בש"פ 842/11 בן פישמן נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (מ"ת 7371-12-10, כבוד השופט צ' קפאח ) מיום 13.1.2011 בה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים בענייננו.

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של סחיטה באיומים וסחיטה באיומים שהביאה לידי מעשה, סחיטה בכוח וקשירת קשר לבצע פשע. לפי הנטען בכתב האישום המונה שלושה אישומים ומגולל באריכות את מעשיו של העורר ואדם נוסף (להלן: האחר ), אשר הקימו עסק לשם מתן הלוואות חוץ בנקאיות בעיקר לנהגי מוניות. במסגרת החזרי ההלוואות להם התחייבו הלווים, נדרשו הללו לשלם ריבית יומית בסכומים שונים. אולם, במידה והתעכבו הלווים בתשלום חובם, הם נקנסו בסכומים גבוהים, והעורר והאחר נהגו לגבות את הכספים בדרך של הטלת אימה, בין היתר באמצעות מסכת הטרדות, הפחדות שונות והפעלת כוח ואלימות כלפי הלווים בעצמם או באמצעות אחרים מטעמם.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים בעניינו. ביום 14.12.2010 טענו הצדדים לעניין הראיות לכאורה, ובמעמד זה הורה בית המשפט (מ"ת 7371-12-10, כבוד השופט

צ' קפאח ) על עריכת תסקיר מבחן בעניינו של העורר. ביום 15.12.2010 קבע בית המשפט כי קיימת תשתית ראייתית להוכחת המיוחס לעורר בכתב האישום. במסגרת החלטתו זו ציין בית המשפט, כי מחומר הראיות עולה כי לשם קידום עיסוקו, הפעיל העורר אחרים, ולא בחל באמצעים לצורך גביית החובות, זאת גם כאשר נסיבותיו האישיות של החייב היו קשות ביותר. בית המשפט אף עמד על הגיל הצעיר בו החל העורר את עיסוקו בשוק האפור. כן הוסיף בית המשפט כי בשעת בחינת חלופת מעצר "יש ליתן את הדעת לעובדה כי מכל חלופת מעצר יוכל להמשיך המשיב בעיסוקו". ביום 3.1.2010 הוגש תסקיר שירות המבחן בעניינו של העורר, אשר המליץ שלא לשחרר את העורר לחלופה שנבחנה על ידו. כמו כן ציין שירות המבחן כי "נוכח העובדה כי לווים נוספים חייבים כספים לבן, אנו מתקשים להעריך מידת יכולתו של בן להתמודד עם המצב המתואר לאורך זמן".

ביום 6.1.2011 ביקש בא כוח העורר לערוך בעניינו של העורר תסקיר משלים, אשר יתעלם מאמירתו של בית המשפט כי אין חלופה שיש בכוחה למנוע מהעורר להמשיך בעיסוקו. ביום 12.1.2011 הוגש תסקיר מעצר משלים אשר בחן שתי חלופת מעצר נוספות אשר הוצעו על ידי העורר. שירות המבחן סבר כי יש בחלופת המעצר המוצעת בתל אביב, להפחית מרמת הסיכון הנשקפת מן העורר, ולפיכך המליץ לשחררו אליה. אולם, ביום 13.1.2011 דחה בית המשפט את המלצת שירות המבחן והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו זו קבע בית המשפט, כי נשקפת מסוכנות גבוהה מן העורר, עליה ניתן ללמוד בין היתר מהמעשים המיוחסים לו ואופן ביצועם, מהתסקירים השונים שנערכו בעניינו וממנוסתו הארוכה מהמשטרה. נוכח כל האמור, נקבע כי אין בכוחן של החלופות המוצעות להבטיח שהעורר לא ישוב לעיסוקיו, ולפיכך אין בהן כדי לאיין את מסוכנותו.

מכאן הערר שבפניי במסגרתו טוען העורר, כי שגה בית המשפט עת קבע בהחלטתו מיום 15.12.2010, כי מכל חלופת מעצר יוכל העורר להמשיך בעיסוקו. לדידו, בכוחה של אמירה זו לייתר את בחינת החלופות שהוצעו על ידו על ידי שירות המבחן, ואף להשפיע על שירות המבחן בשעה שזה עושה את מלאכתו. לעניין זה טוען העורר, כי אם סבר בית המשפט המחוזי כי אין כלל מקום לשחררו לחלופה, מדוע זה הורה על עריכת תסקיר שירות מבחן בעניינו, ושלל את המלצתו בשל נסיבות שהיו בפניו עוד קודם שהוגש התסקיר. כמו כן טוען העורר, כי שגה בית המשפט המחוזי משלא נתן את המשקל הראוי, לעניין שחרורו לחלופה, להיותו צעיר וללא עבר פלילי.

מנגד, סומכת המשיבה את ידה על החלטת בית המשפט המחוזי, וטוענת כי אין מקום לשחרר את העורר לחלופה נוכח מסוכנותו הגבוהה, הנשקפת ממעשיו – מתן הלוואות בריבית רצחנית, אשר נגבו באמצעים של איומים, אלימות והפחדה. לטענת המשיבה אין בכוחן של החלופות לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו, בין היתר בשל הערכת שירות המבחן לפיה, הוא אינו יכול לצפות כיצד ינהג העורר בלווים החייבים לו כספים.

