בש"פ 8373/13 חסן כעאבנה נ. מדינת ישראל

1.

מונח לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (מ"ת 40529-10-13, מפי כב' השופט י' נועם ), במסגרתה נעתר בית המשפט לבקשת המדינה, והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

רקע לפי כתב האישום

2.

להלן עיקרי העובדות המופיעות בכתב-האישום שהוגש נגד העורר.

העורר הינו תושב אזור יהודה ושומרון. בחודש יולי 2013 נרקם קשר אינטימי בין המתלונן לבין מזכירה שהחלה באותה תקופה לעבוד במשרדו (להלן: ס' ). בחודש אוגוסט 2013 קשרו העורר וס' קשר פלילי לצלם את המתלונן כשהוא עירום ובתנוחה אינטימית עם ס', ולאיים עליו בפרסום הצילומים, במטרה לסחוט מהמתלונן סכום כסף. התכנית התבצעה ביום 28.8.2013. ס' הובילה את המתלונן לדירה בעזריה, שם קבעו מראש שייפגשו על-מנת לקיים יחסי מין. באותה העת שהה העורר בחדר בדירה, משם יכל לצלם את המתרחש באמצעות מצלמות שהותקנו מראש בחדרי הדירה. עם הגעתם לדירה הפשיטה ס' את המתלונן מבגדיו, והתפשטה אף היא עד לבגדיה התחתונים. היא נישקה וחיבקה את המתלונן, ונגעה באבר מינו. בשלב זה יצאה ס' מהחדר, ובמקומה נכנס העורר, שהודיע למתלונן כי המפגש צולם על-ידו, ושהתמונות הועברו לדיסק-און-קי, אותו הראה לו. העורר איים על המתלונן שיפרסם את התמונות לבניו ולעוד אנשים אם לא ישלם לו סכום של שני מיליון ש"ח.

באותו הערב התקשר העורר למתלונן ושאל לשלומו. למחרת, ביום 29.8.2013, שוב התקשר העורר למתלונן, והורה לו להיפגש עמו באתר בנייה בסמיר אמיס. הפגישה התקיימה ביום 31.8.2013, ובה שאל העורר את המתלונן אם הוא הביא לו את הסכום "המבוקש". המתלונן אמר שאין לו סכום כסף כזה, והעורר השיב שיש לו כסף, ושהוא יכול למכור את נכסיו ונכסי בניו. העורר הנחה את המתלונן לתת לו מיידית סך 50,000 ש"ח, ולהשלים את שאר הסכום בהמשך. באותו יום משך המתלונן 50,000 ש"ח במזומן מחשבון הבנק שלו, והעורר דרש שהסכום יושלם עד ליום 8.9.2013. במועד זה התקשר העורר למתלונן, והאחרון הודיע לו שלא הצליח לארגן את הכסף. העורר ניתק את הטלפון, אך חזר אליו כעבור שעה, אמר לו שהוא (המתלונן) "לא ישר איתו", והציע שהמתלונן ייפגש עימו והעורר יציג לו את הצילומים. המתלונן השיב שאינו רוצה להיפגש עד שיהיה לו את הכסף, והשניים קבעו להיפגש בתאריך 18.9.2013. בשלב זה פנה המתלונן אל המשטרה, וגם סיפר לבניו על שארע לו.

העורר התקשר שוב למתלונן ביום 15.9.2013, ושאל לשלומו. המתלונן הסביר שבשל היות הבנקים סגורים לתקופת החגים, לא הצליח לארגן את הכסף. העורר שוב הציע למתלונן לבוא לראות את הצילומים, אך המתלונן השיב שאינו רוצה להיפגש עד שיהיה לו את הכסף ביד. לכך הגיב העורר שאם הכסף לא יהיה מוכן עד ליום שלישי הקרוב, יתקשר לבנו ויבקש ממנו לבוא לראות את הצילומים. הוא אף איים שישלח אישה לביתו של המתלונן כדי להראות את הצילומים לאשתו. לכך הוסיף: "אני יש לי מיליון דרכים, אם אני רוצה להשתמש אני אשתמש, אני נשבע לך". עוד איים: "אם לא התקשרת אני אדע שאתה פתחת במלחמה וגם אני פתחתי במלחמה".

