בש"פ 5693/13 שמעון הרוש נ. מדינת ישראל

לפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט צ' קאפח ) במ"ת 59563-07-13 מיום 15.8.2013, במסגרתו הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) .

העובדות לפי כתב האישום

1.

בתחילת שנת 2012 נטל אדם בשם יחזקאל הלוואה בסך 80,000 ש"ח מהעורר. בחודש יוני 2012 או בסמוך לכך, משלא החזיר יחזקאל את ההלוואה, קשר העורר קשר עם ארבעה אחרים לסחוט את אמו של יחזקאל (להלן: המתלוננת ). לשם כך, הגיע העורר לבד או עם האחרים לביתה של המתלוננת, התקשר אליה ודרש ממנה לשלם לו סכומי כסף גבוהים. בביקוריו בביתה נקט העורר אמצעי הפחדה שונים: היכה בשולחן בחוזקה; זרק חפצים בדירה ואיים לשבור את השולחן והטלוויזיה; סיפר כי הוא עצבני; טען כי הוא יודע היכן מתגוררת בתה של המתלוננת ונכדתה ואף איים להכות את בנה. עקב האיומים, נטלה המתלוננת הלוואה והעבירה לעורר ולאחרים סכום כולל של 217,000 ש"ח בתשלומים שונים.

אשר על כן הואשם העורר בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: ה חוק ) ובעבירה של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק.

הליכי המעצר

2.

בבד בבד עם הגשת כתב אישום כנגד העורר עתרה המשיבה לעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בטענה שקיימות נגדו ראיות לכאורה ובשל היעדרה של חלופת מעצר שתאיין את מסוכנותו. בא כוח העורר חלק על קיומן של ראיות המבססות סיכוי להרשעתו, וטען כי העורר הוא ספיח של פרשה גדולה ומסועפת של הלוואות ואיומים כאשר הוא עצמו לא איים על איש כפי שגם מסר יחזקאל בהודעתו.

החלטתו של בית המשפט המחוזי

3.

בית המשפט המחוזי בחן את הראיות שהוצגו על ידי המשיבה וציין כי התשתית הראייתית מבוססת בעיקרה על הודעת המתלוננת. בית המשפט עמד על כך שהמתלוננת סיפרה בהודעתה במשטרה מיום 21.7.2013 כי יחזקאל, בנה שמתגורר עמה, חייב כסף שלווה בשוק האפור ובעקבות כך היו מספר אירועים בהם הגיעו אנשים לדירתה כדי לדרוש את החזר הכספים. בית המשפט הדגיש את העובדה שהמתלוננת תיארה את העורר כאדם "שהעיף את הדברים מהשולחן" וכמי ש"היה כאילו הראש שלהם שמכיר את כולם". בית המשפט עמד על כך שהמתלוננת תיארה את פחדה מהעורר ואת העובדה שנקלעה לדיכאון ומצוקה בשל האירועים, ועל כך שהעורר שידל אותה להעביר כספים לאנשים שונים כדי ש"ייפסקו הדפיקות בדלת". עוד ציין בית המשפט את הודעתה של המתלוננת מיום 25.7.2013 בה פירטה מדוע חילקה את התשלומים השונים לאנשים שונים כאשר לטענתה הכל נעשה בהנחיית העורר.

4.

