בש"פ 438/11 יוסף אלעוברה נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז מיום 12.1.2011 (מ"ת 24033-09-10, כב' השופטת מ' ברנט ) לפיה העורר ייוותר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי מרכז באשמת ביצוע ארבע עבירות של קשירת קשר לביצוע עבירה בנשק, לפי סעיף

499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) בצירוף סעיף 144(ב2) לחוק העונשין, וכן באשמת ביצוע עבירה אחת בנשק לפי סעיף 144(ב2) לחוק העונשין.

כתב האישום שהוגש כנגד העורר, וכנגד שישה עשר אחרים, כולל אישומים שונים שעניינם בעבירות בנשק. לעורר יוחסו אישומים 13 ו-20 בלבד. לפי המתואר באישום ה-13 לכתב האישום, העורר ונאשם 1 קשרו קשר לפיו העורר יספק לנאשם 1 רובה מסוג קלצ'ניקוב תמורת 17,000 ש"ח. במסגרת הקשר ולשם קידומו התקשר נאשם 1 לנאשם 6 והציע לו לרכוש את אותו קלצ'ניקוב תמורת 18,000 ש"ח. נאשם 6 ביקש לראות את כלי הנשק והשניים סיכמו

כי ילכו יחדיו לראותו אצל העורר. עוד במסגרת הקשר ולשם קידומו, הנאשם 1 יצר קשר טלפוני עם העורר והשניים סיכמו כי העורר יספק את הקלצ'ניקוב ומחסנית בתמורה ל-18,000 ש"ח, כאשר 1,500 ש"ח מתוכם ישולמו לנאשם 1 כדמי תיווך. בהמשך, שוחח הנאשם 1 עם העורר ועם נאשם 6 וסיכם עימם כי ייפגשו וכי העורר יביא עימו את הקלצ'ניקוב. העורר והנאשם 6 אכן הגיעו לביתו של הנאשם 1 שם רכש הנאשם 6 את הקלצ'ניקוב ואת המחסנית. לפי המתואר באישום ה- 20, העורר והנאשם 1 קשרו קשר לביצוע מספר עסקאות בנשק ובתחמושת כך ש: עובר ליום 3.2.2010 סיפק העורר מחסנית לנשק לנאשם 1; ביום 12.6.2010 סיכמו השניים כי העורר יספק לנאשם 1 כלי נשק; ביום 15.6.2010 סיכמו השניים כי הנאשם 1 יספק לעורר ארבעה כדורים לנשק.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, עתרה המשיבה למעצרו של העורר ו-14 אחרים עד תום ההליכים.

בית המשפט בחן, בהחלטה מפורטת ומנומקת, את שאלת קיומן של ראיות לכאורה בתיק ובהחלטה מאוחרת יותר, כשהוא נעזר בתסקיר מאת שירות המבחן, את האפשרות של חלופת מעצר לעורר. נקבע, כי קיימת תשתית ראייתית מספקת לביסוס המיוחס לעורר באישומים 13 ו-20 לכתב האישום, וכי אין בחלופות המעצר שהציע כדי לאיין את מסוכנותו. משכך, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

מכאן הערר שלפניי בגדרו מלין העורר הן על החלטת בית המשפט המחוזי באשר לקיומן של ראיות לכאורה בעניינו, והן על החלטתו כי לא ניתן לאיין את מסוכנותו בדרך של חלופת מעצר. לעניין הראיות הקיימות בתיק, טען העורר כי המשיבה מבססת את כתב האישום על שיחות מסוימות, שהתנהלו באמצעות טלפון סלולארי ואשר הוקלטו באמצעות האזנת סתר, ועל שיחות אלו לבדן. עם זאת, לטענת העותר, לא עלה בידה של המשיבה להראות כי היה זה הוא שהשתתף בשיחות הללו וכן לא עלה בידיה להראות כי יש בתוכן השיחות כדי לבסס את המיוחס לו בכתב האישום. כן טען, כי בשל מחדלים בחקירתה של המשטרה לא הוגשו ראיות נוספות מעבר לתמלילי השיחות, כגון צילום ביצועה של העסקה בדבר הנשק, שהיה בהן כדי לשפוך אור נוסף על הנושא. לעניין חלופת המעצר, טען העורר כי ההמלצה הסופית של שירות המבחן שלא לשחררו לחלופת מעצר איננה מתיישבת עם תוכנו של התסקיר, וכי המלצת שירות המבחן מבוססת אך על העובדה כי העורר אינו מודה במיוחס לו. שיקול פסול כאשר מדובר באדם שמשפטו מתנהל ואשר עומד הוא על חפותו. עוד טען העורר, כי החלטת בית המשפט המחוזי לעניין חלופת המעצר בענייננו, איננה מתיישבת עם החלטתו באשר לנאשם 14 בתיק. אותו נאשם, קיבל המלצה שלילית משירות המבחן הן בתסקיר הראשוני הן בתסקיר המשלים עליו הורה בית המשפט המחוזי בעניינו. למרות זאת, בית המשפט המחוזי קבע כי חלופת המעצר שהציע נאשם 14 מאיינת את מסוכנותו והורה על שחרורו בתנאים. דברים אלו מעידים, לטענת העורר, כי ההחלטה בעניינו הינה החלטה קיצונית. משכך, מבקש העורר, במידה ויידחו טענותיו באשר לקיומן של ראיות לכאורה כנגדו ובאשר להחלטה לגבי חלופת המעצר, כי בית משפט זה יורה על עריכת תסקיר משלים בעניינו.

