לא הייתה שיחה תמימה. אם הייתי מבין בין השורות שאפשר להוריד אותם מהסיפור אז הייתי עושה את זה אבל המצב פה שונה. תשמע זה שנכנסים אליך בצורה מאיימת זה קודם כל מפחיד. דבר שני, הסיפור שהיה בשניצל יומיים קודם שאמרו ליד עובד שלי שלא שואלים אותי גם זה מוסיף, עוד מנורה שדולקת" (עמוד 5 להודעה). עוד עולה מדבריו של טרכטמן כי בפעם השנייה שהגיעו השניים לשוחח עמו ציין האחר שהחברה שייכת לאלפרון (עמוד 8 לתמליל החקירה) וכי על אף שסירב שוב, הונחו שני פחים בקרבת עסקו כעבור מספר ימים (עמוד 10 לתמליל החקירה).

בשיחתו עם בחורה בשם מעיין, שככל הנראה עבדה ב"אולמי השרון" (שיחה 1259 מיום 1.6.2010), ציין העורר כי "הם מחביאים לי ת'בקבוקים הזבל האלה". בשיחה נוספת עם מעיין (שיחה 1326 מיום 1.6.2010) מציין העורר כי ביקר ב"אולמי השרון" וכי "הוא מחביא את זה, הזבל, למעלה". העורר אף מציין באותה שיחה: "כן... לקחתי להם, לקחתי להם איזה עשרים ומשהו שקיות והיה עוד".

בשיחה של העורר עם אורון, עובד נוסף בחברה (שיחה 907 מיום 30.5.2010) מפנה העורר את אורון למתחם "אלונית" בכניסה לחדרה ואומר לו: "כנס לשם, לך תאנוס את כולם שם, תגיד.. אה.. לך תשים להם כלובים, מתקנים מה שיש שם, שקיות..". בא כוח העורר טען בדיון שנערך לפניי כי התבטאות זו של העורר לא כוונה

נגד בעלי העסקים במתחם האמור, אלא נגד מתחרי החברה בתחום איסוף הבקבוקים. אלא שקשה ליישב הסבר זה עם הוראותיו של העורר לאורון, בהמשכה של אותה שיחה: "תגיד אתה מהבקבוקים" ו"תגיד אתה עובד עם רובי מהבקבוקים אה.. של דרור".

מהודעתו של אבירם ברגר, הבעלים של מסעדת "טאבולה" הנ"ל (להלן: ברגר ), מיום 14.6.2010 עולה כי ברגר הסכים לאסוף בקבוקים ריקים עבור הנאשמים בתמורה לתשלום, מתוך תחושת פחד. בהמשך גילה ברגר כי האוספים אינם מעבירים את התשלום במעמד איסוף הבקבוקים כפי שסוכם והודיע לעובדו לחדול מאספקת הבקבוקים. מספר ימים לאחר מכן הגיעו העורר וטריגר למסעדה ודרשו לקבל את הבקבוקים ואף החלו להעמיסם על רכבם. ברגר, אשר הוזעק למסעדה על ידי מנהל המשמרת, הורה לשניים להחזיר את הבקבוקים ולעזוב את המקום. ברגר מסר כי "הם הגיבו באגרסיביות ובצעקות מסוג: מי אתה, אתה לא תקבע לנו, אנחנו.. מה הבעיה שלך, תתנהג בכבוד, אנחנו מתנהגים בכבוד, כאשר בפועל הם מתנהגים בחוצפה רבה ובצעקות והג'ינג'י (טריגר – י.ד.) אף התקרב אליי בצורה מאיימת". נדמה כי קשה להלום התנהגות מסוג זה עם התנהלות עסקית לגיטימית.

מעיון בחומר הראיות עולה כי ישנן ראיות נוספות המבססות את האישומים נגד העורר, ובכללן הודעות של עדים והאזנות סתר. איני רואה צורך להמשיך ולפרט את כל הראיות הקיימות היות שדי באמור לעיל כדי לקבוע כי קביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר קיומן של ראיות לכאורה הינה קביעה מבוססת.

12.

אני סבור כי גם קביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר קיומה של עילת מעצר הינה קביעה מבוססת. אכן, בית משפט זה עמד כבר פעמים רבות על כך שבעבירה של סחיטה באיומים גלומה מעצם טבעה ואופיה מסוכנותו של הנאשם [ראו למשל: בש"פ 11271/03 מדינת ישראל נ' אלפרון , פ"ד נח(2) 406, 410 (2003) והאסמכתאות שם]. כמו כן, עבירת הסחיטה באיומים, מעצם טיבה, מעלה את החשש מפני שיבוש הליכי משפט בדרך של הטלת מורא על קורבן העבירה [ראו: בש"פ 2938/05

גזאוי נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל (לא פורסם, 10.4.2005); בש"פ 7317/06 מדינת ישראל נ' פלוני , פסקה 14 (לא פורסם, 11.9.2006)]. בנוסף, לחובתו של העורר מספר הרשעות קודמות, לרבות בעבירות תקיפה ואיומים.

13.

על אף כל האמור, סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 מורנו כי גם אם קיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר בעניינו של הנאשם, יש לבחון האם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה. בעניין זה אני סבור כי היה מקום להורות על הכנת תסקיר מעצר בעניינו של העורר, על מנת לבחון את היתכנותה של חלופת מעצר ראויה שיהיה בה כדי לאיין הן את מסוכנותו של העורר והן את החשש מפני שיבוש הליכי משפט. מבלי לקבוע מסמרות בעניין, מכתב האישום עולה לכאורה כי חלקו של העורר במעשים המתוארים, הגם שאינו מבוטל כלל וכלל כמתואר לעיל, אינו בהכרח חלק מרכזי בהשוואה לחלקם של הנאשמים האחרים. אף אין להתעלם מכך כי חלק מן האירועים, לרבות חילופי דברים בין הנאשמים האחרים לבין בעלי העסקים השונים, התרחשו טרם תחילת העסקתו של העורר בחברה. בנסיבות אלה, אני סבור כי ראוי לבחון לעומקם של דברים האם אין אפשרות להסתפק בחלופת מעצר בעניינו של העורר.

14.

סוף דבר, אני מקבל את הערר בחלקו ומורה על הכנת תסקיר מעצר בעניינו של העורר, על ידי שירות המבחן. לאחר שיוכן תסקיר המעצר יוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי אשר יבחן ויכריע, על פי מיטב שיקול דעתו ובהתחשב במסקנות התסקיר, אם יש מקום להורות על חלופת מעצר בתנאים מגבילים, שיהיה בהם כדי לאיין את מסוכנותו של העורר ולהבטיח שלא ישובשו הליכי משפט.