בית המשפט המחוזי התייחס לטענות העורר לפיהן אין מתאם בין חקירתה המתומללת של המתלוננת לבין חקירותיה המצולמות בהן היא נראית מחוייכת ומלאת בטחון. לטענת העורר, התנהגות זו אינה עולה בקנה אחד עם תוכן הודעותיה כפי שגם ניתן ללמוד מגרסתו ומגרסת בנה, שטען בהודעתו מיום 21.7.2013 כי העורר לא איים מעולם על אמו. בית המשפט דחה את גרסת העורר והפנה למעשים הרבים שייחסה המתלוננת לעורר ובייחוד לעובדה שהוא היה "הראש" של כל אותם אנשים שהטרידו אותה ואיימו עליה. בית המשפט הפנה גם לסתירה בין הודעתו של העורר שטען כי מעולם לא הגיע עם אחרים לדירת המתלוננת לבין הודעתו של יחזקאל, שעל אף שטען כי העורר לא איים על אמו ציין כי הוא אכן הגיע עם אנשים אחרים לדירתה. בית המשפט קבע כי אין חשיבות ממשית לגרסת העורר באשר לזהותם של המלווים והלווים ובאשר לסכומי ההלוואה שכן ככל שהעורר אכן הגיע מלווה באחרים תוך שהוא משמיע איומים מפורשים ומרומזים באוזני המתלוננת, הרי שאין זה משנה אם פעל כדי לגבות כספים עבור עצמו או גם עבור אחרים. לכן, קבע בית המשפט כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית המצדיקה את מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט קבע כי עילת המעצר אינה שנויה במחלוקת והפנה לפסיקת בית משפט זה באשר לאי התאמתה של עבירת הסחיטה באיומים לחלופת מעצר. עוד ציין בית המשפט את עברו הפלילי המכביד של העורר הכולל הרשעה קודמת בעבירה של סחיטה באיומים וכן מאסרים ממושכים בפועל. על בסיס כל אלו, הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

תמצית נימוקי הערר

5.

במסגרת הערר מלין העורר – באמצעות בא כוחו, עו"ד מנחם רובינשטיין – כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי לפיה קיימות די ראיות לכאורה נגדו וכנגד הקביעה כי קיימת עילת מעצר ולא קיימת חלופה ראויה בעניינו. באשר לקיומן של ראיות לכאורה , טוען העורר כי שגה בית המשפט כשהתייחס רק להודעות המתלוננת במשטרה ולא צפה בתקליטורי החקירה שכן אלו אינם עולים בקנה אחד עם גיליון ההודעה הכתוב. לטענתו, צפייה בחקירה המצולמת מעלה כי המתלוננת ציינה במפורש שהעורר לא איים עליה כלל וכי היא רוחשת לו חיבה רבה. עוד טוען העורר כי שגה בית המשפט כשלא התייחס לסתירות בין אמרותיה של המתלוננת לבין הודעת בנה המכחיש כל איום מצידו של העורר כלפי המתלוננת. העורר משיג גם על כך שבית המשפט לא נדרש לסוגיית היעדר חקירתם של עדים רלבנטיים שהיו יכולים לחזק את גרסתו, ומוסיף כי שגה בית המשפט כשלא נדרש לשאלת הפערים בסכומי ההלוואה שבכתב האישום שיכולים לחזק גם הם את גרסתו.

6.

באשר לקיומה של עילת מעצר ; טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי זו אינה במחלוקת, שכן לטענתו המעשים לא לוו באלימות, בוצעו לפני למעלה משנה וכי מדובר למעשה באירוע חד פעמי המיוחס לו אשר אינו מקים עילת מסוכנות בפני עצמו. עוד טוען העורר כי שגה בית המשפט כשלא בחן את אפשרות שחרורו לחלופת מעצר כמצוות חוק המעצרים, ובמיוחד בשים לב לכך שהוא בן 60, סובל ממחלת הסוכרת והרשעתו האחרונה היא משנת 2009 ובגין עבירה שבוצעה בשנת 2006. העורר מוסיף כי משך הזמן הצפוי עד לסיום משפטו הוא ארוך ביותר בהתחשב בתקופת החגים ולכן היה מקום לבחון חלופת מעצר טובה ומרוחקת המאיינת את מסוכנותו. לבסוף, טוען העורר כי שגה בית המשפט כשקבע כי לא קיימת חלופת מעצר בעניינו בשל העבירה בה הוא מואשם, שכן בית משפט זה הכיר לטענתו במספר מקרים באפשרות לשחרר לחלופת מעצר גם אדם שהואשם בעבירה של סחיטה באיומים.

תמצית תגובת המשיבה

7.

