בש"פ 5783/13 יגור יונייב נ. מדינת ישראל

לפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ג' רביד ) במ"ת 59779-07-13 מיום 23.8.2013, במסגרתו הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) .

העובדות לפי כתב האישום

1.

במסגרת כתב אישום שהוגש נגד 10 נאשמים, נטען כי העורר נהג להלוות כספים בריבית בשוק האפור וכי הלווה לאדם בשם רונן סכום של 5,000 ש"ח. בעקבות החשש שהעורר ונאשמים נוספים יפגעו בו בשל קשייו לפרוע את ההלוואות שנטל, עבר רונן להתגורר במקלט ואילו אחותו, אילנה, הודיעה למלווים, לרבות לעורר, כי היא לוקחת על עצמה את האחריות על החזר החובות. בעקבות כך, החלה אילנה להעביר לעורר ולנאשמים הנוספים סכומי כסף מדי שבוע החל משנת 2012 עד שהחלה להתקשות בהחזר ההלוואות בעצמה. העורר הואשם בכך שסיפר לאילנה כי ריצה עונש מאסר בעבר וכי במספר הזדמנויות איים עליה כי אם לא תשלם לו הוא יפנה לאחיה הצעירים וכל זאת במטרה להפחידה. נטען גם כי החל בחודש מאי 2013 ועד תחילת חודש יוני 2013 שלח העורר אל אילנה מדי יום אדם שזהותו אינה ידועה שדרש ממנה תשלום של 500 ש"ח. העורר הואשם גם בכך שבתחילת חודש יולי קשר עם נאשם נוסף קשר לפיו האחרון יגיע אל אילנה וידרוש ממנה תשלום. כאשר אילנה אמרה לאותו נאשם נוסף שאין לה כסף הוא צעק עליה וקילל אותה במטרה להפחידה ובעקבות כך מסרה לו 600 ש"ח. לבסוף, נטען כי בעקבות מעשיו של העורר והנאשמים האחרים מסרה אילנה לעורר סכומי כסף בהיקף כולל של 9,000 ש"ח.

אשר על כן הואשם העורר בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: ה חוק ) ובעבירה של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק.

הליכי המעצר

2.

בבד בבד עם הגשת כתב אישום כנגד העורר עתרה המשיבה לעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בא כוח העורר חלק על קיומן של ראיות המבססות סיכוי להרשעתו, וטען כי לעורר חלק מינורי בלבד בפרשה כולה באופן שמצדיק את החרגתו מן הנאשמים האחרים.

החלטתו של בית המשפט המחוזי

3.

בית המשפט המחוזי דחה את טענות העורר לפיהן לא קיימות ראיות לכאורה נגדו בשל העובדה שאילנה לא הזכירה את שמו מיוזמתה ובשל העובדה שעדותה מוטלת בספק ממילא שכן היא עדה שאינה אובייקטיבית אשר יש לה עניין אישי ישיר בתוצאות ההליך. בית המשפט קבע כי מהודעות הנאשמים האחרים בתיק עולה כי העורר אכן עסק במתן הלוואות בשוק האפור ביחד עם שניים מהנאשמים ואף היה בקשר עם נאשם נוסף. עוד ציין בית המשפט כי בעת מעצרו של העורר נתפסו ברשותו דפים ועליהם שמות של למעלה ממאה חייבים וביניהם גם שם משפחתו של רונן. בית המשפט הוסיף כי שמו של העורר עולה מפורשות בהודעותיה של אילנה כמי שנטל חלק במסכת הסחיטה ועל אף שאילנה לא מציינת איום מילולי קונקרטי מצידו של העורר, הרי שהיא מתארת התנהגות מפחידה ומלחיצה מצידו המספיקה כדי לגבש לכאורה את עבירת הסחיטה באיומים. בית המשפט דחה את טענת העורר לפיה אין לקבל את גרסת אילנה בשל העובדה שמעולם לא ישב בכלא, שכן אין חשיבות לשאלה האם ריצה עונש מאסר בפועל או אך סיפר לאילנה כי כך ארע כדי להפחידהּ. בית המשפט עמד על כך שאילנה תיארה את הקשר בין העורר לנאשמים נוספים ובפרט את הקשר בינו לבין הנאשם שנשלח לאיים עליה. בית המשפט הדגיש כי העורר מצידו שמר על זכות השתיקה ולא סיפק כל הסבר לחשדות נגדו. בית המשפט לא נאות להחריג את העורר מעניינם של יתר הנאשמים בפרשה וקבע כי מסכת הסחיטה באיומים השיטתית והמאורגנת שהופעלה כנגד אילנה מקימה עילת מעצר אשר מצדיקה את מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו.

