בש"פ 3108/12 אלחסוני חדר נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט א' אינפלד ) מיום 2.4.2012 בתיק מ"ת 48183-02-12, במסגרתה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד העורר ואדם נוסף (עיד אלחסוני) הוגש לבית המשפט המחוזי כתב אישום המייחס להם עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, החזקת סמים שלא לצריכה עצמית והסתייעות ברכב לביצוע פשע. על פי המתואר בכתב האישום, ביום 17.2.2012 בשעות הערב, שהו העורר ועיד ברכב עומד באזור כלא באר שבע. לאחר זיהוי רכב משטרה הקרב לעברם, החלו השניים בנהיגה פרועה, לרבות כניסה לצומת באור אדום, כאשר עיד הוא הנוהג ברכב. לאחר שנעצר הרכב, נמצאה ברכבם שקית ובה 366.22 גרם הרואין.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצרם של העורר ועיד עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם. ביום 18.3.2012 קבע בית המשפט כי ישנן ראיות לכאורה לביצוע העבירה, והורה על מעצרו של עיד עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. לעניין העורר, בשל העובדה כי לא נהג ברכב, מצא בית המשפט לנכון להורות על הכנת תסקיר מעצר בעניינו, תוך שהוא מציין כי "הנטל לשכנע כי ניתן להסתפק בחלופה כאמור, הוא נטל כבד משמעותי" (פסקה 28 להחלטתו). יצוין בהקשר זה כי בית המשפט דחה את גרסתו של העורר בחקירה, על פיה נהג הוא ברכב בעת התרחשות האירועים.

תסקיר המבחן שניתן בעניינו של העורר העלה כי אף שיש לו מספר תכונות חיוביות, הרי שכלל הוא נוטה לטשטש את אחריותו למעשים המיוחסים לו. כמו כן, בחן שירות המבחן את הערבים המוצעים, וקבע כי הם אינם מעורבים בחייו של העורר, ולא ברורה מידת יכולתם להציב לו גבולות. משכך, נוכח רמת המסוכנות המיוחסת לעורר, לצד היעדר חלופה ראויה, לא המליץ שירות המבחן על שחרור בערובה. על בסיס זה, קבע בית המשפט ביום 2.4.2012, כי אין מקום לשחרורו של העורר לחלופת מעצר. זאת, נוכח חומרת העבירות המיוחסות לעורר, עמדת שירות המבחן המצביעה על ספק באשר ליכולתם של ערבים כלשהם לפקח על פעילותו, וכן מאחר שהתנהלותו במהלך החקירה מעידה על חוסר מהימנותו. משכך, בית המשפט קבע כי אין מקום להורות על עריכתו של תסקיר משלים, והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

מכאן הערר שלפניי, במסגרתו טוען העורר כי היה מקום להורות על הכנת תסקיר מבחן משלים בעניינו ובחינת חלופות מעצר נוספות. לגישתו, בית המשפט נתן משקל יתר לשקריו בחקירה, אשר נועדו לחפות על עיד שנהג ללא רישיון. כמו כן, לגישתו, הכחשתו את המיוחס לו אינה יכולה לשמש בסיס למעצרו, שכן התייחסות להכחשת העבירות במסגרת הליך המעצר תוביל לפגיעה בחזקת החפות. בהמשך לכך, טוען העורר כי מסוכנותו יכולה להתאיין במסגרת חלופה הכוללת שילוב של מפקחים ואיזוק אלקטרוני, וכי המעצר עלול לפגוע בו פגיעה של ממש. יצוין כי בדיון בפניי הודיע בא כוח העורר כי אינו טוען לעניין קיומן של ראיות לכאורה, כי אם לעניין קיומה של חלופת מעצר בלבד.

מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי. בהקשר זה, הדגישה המשיבה כי העורר מטשטש את מעורבותו באירוע, וכי מהתנהגותו בזמן האירוע ולאחריו ניתן ללמוד על מסוכנותו.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטתו של בית המשפט המחוזי, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להדחות.

כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים לעניין קיומן של ראיות לכאורה. כמו כן, העורר אינו טוען כי נפל פגם בתסקיר שירות המבחן. כל שהעורר טוען לו הוא שהיה מקום להורות על עריכת תסקיר מבחן משלים, במסגרתו תבחן חלופת מעצר בעיר באר שבע. טענה זו אין בידי לקבל. העבירות המיוחסות לעורר הן עבירות חמורות. בעבירות כגון אלו, רק במקרים נדירים תוכל חלופה לאיין את חזקת המסוכנות הקמה לנאשם (ראו: בש"פ 438/11 אלעוברה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 27.1.2011)). לצד זאת, התנהלותו של העורר הן במהלך האירוע, כחלק מניסיון בריחה, הן בחקירתו במשטרה, מעידה על נכונות לפעול באופן אקטיבי למניעת גילוי האמת. בהקשר זה יצוין כי אין בקביעה האמורה משום פגיעה בחזקת החפות של העורר. לעורר הזכות לטעון לחפותו או לשמור על שתיקה בחקירה ואלו לא יוכלו לשמש כנגדו במסגרת הליכי הארכת המעצר (ראו את פסק דיני בבש"פ 842/11 פישמן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.2.2012)). יחד עם זאת, מזכויות אלו לא קמה לעורר זכות לשקר בחקירתו, ובמידה שהוא בוחר למסור את גרסתו עליו לדבוק באמת. לצד זאת, ניצב תסקיר המבחן בעניינו של העורר, שכלל, אינו חיובי, ומטיל ספק ביכולתה של כל חלופה אנושית לצמצם את מסוכנותו.

בנסיבות אלו, לא מצאתי פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא להורות על עריכת תסקיר משלים. זאת, נוכח העובדה כי ממילא, התמונה העולה ממסוכנות העורר מחד, ומהתסקיר בעניינו מאידך, מצביעה על כך שאין זה מסוג המקרים החריגים, בהם תועדף חלופת המעצר חרף טיבם החמור של העבירות.

סוף דבר, הערר נדחה.