המשיבה – באמצעות בא כוחה, עו"ד ארז בן-ארויה – טענה בדיון לפני כי חומר החקירה מבוסס על הודעת המתלוננת ונתמך בספחי ההמחאות שהציגה כראיות אובייקטיביות ופרטי חשבונה המוכיחים כי נמשכו ממנו הכספים המתוארים. המשיבה הוסיפה כי אותרו חלק מההמחאות שנמסרו והחקירה תתפתח בהתאם. לכן, לטענת המשיבה גרסתה של המתלוננת אינה בדויה. עוד היא מוסיפה כי גרסת המתלוננת נתמכת בגרסת בנה, אשר חשש מפני הגעה למשטרה וציין כי הוא מפחד להגיש תלונה, שאישר כי אמו החזירה כספים שהיה חייב ואף את קיומה של הפגישה אותה הזכירה. באשר לגרסת העורר, טוענת המשיבה כי הוא קושר עצמו במידת מה לאירועים, וכי טענותיו בדבר הקשר התומך עם המתלוננת נסתרו על ידיה. באשר להקלטת חקירת המתלוננת, מציינת המשיבה כי אין ללמוד דבר מחיוכים שנראו על פניה וכי במספר הזדמנויות ניכרים מצוקתה והפחד בו היא מצויה ומוסיפה כי הציטוטים אליהם מפנה העורר, לפיהם המתלוננת הפגינה חיבה כלפיו, אינם מדויקים שכן המתלוננת ציינה כי עשתה את הדברים מתוך פחד. לכן, טוענת המשיבה כי קיימות די ראיות לכאורה לצורך מעצרו של העורר עד לתום ההליכים, ועל אף שלא קיימת עילת מעצר סטטוטורית, לפי פסיקת בית משפט זה ניתן ללמוד על מסוכנות מהעבירה המיוחסת לעורר – סחיטה באיומים. באשר לעברו הפלילי של העורר, מדגישה המשיבה את העבירות בהן הורשע בעבר ואת העובדה שתלוי ועומד נגדו עונש מאסר על תנאי בר הפעלה. לטענת המשיבה, לא היה מקום לבחון חלופת מעצר בנסיבות אלה.

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר על נספחיה ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפני ועיינתי בתיק החקירה שהועבר לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל בחלקו, כפי שאפרט להלן.

9.

העורר מבסס את עררו על שני אדנים: האחד, הוא כי חומר החקירה בעניינו אינו מבסס ראיות לכאורה כנגדו; והשני, כי לא נבחן האם קיימת חלופת מעצר היכולה לאיין את מסוכנותו. אדון תחילה בטענותיו של העורר ביחס לקיומן של ראיות לכאורה בעניינו.

10.

כידוע, בשלב הבחינה של הראיות לכאורה בוחן בית המשפט האם יש בכוחו של חומר הראיות הגולמי המצוי בידי התביעה להצביע על סיכוי סביר להרשעה [ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133 (1996)], כאשר משקלן של הראיות עתיד להיקבע בהליך העיקרי ולא בשלב המעצר עד תום ההליכים [ראו, למשל: בש"פ 4306/09 אבו ואסל נ' מדינת ישראל (4.6.2009), פסקה 18 להחלטתי (להלן: עניין

אבו ואסל )]. חריג לכלל זה חל כאשר נמצאות סתירות מהותיות ופירכות גלויות על פני הדברים, המחלישות את הראיות לכאורה עד כי אין הצדקה למעצר מאחורי סורג ובריח [ראו, למשל: בש"פ 4692/06 אלמוגרבי נ' מדינת ישראל (20.6.2006), פסקה 8 להחלטתה של השופטת א' חיות ].

11.

במקרה דנא, מתמקדות טענותיו של העורר בהודעתה של המתלוננת במשטרה, שהיא הראיה המרכזית בתיק, ולטענתו קיימות בה סתירות ופירכות, הן מתוכה פנימה והן ביחס לגרסת יחזקאל. לאחר עיון בתיק החקירה, ובפרט לאחר צפייה בצילום חקירת המתלוננת מיום 21.7.2013 ולאחר האזנה להקלטתו של יחזקאל מיום 25.7.2013, דעתי היא כי המשיבה הצליחה לבסס תשתית לכאורית מספיקה לצורך מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו וכי אין בטענותיו של העורר כדי לשנות ממסקנתו של בית המשפט המחוזי.

12.