בתאריך 21.9.2013 התקשר העורר למתלונן, ובהנחיית המשטרה הודיע לו המתלונן שהוא מוכן לשלם סכום של 100,000 ש"ח. למחרת תיאמו השניים להיפגש בכניסה לענאתה. כשהגיע למקום הפגישה הורה לו העורר להתקדם לתוך היישוב, אך המתלונן סירב לעשות כן, ושב על עקבותיו בחזרה לירושלים. באותו היום שוחח העורר עם בניו של המתלונן, ואמר להם שהוא מעוניין להיפגש עימם. העורר הודיע למתלונן שדיבר עם בניו וקבע לפגוש אותם. המתלונן השיב שהביא את הכסף ופעל לפי ההוראות, אך העורר עמד על כך כי הוא זה שיקבע את מקום המפגש, ולא המתלונן.

ביום 23.9.2013 התקשר העורר לאחד מבני המתלונן (להלן: ב' ), והודיע לו שאביו "בבעיה גדולה". לשאלות הבן ענה העורר כי מדובר במשהו שירדוף את ב' ואת ילדיו, וכי אחר שב' יידע מה שעשה המתלונן, יבקש מהעורר שאף אחד לא יידע מזה. השניים תאמו להיפגש ביום 29.9.2013. בבוא היום התקשר העורר לב', אשר הציע שייפגשו במשרד. העורר השיב שהוא מוכן להיפגש רק באזור יהודה ושומרון, וב' סירב להגיע לשם. עוד באותו יום התקשר העורר למתלונן ואמר שהוא מוכן לשלוח קטעים מהצילומים. המתלונן התקשר בחזרה אל העורר, וביקש ממנו לשלוח קטע או שניים מהצילומים. למחרת, ביום 30.9.2013, שלח העורר לטלפון הנייד של המתלונן תמונות וסרטונים המתעדים את האירוע בדירה. לאחר מכן התקשר המתלונן לעורר, והשניים תיאמו להיפגש לאחר שהמתלונן ישיג את הכסף.

ביום 1.10.2013 שוב התקשר העורר למתלונן. לאחר שהמתלונן אמר שעדיין לא השיג את הכסף, השיב העורר שהעניין אינו בידיים שלו, והוא מסר את זה לאנשים אחרים. הוא הוסיף ש"אנשים הם חלאות" וכי הוא רוצה להשאיר את העניין ביניהם בלבד, כי אם זה ייצא מידי העורר זה "לא יהיה טוב". המתלונן אמר שיחזור אליו עוד חצי שעה. לאחר מספר דקות חזר המתלונן אל העורר והודיע לו שהוא מוכן לשלם כעת סך 100,000 ש"ח, ולהשלים את היתרה מאוחר יותר. השניים קבעו להיפגש למחרת.

ביום 2.10.2013 בשעות הצהריים התקשר המתלונן לעורר, בהנחיית המשטרה, וקבע איתו להיפגש בענאתה. שוב הנחה העורר את המתלונן להיכנס ליישוב, ושוב הלה סירב, ושב על עקבותיו משלא הגיעו להסכמה על מיקום הפגישה. בהמשך התקשר העורר למתלונן והנחה אותו להמתין על הכביש בסמוך למעלה אדומים. המתלונן המתין ברכבו יחד עם שני שוטרים, אשר הסתתרו ברכב. כשהגיע העורר למקום, נכנס לרכב, והתיישב במושב הקדמי לצד המתלונן. באותו הרגע יצאו השוטרים ממקום מסתורם, הזדהו כשוטרים והודיעו לעורר כי הוא עצור. העורר התנגד למעצרו ותקף את השוטרים בכוח ובאלימות. בין השאר, הכה העורר את אחד השוטרים בבטנו, בעט בו והפילו לקרקע. העורר המשיך להיאבק בשוטרים וגרם להם חבלות במקומות שונים בגופם.