לאחר שעיינתי בערר ונספחיו, ומששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

כידוע, לשם מעצרו של אדם לאחר הגשת כתב אישום בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), על בית המשפט להשתכנע בדבר קיומם של שניים – עילת מעצר על פי אחת העילות המנויות בסעיף 21(א) לחוק המעצרים וקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה, לפי סעיף 21(ב) לחוק המעצרים, גם לאחר שהשתכנע בית המשפט כי ניתן להורות על מעצר, לא יעשה כן באם ניתן להשיג את תכלית המעצר – דהיינו את איונה של עילת המעצר, באמצעים שפגיעתם פחותה ממעצר מאחורי סורג ובריח.

במקרה דנן, קבע בית המשפט המחוזי כי קיימת תשתית ראייתית להוכחת המיוחס לעורר בכתב האישום, ואין הצדדים חלוקים על קביעה זו במסגרת ערר זה, אלא בשאלת מסוכנותו של העורר, ואפשרות הפגתה באמצעות חלופה. לטעמי, אין בכוחה של חלופת מעצר כדי לאיין את המסוכנות הגבוהה הנשקפת מן העורר. כאמור לעיל, לעורר מיוחס לכאורה ניהול מערך של מתן הלוואות כספים וגבייתם בשוק האפור, כאשר חלק מתנאי ההלוואה היו ריביות אשר תוארו על ידי בית המשפט המחוזי כ"רצחניות". יתרה מכך, במידה ולא עמדו הלווים בהחזרים אלו, לא בחלו העורר והאחר באמצעים כדי להטיל עליהם אימה ופחד על מנת שהללו יפרעו את חובם. אני סבור, כי אופי ביצוע המעשים, תקופת הזמן הארוכה בה בוצעו, השיטתיות והאכזריות שלוותה להם, יש בהם כדי ללמד על מסוכנתו הרבה של העורר, אשר לא בנקל ניתן יהיה לאיינה בחלופת מעצר.

זאת ועוד, כבר נקבע כי ככלל עבירות של סחיטה באיומים אינן מתאימות לחלופת מעצר, בשל אופיין, הקלות שבביצוען ונוכח המסוכנות הגלומה בהן מעצם טבען. כך נאמר לעניין זה בבש"פ 11271/03 מדינת ישראל נ' אלפרון , פד"י נח(2) 406, 410 (2003):

בית משפט זה כבר עמד פעמים רבות על כך שבעבירה של סחיטה באיומים גלומה מעצם טבעה ואופייה מסוכנותו של הנאשם, ושבדרך-כלל עבירות של סחיטה באיומים ועבירות שבהן הנאשם מפיל חתתו על קורבנו, אינן מתאימות לחלופת מעצר (ראו למשל: בש"פ 7683/99 חנניב נ' מדינת ישראל (להלן – בש"פ 7683/99 חנניב [1]); בש"פ 5435/03 קייסי נ' מדינת ישראל [2]; בש"פ 7283/98 גמלט נ' מדינת ישראל [3]; בש"פ 7322/03 עמר נ' מדינת ישראל (להלן – בש"פ 7322/03 עמר [4])). כן כבר נקבע לא אחת כי בעבירות מסוג זה אף טבוע חשש לשיבוש הליכי משפט בדרך של הטלת מורא על קורבן האיומים (בש"פ 1416/02 זינב נ' מדינת ישראל

[5]), ושבדרך-כלל אין מקום לשחרור לחלופת מעצר משום שהנאשם יכול להמשיך ולבצע עבירות מסוג זה באמצעות הטלפון גם כשהוא ספון בתוך ביתו (בש"פ 4107/95 מדינת ישראל נ' בוזגלו [6]).

אני סבור כי דברים אלו יפים לעניינו, ואף מקבלים משנה תוקף בנוגע לעורר, אשר לגביו העריך שירות המבחן כי אינו יכול לצפות כיצד זה ינהג עם שחרורו לחלופה בלווים החייבים לו כספים. כמו כן לטעמי, פרק הזמן הארוך בו נמלט העורר מחקירה משטרתית מלמדינו על הסיכון הנשקף ממנו להימלטות מן הדין. לעניין זה, דעתי אינה כדעת בית המשפט המחוזי, ואיני סבור, בייחוד נוכח העבירות המיוחסות לעורר, כי בכוחן של ערבויות כספיות, גבוהות ככל שיהיו, למנוע זאת. אשר על כן, כי צדק בית המשפט המחוזי משקבע כי אין מקום לשחררו לחלופת מעצר.

בשולי הדברים אעיר, כי יכול היה בית משפט המחוזי שלא להורות על עריכת תסקיר מבחן בעניינו של העורר, לו סבר כי אין מקום לשחררו לכל לחלופה. אולם, משהורה לערוך תסקיר שירות מבחן בעניינו, טוב היה עושה לו היה נמנע מלגלות את דעתו לעניין שחרורו של העורר לחלופה, עוד בטרם נערך והוגש תסקיר שירות המבחן.

עוד אוסיף, כי משלא הסתיים משפטו של העורר, הרי שהוא עדיין מצוי בשלב בו לא הוכחה אשמתו ונתונה לו הזכות להיאבק על חפותו. אף בעניין זה, טוב היה עושה בית המשפט המחוזי, אם היה נמנע בהחלטתו מיום 13.1.2011 להסיק בעת הזו, על מסוכנותו של העורר מסירובו להודות ולקשור עצמו לראיות המיוחסות לו, ומהעדר נטילת אחריות על המיוחס לו בפני קצינת המבחן (לעניין זה ראו: בש"פ 6826/10 סמואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.9.10) 240/11 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.1.2011); בש"פ 431/11 מדינת ישראל נ' מוסטפא (לא פורסם, 18.1.2011)).

סוף דבר, הערר נדחה, והחלטת בית המשפט המחוזי נותרת על כנה.