לצורך תמיכה בטענתו כי גרסתה של המתלוננת נגועה בסתירות, ציין העורר כי בתשובה לשאלה מה אמר לה שיקרה אם לא תיתן לו כסף ענתה:

"לא. לא. הוא לא אמר כלום, הוא לא אמר שיקרה לי משהו ולא כלום. הוא לא איים שיקרה לי משהו... לא איימו עליי חס וחלילה, דווקא שמעון הזה (מחייכת) הוא כל פעם מנשק אותי... גם אני חיבקתי אותו ונישקתי" (עמ' 5 להודעת הערר).

לאחר צפייה בקלטת החקירה, ולצורך העמדת הדברים על דיוקם, יש להביא את הציטוט המלא של קטע זה מחקירתה של המתלוננת:

"ש. מה הרוש אמר שיקרה אם לא תתני את הכסף?

ת.לא. לא. הוא לא אמר כלום, הוא לא אמר שיקרה משהו. רק אני אמרתי אני אלך למשטרה אז הוא אמר 'את לא תלכי למשטרה'.

ש. למה?

ת.כדי לאיים עליי.

...

ת.דווקא שמעון הזה הוא כל פעם מנשק אותי.

ש.ברור שהוא ינשק אותך.

ת.ואני פחדתי, אני מאוד פחדתי אז אני, רציתי יותר...

ש.רצית יותר מה?

ת.חיבקתי ונישקתי מהפחד" (נומרטור 01:14:02-01:12:30 לצילום החקירה מיום 21.7.2013).

מצפייה בקטע השלם ניתן לראות כי אין כל סתירה בדבריה של המתלוננת וכי היא דובקת בגרסתה לפיה העורר הפעיל עליה לחץ כדי לשלם סכומים לו ולאנשים אחרים וכי הוא היה המוציא והמביא במסגרת אותה חבורה של אנשים מהם חשה המתלוננת מאוימת. דברים אלו עולים בקנה אחד עם דברים נוספים שמסרה המתלוננת בהודעתה במשטרה מיום 21.7.2013, כפי שבאו לידי ביטוי גם בהחלטת בית המשפט המחוזי. אציין גם כי איני יכול לקבל את טענת העורר לפיה יש ללמוד דבר מה מהעובדה שהמתלוננת נראית מחייכת במהלך חקירתה. אני שותף לקביעת בית המשפט המחוזי לפיה לא ניתן לתת הסבר לחיוכיה האקראיים של המתלוננת וכי אכן סביר כי מדובר בחיוכים הנובעים ממבוכה. במאמר מוסגר, אעיר גם כי איני מוצא ממש בטענת העורר לפיה בית המשפט המחוזי לא צפה בקלטת החקירה, שכן מן האמור בעמ' 4 להחלטתו ניתן ללמוד בדיוק את ההפך.

13.

באשר לסתירות בין גרסתה של המתלוננת לגרסת בנה יחזקאל, אליהן מפנה העורר; אכן ניכר כי יחזקאל מכחיש בהודעתו במשטרה מיום 21.7.2013 כי העורר איים עליו או על אמו. ואולם, כפי שגם ציין בית המשפט המחוזי, גרסתו של יחזקאל באותה הודעה תומכת במידת מה בגרסת המתלוננת:

"ש. כמה מפגשים היו לאמא שלך ולך איתו עם שמעון?

ת.פעם אחת אני ואמא שלי [ה]ינו אצלו בבית והוא הסביר בדיוק מה היה כמה הוא הביא לי זה היה לא אחרי שאבא שלי נפטר והפעם השנייה היא אצלי בבית.

ש.באותם מפגשים בביתך עם שמעון, עם מי הגיע שמעון למפגשים האלה?

ת.הוא הגיע עם חבר שלו שאני לא יודע מי זה ועוד חבר שאני לא יודע מי זה, הוא בא עם שניים..." (גיליון 5, שורות 148-144 להודעתו במשטרה מיום 21.7.2013).