תמצית נימוקי הערר

4.

במסגרת הערר מלין העורר – באמצעות בא כוחו, עו"ד שי שורר – על קביעת בית המשפט המחוזי לפיה קיימות די ראיות לכאורה כדי להצדיק את מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. כמו כן, מלין העורר על כך שלא נבחנה חלופת מעצר בעניינו.

5.

באשר לקיומן של ראיות לכאורה ; טוען העורר כי מהודעתו של רונן במשטרה כלל לא עולה כי חשש מפניו וכי חשש זה היה הסיבה למעברו ל"מקלט" כפי שצוין בכתב האישום. באשר לגרסתה של אילנה, טוען העורר כי מדובר בעדה שיש לה "עניין ונגיעה אישית", שכן כאשר נטלה על עצמה ביוזמתה את החזר ההלוואות של רונן ידעה כי אין ביכולתה לעמוד בתשלומים וכבר הייתה בקשר עם המשטרה, ולכן יש לה עניין רב בהפללת והרשעת העורר והנאשמים האחרים כדי להתחמק מהתשלום. העורר מוסיף כי במספר מקומות בהודעותיה במשטרה אישרה אילנה כי הוא כלל לא איים עליה, ולטענתו זו גם הסיבה שבגללה לא נערך עימות ביניהם. העורר מצביע על סתירות בגרסתה של אילנה, כאשר לטענתו אין מתאם בין הסכומים שנרשמו על שמה באותם דפים שנתפסו בידיו לבין הסכומים המתוארים בכתב האישום או הסכומים בהם נקבה במסגרת הודעתה במשטרה. לכן, טוען העורר כי אין מקום לתת אמון כה גדול בגרסתה של אילנה בשים לב לסתירות בעדותה ולאפשרות כי יש לה מניעים זרים, וכי שגה בית המשפט כשקבע כי ניתן ללמוד ממנה על התנהגות "מפחידה ומלחיצה" שלו. באשר לשתיקתו בחקירה, טוען העורר כי זו נבעה מהמלצת בא כוחו לאור אופי ההאשמות שהופנו כלפיו באותה העת, וכי ביקש כי תיערך לו בדיקת פוליגרף וכן עימות עם אילנה.

6.

באשר לקיומה של חלופת מעצר; טוען העורר כי על פי פסיקת בית משפט זה, יש מקום לבחון קיומה של חלופת מעצר מתאימה גם כאשר נקבע כי קיימת עילת מעצר בשל המסוכנות הנשקפת ממנו. בנוסף, מציין העורר כי ההחלטה לעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו אינה עומדת בעיקרון השוויון לאור העובדה שחלק מהנאשמים האחרים, שחלקם בפרשה גדול יותר משלו לטענתו, שוחררו לחלופות מעצר. לאור כל האמור, מבקש העורר להורות על שחרורו או לחלופין להורות על שחרורו למעצר בית בצירוף ערובה מתאימה.

תמצית תגובת המשיבה

7.