בגין המעשים האמורים הואשם העורר בעבירות סחיטה באיומים (סעיף 428 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977) ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות (סעיף 274(1) לחוק).

גרסת העורר

3.

אל מול הרקע העובדתי המוצג בכתב-האישום, מציג העורר מסכת עובדתית שונה. לדבריו, הגרסה שמסרה ס' במשטרה, בחקירתה מיום 10.10.2013, משקפת את האמת העובדתית, ולא גרסת המתלונן שלפיה נכתבו עובדות כתב-האישום. לגרסת ס', היא נפלה קורבן להטרדות מיניות מבישות מצדו של המתלונן, שהלכו והתפתחו לעבירות מין חמורות ומתמשכות. לדבריה, הזמין המתלונן אותה לעבוד במשרדו, ומיד עם תחילת עבודתה החל להטרידה באופן מיני ולהציע הצעות אינטימיות מגונות. לפי גישתה, היא עזבה באותו היום את עבודתה, אך חזרה למשרה לאחר שבועיים, לפי הצעת המתלונן ולאור הבטחתו שההטרדות לא תחזורנה על עצמן. ההבטחות התבדו, ולדבריה הצליחה ס' לשרוד רק 11 ימים בעבודתה, בשל הטרדות הולכות ומחמירות ועד עבירות מין ממש.

באותה העת החל, לגרסת ס' ולדברי העורר, קשר אינטימי בינה לבין העורר, והיא סיפרה לו על כך שהמתלונן מטריד אותה. לדברי העורר – ויוער שבשלב זה דברי העורר אינם תואמים לגרסת ס' – ביקש ממנה העורר לדווח לו מיידית אם מעשיו של המתלונן יבואו לכלל כפייה מינית. ביום 28.8.2013 ס' אכן התקשרה, והודיעה לעורר כי היא בדרך לדירה בעזריה, יחד עם המתלונן. לגרסתו, הבין העורר שהמתלונן לחץ על ס' להיפגש בדירה, באיום שאם לא תיענה לדרישותיו יפרסם את תמונותיה. העורר הגיע לדירה, נכנס דרך המרפסת, ותפס את המתלונן בשעת מעשה. לדבריו הוא אף הבחין בכך שהמתלונן צילם את המפגש במצלמות נסתרות שהותקנו בדירה. העורר נטל את הדיסק-און-קי שבו אוחסנו הצילומים. לדבריו, המתלונן אף התנצל בפניו, והציע תשלום פיצוי עבור מעשיו.

החלטת בית המשפט המחוזי

4.

בית המשפט המחוזי קבע שקיימות ראיות לכאורה המקימות סיכוי סביר להרשעת העורר בעבירות סחיטה באיומים ותקיפת שוטר. נמצאו חיזוקים משמעותיים לגרסת המתלונן בשיחות הטלפון שהוקלטו בינו לבין העורר. כמו כן, שליחת הצילומים מהטלפון הנייד של העורר לטלפון הנייד של המתלונן מאששת את גרסתו.

גם עדותה של ס' בחקירת המשטרה נמצאה כתומכת בגרסת המתלונן. ס' אמנם טענה שלא היה לה קשר אינטימי עם המתלונן, ואף טענה כי המתלונן הטריד אותה ותקף אותה מינית, כגרסת העורר. אולם, היא אישרה שעל-פי הנחיית העורר הזמינה את המתלונן לדירת המפגש בעזריה, שם צולם המתלונן בעירום, וכי לאחר מכן דרש ממנו העורר כסף. בית המשפט המחוזי ציין כי העורר שמר על זכות השתיקה בתחילת החקירה, ועל כך שרק בשלב מתקדם הסכים למסור גרסה. עוד העיר בית המשפט כי גרסתו אינה מתיישבת עם שיחות הטלפון בהן נשמע העורר דורש קבלת סכומי כסף תמורת אי-חשיפת הצילומים שבידיו.

