בש"פ 8313/13 שמעון גבאי נ. מדינת ישראל

לפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת ש' בן שלמה ) במ"ת 51157-07-13 מיום 8.12.2013, במסגרתה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) .

העובדות לפי כתב האישום המתוקן

1.

אישום ראשון ; בפגישה שהתקיימה בחודש ינואר 2011 בין העורר לבין יוסי סוויסה (להלן: סוויסה ) ולבין אלישע יפרח (להלן: יפרח ) איים העורר על סוויסה באומרו לו כי אחיו סיים לרצות עונש מאסר וכי "הוא יצא עכשיו רעב והולך לסגור חשבונות עם כולם". עוד אמר העורר לסוויסה כי "יהא עליו לבחור באם להסתכסך או לשלם כסף בגין הזמן שריצו אבי גבאי ומשה גבאי בבית הסוהר". העורר הורה לסוויסה לשלם את החוב באמצעות חשבוניות פיקטיביות שיוציא בהתאם להנחיותיו בגין מכירת סולר וכי סוויסה יקבל עמלה בגין פעולות אלה. לאחר הפגישה, אמר העורר לסוויסה כי עליו לבצע את הפעולות בהתאם להנחיותיו של איתן מלכה (להלן: מלכה). בסמוך לחודש פברואר 2011 פנה מלכה לסוויסה והנחה אותו להוציא חשבוניות פיקטיביות לחברת מ.צ.ע.כ. מקרקעין להשקעות בע"מ (להלן: החברה ), על שם חברת בולבוסי הנגב בע"מ ביצע עסקה כלשהי עם החברה. סמוך לחודש מרץ 2011 הפסיק סוויסה להוציא חשבוניות פיקטיביות על שם חברה זו לאחר שבעליה הרשומים פנה אליו והעורר ומלכה הורו לו למצוא חברה אחרת להוציא חשבוניות על שמה. סוויסה פעל בהתאם והוציא חשבוניות פיקטיביות על שם חברת אינטר מייל מסחר והשקעות בע"מ לטובת החברה. סוויסה הונחה על ידי העורר להוציא חשבוניות פיקטיביות לחברות נוספות בחודש פברואר 2011 וכן בחודש אוקטובר 2011, והסכום הכולל של החשבוניות שהוציא הוא 636,465,956 ש"ח כאשר רכיב המע"מ בהן הוא 75,306,910 ש"ח.

אישום שני ; סמוך לחודש אפריל 2011 נפגש העורר עם מלכה ועם סוויסה בחניון בעיר רחובות והעורר הזהיר את סוויסה מחקירה צפויה. כאשר העורר יצא מהרכב שבו ישב, תפס בצוואר מעילו של סוויסה ואיים עליו לבל יהיה זה שירחיק את העורר מילדיו.

אישום שלישי ; בתקופה שבין 28.1.2013 לבין 12.2.2013 נעשו מספר ניסיונות לאתר את מלכה. ביום 13.2.2013 הוצא צו מעצר נגד העורר אך זה נמנע מלהתייצב לחקירתו ולא ניתן היה למצוא אותו על אף ניסיונות חוזרים ונשנים ומסירת הודעות לאשתו ולאחיו. רק בעקבות האזנת סתר מצאו שוטרים את העורר מסתתר בתוך ארון קיר בבית משפחת פרץ במושב תירוש וגם אז אחז העורר בדלת הארון מבפנים בניסיון למנוע את פתיחתו, וזאת רק ביום 14.7.2013.

אשר על כן הואשם העורר בעבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); בעבירה של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 סיפא לחוק; בעבירות לפי סעיף 117(ב1) יחד עם סעיף 117(ב2)(3) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975; ובעבירה של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק.

הליכי המעצר

2.

בבד בבד עם הגשת כתב אישום כנגד העורר עתרה המשיבה לעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בטענה שקיימות נגדו ראיות לכאורה ובשל היעדרה של חלופת מעצר שתאיין את מסוכנותו. העורר, מצידו, טען כי חומר החקירה כולו מבוסס על עדותו של סוויסה כעד מדינה שהוא עבריין מורשע בגין המעשים המפורטים בכתב האישום, כאשר אין לעדות זו כל סיוע.