המשיבה – באמצעות בא כוחה, עו"ד ארז בן-ארויה – טוענת כי העורר כלל אינו מצביע על שגיאה בהחלטת בית המשפט המחוזי אלא חוזר על הטענות שהעלה לפניו. המשיבה מציינת כי על אף שאילנה ביקשה לקחת על עצמה את תשלום החוב הרי שלא הצליחה לעמוד בהחזר בעצמה ונימקה זאת בכך שהחוב למעשה מעולם לא נפרע, שכן גם לאחר שהחזירה כ-9,000 ש"ח לעורר בעבור הלוואה בסך 5,000 ש"ח, המשיך העורר לדרוש ממנה תשלום בסך 8,800 ש"ח. המשיבה טוענת כי אין כל חשיבות לשאלה האם החוב עצמו הוא לגיטימי, אלא אך לשאלה האם נגבה תוך איומים. עוד מדגישה המשיבה כי עבירת הסחיטה באיומים יכולה להתגבש גם ללא איומים ישירים אלא מתוך יצירת "אווירה" מאיימת. המשיבה מציינת כי המערך הראייתי לא נסמך אך על גרסתה של אילנה, אלא גם על חיזוקים חיצוניים כמו הרשימות שנתפסו אצל העורר ואף שתיקתו בחקירה. באשר לסתירה בין הסכומים אותם מציינת אילנה לבין הסכומים המופיעים על גבי הרשימות שנתפסו אצל העורר, טוענת המשיבה כי על אף שעל אחת הרשימות מופיע סכום של 350 ש"ח לצד שם משפחתה של אילנה, הרי שברשימה השנייה מופיע לצד השם סימן שאלה ולאור שתיקתו של העורר לא ניתן לקבל תשובה באשר לפער זה בין הרשימות. המשיבה טוענת כי אין ממש בטענת העורר לפיה אילנה נטלה על עצמה את פירעון החובות לאחר שהחלה לשתף פעולה עם המשטרה, כפי שניתן ללמוד מכתב האישום.

8.

באשר לעילת המעצר, טוענת המשיבה כי לפי פסיקת בית משפט זה ניתן ללמוד על מסוכנות אינהרנטית מעבירת הסחיטה באיומים המיוחסת לעורר, בוודאי לאור נסיבות המקרה דנן בהן מיוחסת לעורר פעולת סחיטה באיומים שיטתית לצורך גביית חובות. כמו כן, טוענת המשיבה כי לאור שתיקתו לא ניתן לתת בו אמון ולכן אין מקום לבחון חלופת מעצר בעניינו.

דיון והכרעה

9.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר על נספחיה ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפני ועיינתי בתיק החקירה שהועבר לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות, כפי שאפרט להלן.

10.

העורר טוען במסגרת עררו שתי טענות עיקריות – אחת, כי חומר הראיות הקיים אינו מבסס ראיות לכאורה נגדו; והשניה, כי כלל לא נבחנה חלופת מעצר בעניינו.

11.

לעניין קיומן של ראיות לכאורה ; כידוע, בשלב הבחינה של הראיות לכאורה בוחן בית המשפט האם יש בכוחו של חומר הראיות הגולמי המצוי בידי התביעה להצביע על סיכוי סביר להרשעה [ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133 (1996)], כאשר משקלן של הראיות עתיד להיקבע בהליך העיקרי ולא בשלב המעצר עד תום ההליכים [ראו, למשל: בש"פ 4306/09 אבו ואסל נ' מדינת ישראל (4.6.2009), פסקה 18 להחלטתי (להלן: עניין

אבו ואסל )]. חריג לכלל זה חל כאשר נמצאות סתירות מהותיות ופירכות גלויות על פני הדברים, המחלישות את הראיות לכאורה עד כי אין הצדקה למעצר מאחורי סורג ובריח [ראו למשל: בש"פ 4692/06 אלמוגרבי נ' מדינת ישראל (20.6.2006), פסקה 8 להחלטתה של השופטת א' חיות ].

12.

במקרה דנא, מתמקד העורר בחולשת הודעתה של אילנה במשטרה, המהווה את הראיה המרכזית בתיק, הן לנוכח העובדה שמהודעתה עולה כי הוא כלל לא איים עליה, הן בשל הסתירות לעניין סכום חובותיה כלפיו, בשים לב למסמכים שנתפסו אצלו, והן בשל האמון הנמוך שיש לתת בה משהסכימה לקבל על עצמה את פירעון החובות לאחר שהחלה לשתף פעולה עם המשטרה. אין בידי לקבל טענות אלה של העורר.

13.