בית המשפט המחוזי קבע שמדובר ב"עבירת פנים" לפי סעיף 7(א)(1) לחוק העונשין – דהיינו, עבירה שיש לבית משפט ישראלי סמכות טריטוריאלית לדון בה. הסיבה לכך היא שדברי הסחיטה באיומים שהשמיע העורר נקלטו על-ידי המתלונן בירושלים.

אשר לחלופת מעצר, ציין בית המשפט את העובדה שלעורר עבר פלילי עשיר, המחזקת עילת מעצר נוכח הסיכון לביטחון הציבור. לדברי בית המשפט קמה עילת מעצר נוספת נוכח סיכון מוגבר להימלטות, בהיות העורר תושב יהודה ושומרון. מסיבות אלו, ובשים לב לחומרת המעשים המנויים בכתב האישום, קבע בית המשפט שאין לבחון במקרה הזה חלופת מעצר, ושאין מקום להזמנת תסקיר בעניין.

טענות העורר

5.

העורר טוען טענה מקדמית הנוגעת לסמכות הטריטוריאלית של בית משפט ישראלי לדון בעניין. לדעתו, יש להטיל ספק בזיקה הטריטוריאלית של המקרה לישראל, שכן העבירות בוצעו מחוץ לשטחי המדינה. גם בהקשר לשיחות הטלפון שבמהלכן איים העורר, לפי הנטען, על המתלונן, טוען העורר שלא הוכח שאלו התקבלו בישראל.

לגופם של דברים, טוען העורר על-ידי סנגורו כי גרסת המתלונן בעניין כבר הוכחה כבלתי-אמינה. המתלונן מסר גרסה לפיה הוא נפל קרבן לתעלוליה של ס', שהתחננה בפניו שיעזור לה למצוא עבודה. לדבריו, מטוב ליבו העניק לה המתלונן סכום כסף לצדקה. בסיום חודש הרמאדן חזרה ס', לדברי המתלונן, והציעה לו שירותי מין תמורת כסף. הצעות אלו הביאו לידי פגישת השניים בדירה בעזריה, בה "היא הפשיטה אותי עד שנשארתי ערום עד הסוף ואני בזמן הזה אמרתי לה שאני לא רוצה ושאני באתי לעזור לה" (הודעת המתלונן במשטרה מיום 8.9.2013, עמ' 2, שורות 41-40). אולם, לאחר שמסרה ס' את גרסתה במשטרה, נחקר המתלונן באזהרה ביום 13.10.2013, וחזר בו מכמה מן הפרטים שמסר בגרסתו המקורית, בעיקר בכל הנוגע למערכת היחסים שהתקיימה בינו לבין ס'. עיקר התיאור העובדתי שעליו נסמך כתב-האישום ופסק-הדין נלמד מגרסת המתלונן, ושקרי המתלונן מערערים אפוא את היסוד העובדתי של המקרה. בשיחות הטלפון שבין העורר לבין המתלונן אף לא הוזכר הסכום האסטרונומי של שני מיליון שקלים, שלדברי המתלונן דרש העורר כתשלום עבור מסירת הצילומים.

נוסף לכך, טוען העורר שאין שום היגיון בעיתוי הגשת התלונה על-ידי המתלונן למשטרה, שבאה רק לאחר ששילם סך 50,000 ש"ח לעורר. מדוע לא הגיע המתלונן למשטרה בשעה שנדרש ממנו תשלום של שני מיליון ש"ח? יתרה מזו, עומד העורר על הנקודה שבכל שיחות הטלפון שהוקלטו בין העורר למתלונן לא הוזכר התשלום של 50,000 ש"ח, שלדברי המתלונן שולם לעורר. אין, לדבריו, שום אינדיקציה לכך שסך זה שולם, או שהכסף נמשך מהבנק כנטען על-ידי המתלונן. אף טופס המשיכה שנמסר מהבנק אינו מהווה לגישת העורר ראיה, שכן על-פי סעיף 30 לפקודת הראיות, התשל"א-1971, על תעודת חוץ להיות מאושרת על-ידי נציג דיפלומטי או קונסולארי של ישראל.