3.

בהחלטה מיום 24.10.2013 קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות די ראיות לכאורה נגד העורר. בית המשפט סקר את הודעותיו של סוויסה מהן עולה כי היה זה העורר שהביא אותו לבצע את המעשים המתוארים בכתב האישום אשר בגינם גם הורשע סוויסה. את הסיוע הלכאורי הנדרש להודעותיו של סוויסה, מצא בית המשפט בהודעותיו של העורר במשטרה, אשר שמר על זכות השתיקה, למעט אמרות ספורות במסגרתן הכחיש כל קשר לסוויסה. בית המשפט קבע כי גרסה זו עומדת לכאורה בסתירה להודעותיו של ישראל גליקסון, שכיר בחברת ניכיון שיקים באמצעותה נפרטו ההמחאות שנזכרו באישום הראשון, לפיהן קיים קשר כלשהו בין העורר לבין סוויסה. סיוע נוסף מצא בית המשפט בהודעתו של יוסי רון, נהג מיכלית להובלת דלקים שביצע הובלות עבור החברה, אשר מסר כי ראה את העורר מסתובב בתחנת דלק של החברה, וזאת בשים לב לשתיקתו המוחלטת של העורר בחקירתו למעט הכחשה גורפת של היכרות עם סוויסה. סיוע נוסף לכאורה למעורבותו של העורר מצא בית המשפט בסרט שצולם בחברה לניכיון שיקים ביום 21.11.2010 בו נצפו העורר ומלכה יחדיו. ממצא זה מצטרף להודעתו של גליקסון לפיה מלכה היה מושך כספים מחשבונו של סוויסה כשהוא מלווה בעורר. בשאר הראיות שהוצגו לפניו על ידי המשיבה לא מצא בית המשפט סיוע שיכול לקשור את העורר למעשים המיוחסים לו.

4.

בית המשפט המחוזי דן בממצאים שתוארו לעיל וקבע כי בכל הנוגע לעבירות האיומים והסחיטה באיומים אין כל צורך בסיוע לכאורה, שכן סוויסה מהווה מתלונן לגביהן והן מהוות עבירות נפרדות מהעבירות הכלכליות בהן מואשם העורר ובהן הורשע סוויסה. לכן קבע בית המשפט כי קיימות די ראיות לכאורה לגבי עבירות אלה. בכל הנוגע לעבירות הכלכליות המיוחסות לעורר, קבע בית המשפט כי קיים סיוע לכאורה למעורבותו בהן, אך כי משקלן של ראיות אלה נמוך. באשר לאישום העוסק בשיבוש מהלכי משפט, קבע בית המשפט כי קיימות די ראיות לכאורה נגד העורר לאור האזנות הסתר ודוחות הפעולה שהוגשו לפניו. לאור חולשת הראיות הלכאוריות נגד העורר בכל הנוגע לעבירות הכלכליות המיוחסות לו, הורה בית המשפט על עריכת תסקיר מעצר בעניינו.

החלטתו של בית המשפט המחוזי

5.

לאור קביעת בית המשפט המחוזי לפיה קיימות די ראיות לכאורה לצורך מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו, ולאור תסקיר המעצר שנערך בעניינו, דן בית המשפט בשאלת קיומה של עילת מעצר נגד העורר. בית המשפט ציין תחילה את נסיבותיו המשפחתיות החריגות של העורר לאור תאונת דרכים קשה משנת 2004 בה נהרגה בתו ובה נפצעו בת זוגו ושניים מבניו באורח קשה, כאשר בניו הוכרו כנכים בשיעור של 100%. יחד עם זאת, בית המשפט הדגיש כי המלצת שירות המבחן הייתה לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו בשל החשש שימלט מאימת הדין ובשל העובדה שהעורר מצדיק את מעשיו על רקע נסיבותיו המשפחתיות הקשות. בית המשפט קבע כי לנוכח המסוכנות הגלומה בעבירות של סחיטה באיומים ומתוך החשש משיבוש הליכי משפט כפי שעולה מהאישום השלישי, קמה נגד העורר עילת מעצר, וזאת אף במנותק מהעבירות הכלכליות המיוחסות לו. בית המשפט הדגיש שהעובדה שנגד העורר מתנהל תיק נוסף בעבירות דומות והעובדה שנמנע זמן ממושך מהתייצבות לחקירה הגם שידע כי מחפשים אחריו מעידים על כך שלא ניתן לתת בו או בבני משפחתו אמון. לכן, ובשים לב להמלצת שירות המבחן, קבע בית המשפט כי יש לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