ראשית, העובדה שגרסת אילנה לפיה מסרה בשתי הזדמנויות לעורר סכומים של 500 ו-600 ש"ח אינה מתיישבת עם הסכום שנרשם על חשבונה במסמכים שנתפסו בקטנועו של העורר (מ-9) – 350 ש"ח – אינה מעידה על חוסר מהימנותה. ייתכן שהפער נעוץ בכך שהסכום שננקב במסמכיו של העורר מתייחס לתשלום שהעבירה לו אילנה במועד אחר, וממילא סתירה זו תתברר במסגרת ההליך העיקרי. יתרה מזאת, במסמכים שנתפסו על גופו של העורר (מ-8) מצוין שם משפחתה של אילנה ולצידו סימן שאלה, כאשר לא ניתן לברר את פשר הדבר לאור שתיקתו של העורר בשלב זה.

14.

שנית, אין ממש בטענת העורר לפיה אילנה לקחה על עצמה את פירעון החוב של אחיה רק לאחר שהחלה לשתף פעולה עם המשטרה, שכן, כפי שמתואר בכתב האישום, אילנה לקחה על עצמה את פירעון החוב כבר בשנת 2012, כאשר הודעתה הראשונה במשטרה היא מחודש מאי 2013. התמקדות העורר בכך שלפי טענת אילנה גם בחודשים מאי ויוני 2013 המשיך העורר לגבות ממנה כספים אינה משנה לעניין זה ואינה מצביעה על "עניין אישי" של אילנה מעבר לרצונה לעצור את מסכת ההטרדות לה היא טוענת.

15.

שלישית, וכאן העיקר, בניגוד לטענת העורר לפיה אילנה עצמה מכחישה שהוא איים עליה, מהודעותיה במשטרה ניתן ללמוד את ההפך הגמור. כך, בהודעתה במשטרה מיום 20.5.2013, קשרה אילנה את העורר לנאשם 1 בתיק העיקרי, קובי מרציאנו, וציינה כי הוא אחד מהאנשים איתם יש לאחיה בעיות:

"רונן סיפר לי שהוא חייב לאנשים כמו קובי, מושיקו איגור [העורר – י. ד.] ועוד איזה 3-4 אנשים ושיש לו בעיות רק עם קובי מושיקו ואיגור. הם אנשים אלימים" (גיליון 3, שורות 70-69 להודעתה במשטרה מיום 20.5.2013).

בהמשך הודעתה, זיהתה אילנה את תמונתו של איגור וציינה כי הוא מגדיר עצמו כעבריין משוחרר כדי להפחיד אנשים:

"ת. שמעתי שלא מזמן איגור השתחרר מהכלא לפני שנה שנה וחצי, ככה הוא מגדיר את עצמו כדי שאנשים יפחדו ממנו.

ש.האם הוא פנה אלייך וסיפר לך כך בעבר, כדי להפחיד אותך?

ת.כן..." (גיליון 5, שורות 161-160 וגיליון 6 שורות 163-162 להודעתה במשטרה מיום 20.5.2013).

עוד תיארה אילנה בהודעתה באלו אמצעים מפעיל עליה העורר לחץ כדי לגרום לה לשלם את הסכומים אותם הוא דורש:

"ש. איך האיומים שלו באים לידי ביטוי?

ת.הוא פונה לאח שלי הקטן קובי ואז קובי מפעיל עליי לחץ ואני עוד יותר משתגעת כי מדובר באחי השני הקטן ואז אני פועלת להביא את הכסף.

ש.אחיך קובי אמר לך שהוא חושש מאיגור?

ת.אחי קובי אמר לי 'הוא לא בנאדם פראייר'..." (גיליון 6, שורות 171-167 להודעתה במשטרה מיום 20.5.2013).

גם בהודעתה במשטרה מיום 10.7.2013 מסרה אילנה גרסה התואמת את הדברים שהוצגו לעיל, כאשר ציינה כי העורר שלח אליה את נאשם 10 בתיק העיקרי, אלעד כהן, כדי לגרום לה לשלם לו כספים:

"ת. איגור שלח בחור, נראה לי קוראים לו אלעד [נאשם 10 – י. ד.] לקחת כסף, אבל לא נתתי לו כי לא היה לי ואז הוא התחיל לקלל ולהגיד שאנחנו לא בסדר הוא אמר 'כוס אמא שלכם, צריך לסגור את החוב, קובי [אחיה הקטן של אילנה – י. ד.] בצרות'.