לצד זאת, טוען העורר ששיחות הטלפון שהוקלטו דווקא מאששות את גרסת העורר, לפיה בידי המתלונן תמונות של ס', בהן החזיק כ"קלף מיקוח". עוד מעיר העורר שהימנעות המשטרה מלהיכנס לדירה בעזריה מהווה מחדל חקירה חמור, ואין לעורר לסבול בשל כך. לבסוף, מבקש העורר להתייחס לאפשרויות של חלופת מעצר.

דיון והכרעה

6.

לאחר העיון בחומר שבפני, נחה דעתי שדין הערר להידחות.

בנוגע לטענה המקדמית של הסמכות הטריטוריאלית, הסכים הסנגור שדי בכך שתיעבר מקצת מן העבירה בתוך שטח ישראל כדי שתוגדר כ"עבירת פנים". כך אכן נקבע מפורשות בלשון החוק (סעיף 7(א)(1) לחוק העונשין). עוד הסכים כי קליטת דברי איום מהווה חלק מן היסוד העובדתי של עבירת סחיטה באיומים (). מכאן שבהנחה שהשיחות בהן אוים המתלונן, לפי הנטען, נקלטו בישראל, מדובר אכן ב"עבירת פנים" שמקצתה נעברה בישראל (ראו סעיף 428 לחוק העונשין; רע"פ 1178/97 כהנא נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(3) 266 (1997); רע"פ 2038/04 לם נ' מדינת ישראל ,

פ"ד ס(4) 96, פסקה 24 (2006)). ואולם, טוען הסנגור שלא הוכח שהשיחות הרלוונטיות התקיימו כשהמתלונן שהה בשטח מדינת ישראל, ומכאן הספק באשר לסמכות הטריטוריאלית.

עמדת התובעת בסוגיה הייתה כי סוגיית הסמכות תידון על-ידי הערכאה המבררת. בנושא זה דעתי כדעת הסנגור כי אין לקבל את הגישה לפיה סוגיות משפטיות בכלל, וטענת סמכות טריטוריאלית בפרט, מצויות מחוץ לתחום עניינו של השופט הדן בבקשה למעצר עד לסיום ההליכים. ההיגיון פשוט הוא. אם מתפקידו של מותב המעצר להביע עמדה בדבר סיכויי ההרשעה, סוגיות משפטיות כאלו או אחרות, לרבות סמכות טריטוריאלית, עשויות להיות רלוונטיות להכרעה. לצד זאת, יש להדגיש כי עסקינן בבחינה "לכאורה", גם מבחינה עובדתית וגם מבחינה משפטית. לאמור, לו היה ברור, גם על פני הדברים, שאין לבית משפט בישראל סמכות לדון בעבירה, כי אז נתון זה עשוי היה להשפיע על המשך מעצרו של העורר. ברם, עיינתי בחומר שהוגש, ומבחינה עובדתית נראה כי יש תיעוד מסוים (ראה נספח ב') ש"שיחות הסחיטה" נקלטו בארץ. אין בכך להביע מסקנה סופית, הן ברובד העובדתי והן ברובד המשפטי. עם זאת, התביעה יצאה ידי חובתה ברמה ה"לכאורה".

באשר להסתייגויות לגופם של דברים, הטענות המועלות על-ידי הסנגור מצביעות על מורכבותו של העניין בו עסקינן. מוכן אני לקבל את עמדת הסנגור שלפי מכלול הראיות וחומר החקירה אשר נמצאים בידינו בשלב זה, רחוקה התמונה מלהיות פשוטה. בפנייתו המקורית למשטרה צייר המתלונן מצב עניינים לפיו נפל קורבן תמים למזימה מרושעת של העורר וס', שקשרו קשר להפיל אותו ברשתם ולסחוט ממנו באיומים סכומי עתק. לאחר קליטת גרסאותיהם של ס' ושל העורר, ולאחר העיון בחומר החקירה, קמות וניצבות שאלות כבדות באשר ליחסיו של המתלונן עם ס', לנסיבות בהן נפגשו השניים בדירה בעזריה, ולהמשך המשא ומתן שהתנהל בין העורר לבין המתלונן ובניו. אולם, מורכבות זו אינה מטשטשת את הראיות לכאורה שהוגשו נגד העורר, המאששות את עיקרי העובדות המנויות בכתב-האישום.