מכאן הערר.

תמצית נימוקי הערר

6.

במסגרת הערר מלין העורר – באמצעות בא כוחו, עו"ד דוד יפתח – כי שגה בית המשפט באשר להערכת טיב ומשקל הראיות לכאורה הקיימות נגדו ולכן שגה כשלא קבע כי ניתן להסתפק בעניינו בחלופת מעצר שתאיין את מסוכנותו. טענתו העיקרית של העורר היא כי היה על בית המשפט לקבוע שגם ביחס לעבירות הסחיטה באיומים היה צורך בסיוע לעדותו של סוויסה, שכן עבירות אלה אינן מנותקות מהעבירות הכלכליות המיוחסות לו. זאת, כיוון שמגרסתו של סוויסה עולה שמעשיו נעשו אך ורק לאור האיומים שהופנו אליו, לכאורה, על ידי העורר. לכן, טוען העורר כי גם הראיות הלכאוריות שנמצאו לעניין עבירת הסחיטה באיומים הן בעוצמה נמוכה וכי היה מקום להביא זאת בחשבון במסגרת בחינת עילת המעצר. העורר הדגיש גם בדיון שלפני את חולשתה של אחת מראיות הסיוע העיקריות – הצילום בו נראים העורר ומלכה כאשר מלכה מושך כספים מחשבונו של סוויסה – שכן אירוע זה התרחש חודשים רבים לפני שסוויסה, לטענתו, פגש לראשונה בעורר. העורר התייחס באופן פרטני לראיות סיוע נוספות וכן למהימנותו של סוויסה עצמו, אך לאור החלטתי כפי שתפורט להלן לא מצאתי לנכון להביא טענות אלה במלואן. העורר מוסיף כי המלצת שירות המבחן לעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו נובעת בעיקר מהכחשתו את המעשים המיוחסים לו, הכחשה שלא ניתן לזקוף לחובתו במסגרת הליך המעצר. לבסוף, טוען העורר כי היה על בית המשפט לקבל את טענותיו בנוגע למיוחס לו באישום השלישי, וזאת על רקע נסיבותיו המשפחתיות הקשות במסגרתן כל שביקש לעשות הוא להמשיך לטפל בשני בניו.

תמצית תגובת המשיבה

7.