ש.מה זה עשה לך?

ת.דפיקות בלב..." (גיליון 1, שורות 18-15).

16.

אכן, בדבריה של אילנה בהודעותיה במשטרה היא אינה מייחסת לעורר אלימות פיסית או מילולית ישירה כלפי. ואולם, כבר נקבע בבית משפט זה כי לצורך הרשעה בעבירה של סחיטה באיומים לא נדרש איום מפורש, ואף לא איום בפגיעה פיזית ישירה בגופו של המאוים [ראו: בש"פ 7683/99 חנניב נ' מדינת ישראל (14.11.1999), פסקה 3; בש"פ 6245/10 מרקוס נ' מדינת ישראל (21.9.2010), פסקה 11 להחלטתי (להלן: עניין מרקוס )]. יתרה מכך, מן הדברים שהובאו לעיל עולה כי העורר הפעיל את הנאשם 10 כדי לגבות ממנה כספים, וזה השמיע באוזניה של אילנה איום מפורש ביחס לאחיה הקטן. לכך יש לצרף את העובדה שהעורר שומר על זכות השתיקה ולא מציג גרסה משלו לאירועים באופן הפועל לרעתו לצורך דיון בקיומן של ראיות לכאורה [ראו למשל: בש"פ 3421/13 רביע נ' מדינת ישראל (21.5.2013), פסקה 8 להחלטתי; בש"פ 5572/11 חסון נ' מדינת ישראל (14.8.2011), בפסקה 7]. לכן, לצורך הליך מעצרו של העורר, השתכנעי כי חומר הראיות הגולמי המצוי בתיק החקירה מבסס סיכוי סביר להרשעתו בעבירה של סחיטה באיומים.

17.

כידוע, נקבע בעבר כי עבירת הסחיטה באיומים מלמדת על מסוכנות הנאשם בה באופן המקים עילת מעצר נגדו מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים אשר בדרך כלל לא ניתן לאיינה באמצעות חלופת מעצר [ראו למשל: בש"פ 842/11 פישמן נ' מדינת ישראל (7.2.2011) והאסמכתאות המופיעות שם]. אכן, הבעתי דעתי בעבר כי גם כאשר קיימת עילת מסוכנות אין הדבר שולל מיניה וביה את קיומה של חלופת מעצר מתאימה ואין בו כדי לפטור את בית המשפט מבחינת אפשרות זו [ראו למשל: בש"פ 5693/13 הרוש נ' מדינת ישראל (23.8.2013), פסקה 15 להחלטתי; עניין מרקוס , בפסקה 13 להחלטתי; בש"פ 796/12 איפרגן נ' מדינת ישראל (30.1.2012), פסקה 15 להחלטתי]. ואולם, במקרה דנא בית המשפט המחוזי לא התעלם מאפשרות זו, אך קבע כי לאור המעשים המיוחסים לעורר לא יהיה בחלופה של מעצר בית כדי לאיין את מסוכנותו (פסקה 10 להחלטתו), וכידוע, בית המשפט רשאי לקבוע כך אף מבלי לקבל תסקיר בעניינו של הנאשם [ראו: בש"פ 3391/13 עווידה נ' מדינת ישראל (20.5.2013), פסקה 8 להחלטתי והאסמכתאות המופיעות שם]. בטרם סיום, איני יכול לקבל גם את טענתו של העורר בכל הנוגע להפלייתו ביחס לנאשמים אחרים בפרשה אשר חלקם נשלחו לחלופות מעצר, שכן שאלת המעצר הינה תמיד אינדיבידואלית ומכל מקום גם שישה מתוך עשרת הנאשמים בפרשה נעצרו עד לתום ההליכים נגדם [ראו: בש"פ 4211/09 עליה נ' מדינת ישראל (24.5.2009), פסקה 18 להחלטתי].

18.

אשר על כן, הערר נדחה.