עדותה של ס' בחקירתה במשטרה מאשרת למעשה את העובדה המרכזית של כתב-האישום, דהיינו דרישת העורר לתשלום מהמתלונן תמורת הצילומים. גם שיחות הטלפון, עם המורכבות שהן לכאורה מעלות, מצביעות על מסכת סחיטה באיומים שהתקיימה בין העורר לבין המתלונן. אף קשה לראות את גרסת המתלונן כבלתי אמינה בכל הנוגע לשאלה המרכזית של סחיטה באיומים. לכאורה, היה למתלונן, אדם מבוגר בעל מעמד מכובד בקהילתו, הרבה מאד להפסיד בפנייתו למשטרה וחשיפת הפרשייה. גרסת המתלונן, יחד עם החיזוקים של עדות ס' ושיחות הטלפון המוקלטות, ובצירוף תגובתו הקשה של העורר למעצרו על-ידי השוטרים, מצטרפים יחד ליצור מארג ראייתי המקים, ברמה של לכאורה, את העובדות העיקריות של כתב-האישום.

אפשרות של חלופת מעצר

7.

כבר נקבע בפסיקה כי עבירת הסחיטה באיומים מלמדת על מסוכנות הנאשם באופן המקים עילת מעצר נגדו מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. נפסק כי בדרך כלל לא ניתן לאיין עילה זו באמצעות חלופת מעצר (ראו למשל: בש"פ 842/11 פישמן נ' מדינת ישראל (7.2.2011), והאסמכתאות המופיעות שם). עוד נפסק כי בית המשפט רשאי לקבוע כך אף מבלי לקבל תסקיר בעניינו של הנאשם (ראו בש"פ 3391/13 עווידה נ' מדינת ישראל (20.5.2013), פסקה 8, ובאסמכתאות המופיעות שם).

לנוכח הגישה האינדיווידואלית ביחס למעצר עד סיום ההליכים, מה דינו של הערר? נשיב לכך על-פי מבחני המעשה והעושה. באשר למעשה, פרשת הסחיטה אינה נקודתית, אלא בנויה מחוליות שונות ופניות רבות. היא מצביעה על תעוזה חסרת-גבולות, רמיסת נורמות חברתיות, וברקע הסכום הנדרש – שני מיליון ש"ח. באשר למבחן העושה, נפנה לעברו הפלילי של העורר. בחודש פברואר 2003 נידון העורר לעונש מאסר בגין עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, התפרצות לבניין וכניסה לישראל שלא כחוק. בחודש נובמבר של אותה השנה הוא הורשע בהתפרצות לבניין, היזק בזדון לרכוש, ניסיון לגניבת רכב, פריצה לרכב וגניבה מרכב. בשנת 2009 שוב הורשע בעבירות של ניסיון לפריצה לדירה, התחזות לאדם אחר, זיוף מסמך ותקיפת שוטר במילוי תפקידו. רישום פלילי עשיר כגון זה מגביר את החשש למסוכנות העורר, ומקשה על מציאת אפשרות של חלופת מעצר. לכך מצטרפת העובדה שמדובר בתושב יהודה ושומרון, שמקימה חשש מוגבר לניסיון הימלטות.

סוף דבר

8.

המסקנה היא כי קיימות ראיות לכאורה בעוצמה הדרושה, עילת המעצר חזקה, ועל-פי מבחני המעשה והעושה אין מקום לחלופת מעצר.

הערר נדחה.