המשיבה – באמצעות באי כוחה, עו"ד יורם הירשברג ועו"ד אורן בר-עוז – טוענת תחילה כי טיעונו של העורר בנוגע לקיומה של עלילה נגדו על ידי סוויסה הוא טיעון שמתאים לדיון בתיק העיקרי ולא במסגרת הליך המעצר. המשיבה טוענת כי אין מחלוקת שהודעותיו של סוויסה קושרות את העורר לביצוע עבירות הסחיטה באיומים. באשר לטענה לפיה יש צורך בסיוע לעדותו של סוויסה בכל הנוגע לעבירות אלה, טוענת המשיבה כי הטעם לחשש מפני עדותו של עד מדינה או שותף לעבירה אינו מתקיים במקרה שלפנינו, שכן סוויסה מהווה מתלונן בכל הנוגע לעבירות הסחיטה באיומים. לטענתה, לפי פסיקת בית משפט זה, טענה דומה לזו של העורר כבר נדחתה בעבר. המשיבה טוענת כי גם אם הייתה נדרשת תוספת ראייתית להודעותיו של סוויסה בנוגע לעבירות הסחיטה באיומים, הרי שכאלה נמצאות בתיק החקירה כפי שנסקר על ידי בית המשפט המחוזי, אשר נדרש לראיות אלה בהקשר של העבירות הכלכליות בלבד. המשיבה מפנה גם לפנייה של סוויסה למשטרה לפיה הוא מאוים על ידי העורר עוד בטרם ביצע את העבירות הכלכליות בהן הורשע. לטענתה, בית המשפט מצא כי קיים סיוע להודעותיו של סוויסה בכל הנוגע לעבירות הכלכליות, הגם שמדובר בסיוע שרמתו נמוכה יחסית. המשיבה מוסיפה כי גם אם קיימת בעייתיות בתאריך הצילום של העורר ושל מלכה, כאשר מלכה משך כספים מחשבונו של סוויסה, הרי שיש בראיה זו כדי לסתור את שתיקתו והכחשתו של העורר בנוגע להיכרות עם סוויסה. המשיבה מדגישה גם שגרסתו של סוויסה בכל הנוגע לאיומים שהשמיע העורר כלפיו היא גרסה המתארת איום ייחודי המתייחס למצבו הבריאותי של בנו של העורר, דבר המחזק את עובדת היכרותם של השניים. בכל הנוגע למסוכנותו של העורר, טוענת המשיבה כי בנוסף לעבירות הכלכליות לגביהן קיימות ראיות לכאורה בעצמה נמוכה, קיימות ראיות לכאורה נגד העורר גם בעבירות של סחיטה באיומים ושיבוש מהלכי משפט. בשים לב למסוכנות הנלווית לעבירת הסחיטה באיומים, ובשים לב לעבירת שיבוש ההליכים המיוחסת לו, טוענת המשיבה כי אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר כלשהי.

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר על נספחיה ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפני ועיינתי בתיק החקירה שהועבר לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות, כפי שאפרט להלן.

9.

טענתו העיקרית של העורר היא כי שגה בית המשפט המחוזי כשנתן משקל מלא להודעותיו של סוויסה נגד העורר בכל הנוגע לעבירות הסחיטה באיומים מבלי לבחון האם קיים להן סיוע; שכן לטענתו, סוויסה הוא שותפו של העורר לעניין העבירות כולן ולא ניתן לומר שעבירות הסחיטה באיומים מנותקות מהעבירות הכלכליות המיוחסות לעורר ובהן הורשע סוויסה. ודוקו, העורר אינו משיג על קיומן של ראיות לכאורה, אלא שלטענתו, בדיוק כשם שקבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה לעניין העבירות הכלכליות אך כי עצמתם חלשה, היה מקום לקבוע כי גם עצמתן של הראיות הלכאוריות לעניין עבירות הסחיטה באיומים היא חלשה ולהורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר. אין בידי לקבל טענה זו של העורר. בית משפט זה נדרש בעבר לסוגיה זו במסגרת ע"פ 10325/01 מדינת ישראל נ' רצ'קובסקי , פ"ד נו(6) 87 (2002) (להלן: עניין רצ'קובסקי ). באותו עניין, הורשע המערער בכך שסחט באיומים אדם אחר אשר בעקבות הסחיטה והאיומים ביצע גניבה, מירמה והפרת אמונים ורישום כוזב במסמכי תאגיד. אותו מערער הורשע גם בסיוע לעבירות הכלכליות שביצע הנסחט באותה פרשה, אשר הורשע באותן עבירות. מדובר, אם כן, בנסיבות דומות לנסיבות המקרה שלפני. בעניין רצ'קובסקי , דחה בית משפט זה את טענת המערער דשם לפיה עדותו של הנסחט, שהייתה הראיה המרכזית נגדו, טעונה סיוע בשל העובדה שהנסחט היה שותפו לדבר עבירה. השופט א' מצא סיכם קביעה זו כך:

"המתלונן היה הקורבן שכלפיו ביצע המערער עבירה זו [עבירת הסחיטה באיומים – י. ד.], וברי כי לא היה מקום לראותו כמי שהיה שותף לביצועה" (שם, בעמ' 95).