המשיבה מצידה, מתנגדת לקבלת הערר. לטענתה די בראיות שהוצגו בפני בית המשפט המחוזי כדי לבסס את המיוחס לעורר בכתב האישום, ולעניין זה סומכת היא את ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי, כאשר לטענתה, המסקנה ההגיונית היחידה העולה ממכלול הראיות היא כי עניינן של השיחות שתומללו בעסקת נשק. עוד היא טוענת, כי די בזיהוי הקולי שנעשה, לפיו העורר הינו הדובר באותן שיחות, כדי לקבוע בשלב זה כי ישנן ראיות לכאורה. לעניין חלופת המעצר, טענה המשיבה כי תסקיר המבחן לא מצא שניתן לתת אמון בעורר. לטענתה, לעורר עבר פלילי והוא ביצע את העבירות המיוחסות לו בזמן שהיה תלוי ועומד כנגדו מאסר על תנאי. בחלופות המעצר שהציע העורר אין, לטענתה, כדי לאיין את מסוכנותו, ולכן עומדת היא על כך שהחלטתו של בית המשפט המחוזי לפיה העורר יוותר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו תישאר בעינה.

לאחר שעיינתי בערר על צרופותיו, שמעתי את הצדדים ועיינתי בחומר הראיות שבתיק, נחה דעתי כי דין הערר להידחות.

כאמור לעיל, לבה של המחלוקת בין הצדדים, לעניין קיומן או העדרן של ראיות לכאורה, להוכחת אשמו של העורר בתיק זה, התמקדה בשני אלו: זהות הדובר בתמלילי השיחות והאם די בתוכנן של השיחות כדי להוכיח, ברמה הנדרשת בשלב זה, כי העורר ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. דעתי היא, כי מכלול הראיות שהוצגו עומדות ברף ההוכחה הנדרש בשלב זה של ההליך, ונפנה לראות זאת כעת תוך התייחסות למחלוקות בין הצדדים.

הסוגיה הראשונה אליה נדרש, הינה סוגיית זהות הדובר בשיחות שתומללו והוצגו בפני בית המשפט המחוזי. המשיבה עשתה מאמצים להציג ראיות לפיהן מכשיר הפלאפון ממנו הוצאו השיחות הנ"ל הינו פלאפון השייך לעורר או המצוי בשימושו הקבוע. כך, תיק החקירה שגובש כנגד העורר מכיל, בין היתר, דו"ח פעולה מאת השוטר יוסף חודרה (מסומן י"ד בתיק החקירה) אשר פעל לפי צו מעצר וצו חיפוש שהוצאו כנגד העורר. לפי המתואר בדו"ח זה, במהלך החיפוש נמצא הפלאפון ממנו בוצעו השיחות על מיטה בחדר השינה של העורר, מחובר למטען (להלן: הפלאפון שנתפס ). דו"ח פעולה

נוסף המצוי בתיק החקירה, הינו דו"ח שמילא השוטר אבי זנה

(מסומן ט"ז בתיק החקירה) אשר פעל אף הוא מכוח צו המעצר והחיפוש כנגד העורר, ולפיו אמו של העורר מסרה לו כי כל הפלאפונים בבית רשומים על שמה ועל שם בעלה, וכי העורר משתמש בפלאפון שנתפס. עוד מתואר בדו"ח, כי העורר עצמו מסר כי הפלאפון שנתפס הוא הפלאפון שלו. אלא, שבחקירתו במשטרה טען העורר כי מספרו של הפלאפון בו הוא משתמש שונה בשלוש ספרות ממספרו של הפלאפון שנתפס.