מדברים אלו עולה כי גם יחזקאל מאשר את הגעתו של העורר לדירת אמו מלווה באנשים אחרים, ולכן קיים לכאורה חיזוק חיצוני כלשהו לגרסת המתלוננת. נוסף על כך, ולאחר שהאזנתי להקלטת התשאול שנערך ליחזקאל מיום 25.7.2013, דעתי היא כי יש ממש בטענת המשיבה לפיה יחזקאל מודה, שלא לפרוטוקול, כי הוא מפחד להגיש תלונה נגד העורר:

"ש. נו אז מה הבעיה, בוא נשב אצלנו.

ת.אבל אני לא רוצה.

ש. מה הסיבה?

ת. אני לא רוצה

ש.מה אתה מפחד? מה הסיבה?

ת.קודם כל, תשמע, בוא אני אגיד לך משהו.

ש. בינינו אבל.

ת.בינינו? תשמע, בוא, אני לא רוצה. יש לי פה אמא אני גר איתה.

ש. מה הסיבה?

ת.אני לא רוצה שיקרה משהו, לא יודע.

ש.תגיד לי מה, תגיד לי אתה מפחד?

ת.לא רוצה. כן, לא רוצה. אני מפחד, לא רוצה, לא מעוניין.

ש.זה בן אדם שמסוגל לפגוע במישהו אחר?

ת.תשמע אם אני הופך את הדברים, סתם משהו היפותטי, הופך את הדברים שאני במקומו, אחי, אני לא רוצה" (נומרטור 03:53-02:59 להקלטת התשאול מיום 25.7.2013).

למשמע הדברים, ניכר כי יחזקאל אכן חושש מפני הגשת תלונה נגד העורר אף מעבר לדברים המפורשים אותם הוא מוכן להגיד לחוקרי המשטרה, ובכך יש לכאורה כדי לחזק את גרסת המתלוננת לפיה העורר איים עליה כדי לגרום לה לרשום המחאות לטובתו ולטובת אחרים. תמיכה לכאורית נוספת לכך ניתן למצוא גם בספחי ההמחאות הנמצאים בתיק החקירה ותואמים, גם אם לא באופן מלא, את גרסת המתלוננת באשר לאופן חלוקת ההמחאות.

14.

לאור דברים אלו, דעתי היא כי קיימות די ראיות לכאורה כדי לבסס את אותו סיכוי סביר להרשעה הנחוץ לצורך מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, וזאת כמובן מבלי לקבוע מסמרות בשאלת מעמד ומשקל אותן ראיות במסגרת התיק העיקרי.

15.

אכן, נקבע בעבר כי עבירת הסחיטה באיומים בה מואשם העורר מלמדת על מסוכנותו באופן המקים עילת מעצר נגדו מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים אשר בדרך כלל לא ניתן לאיינה באמצעות חלופת מעצר [ראו למשל: בש"פ 842/11 פישמן נ' מדינת ישראל (7.2.2011) והאסמכתאות המופיעות שם]. מסוכנותו של העורר נלמדת גם מעברו הפלילי המכביד הכולל בין היתר גם הרשעה בעבירה של סחיטה באיומים כפי שגם קבע בית המשפט המחוזי. ואולם, בית משפט זה קבע בעבר כי במסוכנות אין די וכי סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים מורה שיש לבחון את קיומה של חלופת מעצר מתאימה גם במקרים בהם בוצעו עבירות קשות שיש לסלוד מהן [ראו: בש"פ 5258/13 פלוני נ' מדינת ישראל (31.7.2013), פסקה 9; בש"פ 3732/13 אסדי נ' מדינת ישראל (4.6.2013), פסקה ז'; בש"פ 531/98 רומנובסקי נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(1) 425, 431 (1998)].

אני סבור כי בנסיבות העניין היה על בית המשפט המחוזי לבחון קיומה של חלופת מעצר. הואיל וכך, ככל שיגיש העורר לבית המשפט המחוזי בקשה לשחררו לחלופת מעצר אותה יציע, יבחן אותה בית המשפט המחוזי לגופה.

16.

אשר על כן, הערר נדחה בחלקו כך שנקבע כי קיימות די ראיות לכאורה לצורך מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו וכן כי קיימת עילת מעצר בעניינו. עם זאת, הערר מתקבל בחלקו כך שבית המשפט המחוזי יבחן קיומה של חלופת מעצר בכפוף לאמור בסיפא לפסקה 15 לעיל.