דברים אלו יפים גם לעניין שלפני, ולכן צדק בית המשפט כשקבע כי סוויסה מהווה מתלונן בכל הנוגע לעבירת הסחיטה באיומים, ומשכך מדובר בעבירה נפרדת אשר הודעותיו בעניינה אינן טעונות סיוע.

10.

כידוע, בשלב הבחינה של הראיות לכאורה בוחן בית המשפט האם יש בכוחו של חומר הראיות הגולמי המצוי בידי התביעה להצביע על סיכוי סביר להרשעה [ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133 (1996)], כאשר משקלן של הראיות עתיד להיקבע בהליך העיקרי ולא בשלב המעצר עד תום ההליכים [ראו למשל: בש"פ 4306/09 אבו ואסל נ' מדינת ישראל (4.6.2009), פסקה 18 להחלטתי (להלן: עניין

אבו ואסל )]. בשים לב לכך, טענותיו של העורר בנוגע לקשיים שבראיות המסייעות להודעותיו של סוויסה בכל הנוגע לעבירות הכלכליות, כמו גם לטענותיו בדבר מהימנותו של סוויסה עצמו תיתבררנה בהליך העיקרי ואין בהן כדי לשנות מקיומן של ראיות לכאורה במסגרת הליך המעצר, גם בכל הנוגע לעבירות הסחיטה באיומים ולעבירת שיבוש מהלכי המשפט המיוחסות לו.

11.

משקבעתי כי יש לבחון את מסוכנותו של העורר בשים לב לעבירות הסחיטה באיומים ושיבוש מהלכי המשפט המיוחסות לו, דעתי היא כי בית המשפט המחוזי לא שגה בכך שהורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. כידוע, נקבע בעבר כי עבירת הסחיטה באיומים מלמדת על מסוכנות הנאשם בה באופן המקים עילת מעצר נגדו מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים אשר בדרך כלל לא ניתן לאיינה באמצעות חלופת מעצר [ראו למשל: בש"פ 842/11 פישמן נ' מדינת ישראל (7.2.2011) והאסמכתאות המופיעות שם]. אכן, הבעתי דעתי בעבר כי גם כאשר קיימת עילת מסוכנות אין הדבר שולל מיניה וביה את קיומה של חלופת מעצר מתאימה ואין בה כדי לפטור את בית המשפט מבחינת אפשרות זו [ראו למשל: בש"פ 5693/13 הרוש נ' מדינת ישראל

(23.8.2013), פסקה 15 להחלטתי; עניין מרקוס , בפסקה 13 להחלטתי; בש"פ 796/12 איפרגן נ' מדינת ישראל (30.1.2012), פסקה 15 להחלטתי]. במקרה דנא בית המשפט המחוזי לא התעלם מאפשרות זו והורה על עריכת תסקיר בעניינו של העורר. דא עקא, שירות המבחן סבר כי אין לשחרר את העורר לחלופת מעצר, בין היתר בשל החשש מפני הימלטותו מאימת הדין. המלצה זו מצטרפת למעשים המיוחסים לעורר במסגרת האישום השלישי, המצביעים על התחמקות שיטתית של העורר מהתייצבות לחקירה במשך כחצי שנה, על אף שידע על כך שהוצא צו מעצר בעניינו. אכן, הלב יוצא אל העורר ואל משפחתו בשל התאונה הטרגית שהובילה למות ביתו ולפציעתם הקשה של אשתו ובניו. יחד עם זאת, התחמקותו של העורר ממעצר ומהתייצבות לחקירה הייתה שיטתית ולא היוותה אך תגובה אינסטינקטיבית ואימפולסיבית של מי שרצה להישאר במחיצת ילדיו ולדאוג להם. לכן, גם עובדות האישום השלישי מטילות ספק באפשרות מתן אמון בעורר ודעתי היא כי צדק בית המשפט כשהורה על מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

12.

הערר נדחה, אפוא.