העורר עמד על גרסתו זו אף כאשר השוטר החוקר חייג מהפלאפון שנתפס אל הפלאפון שלו עצמו ועל הצג הופיע המספר ממנו בוצעו השיחות שהוקלטו, ואף לאחר שעומת למול הודעה שמסר כשנחקר בעבר בעניין אחר, בה הצהיר שמספר הפלאפון שלו הינו המספר ממנו בוצעו השיחות שהוקלטו (הודעת חשוד מס' 1, מיום 30.8.2010 בשעה 07:38). באותה חקירה, טען העורר כי המספר אותו מציג לו השוטר החוקר הינו מספר המצוי בשימושה של אחותו. יצוין, כי כרטיס הסים של הפלאפון נשלח לחברת התקשורת הסלולארית וזו זיהתה את הכרטיס כשייך לפלאפון בעל המספר ממנו בוצעו אותן שיחות שהוקלטו. עוד יצוין, כי מספר זה הופיע, תחת שמו של העורר, בטלפון הנייד של הנאשם 1. עיינתי בראיות שנאספו ובהודעותיו של העורר במשטרה. נמצא לי כי הסבריו וטענותיו של העורר בעניין זה אינם מניחים את הדעת וכי בשלב זה, לכל הפחות, די בראיות שהוצגו על מנת לבסס לכאורה כי מדובר בפלאפון המצוי בשימושו הקבוע של העורר.

פרט לשיוכו של הפלאפון אל העורר בוצע גם זיהוי קולי של הדובר בשיחות. הזיהוי הקולי בוצע על ידי השוואת קולו של העורר, כפי שזה הוקלט בדיסק החקירה, לקול שנשמע באותה השיחה. בדיקה זו העלתה כי הדובר באותן שיחות הוא אכן העורר. העורר הלין בפניי, כאמור, על בדיקה זו וקבל על כך כי לא בוצעה בדיקה קפדנית ומהימנה יותר מבדיקה המבוססת על חוש השמיעה של האדם. גם לעניין זה, דעתי היא כי המשיבה הוכיחה, במידה הנדרשת לשלב זה, כי הדובר באותן שיחות הינו העורר. כבר נפסק בעבר כי בשלב זה די בבדיקה קולית כזו שנערכה בענייננו על מנת שייקבע כי זהותו של הדובר הוכחה לכאורה (ראו למשל: בש"פ 11436/06 סרסור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.12.2005). בענייננו, זיהויו של הדובר נתמך גם על ידי הראיות עליהן עמדנו לעיל, בנוגע לשיוכו של הפלאפון לדובר ובקשיים שנתגלו בגרסתו של הדובר.

הסוגיה השנייה אליה עלינו להידרש היא תוכן השיחות שהוקלטו. גם לעניין זה, אינני מוצא מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לפיה המסקנה ההגיונית היחידה העולה לכאורה משיחות אלו, הינה כי העורר קשר קשר לביצוע עסקאות בנשק. נדרשתי אף אני לתמלילי השיחות שבחומר הראיות, ואף לטעמי קשה להלום כי ישנה פרשנות אחרת המסבירה את פשרן של אותן שיחות. חיזוק למסקנתי זו מצאתי גם בטענתו של העורר כי הוא איננו הדובר באותן שיחות, בניגוד לבדיקת הקול שנערכה, ובהעדר הצעה כלשהי מצידו לפרשנות אחרת שיכולה לעלות מן השיחות.

בסיכום חלק זה, יוצא אם כן, כי המשיבה הניחה תשתית ראייתית שיש בה כדי להוכיח, ולו לכאורה, את אשמתו של העורר.

נותרה אך השאלה בדבר קיומה של חלופת מעצר שיש בה כדי לאיין את מסוכנותו של העורר, שגם באשר אליה אינני מוצא כל עילה להתערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי. העבירות בהן הואשם העורר מקימות חזקה סטטוטורית בדבר מסוכנות ונדרשים שיקולים כבדי משקל כדי להצדיק סטייה מחזקה זו וכדי לאפשר חלופת מעצר (ראו: סעיף 21(א)(1)(ג)(2) בצירוף סעיף 35(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996; וכן השוו למשל לבש"פ 922/01 עיראקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.2.2001)). לא מצאתי כי שיקולים כגון דא מתקיימים במקרה שבפניי. לעורר עבר פלילי (אם כי לא מכביד) ושירות המבחן נתן המלצה שלילית בענייננו, כאשר לפי המלצתו אין בחלופות המעצר שהוצעו על ידי העורר כדי לאיין את מסוכנותו. אי לכך, אין מקום לשחרר את העורר בשלב זה לחלופת מעצר.

אשר על כן הערר נדחה.