בש"פ 7831/12פלוני נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערר על החלטותיו של בית המשפט המחוזי מרכז (מפי כב' השופטת מ' ברנט ), בתיק מ"ת 8964-09-12, מיום 22.10.2012, בגדרה נעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, ומיום 13.12.2012, בגדרה נדחה עיון חוזר בהחלטה הנ"ל.

עובדות כתב האישום שהוגש נגד העורר

2.

נגד העורר הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי מרכז. בכתב האישום נטען, כי העורר ו-נ.א., קטינה ילידת 1997 (להלן: המתלוננת ), הם בני דודים, וכי המתלוננת מתגוררת עם אחותה א.ל. (להלן: א.ל. ) בבית אימם (להלן: הבית ). ביום 5.8.2012, בסמוך לשעה 09:00, שלח העורר הודעת טקסט ל-ל.א. בירר עימה האם היא נמצאת בבית, וביקש לבוא ולהשתמש במחשב. ל.א. השיבה לעורר בשלילה וכן הוסיפה כי המתלוננת נמצאת בבית לבדה. בתגובה, ביקש העורר מ-ל.א. לומר למתלוננת כי הוא בדרכו, על מנת שזו תאפשר לו להיכנס לבית. בשעה 10:00, או בסמוך לכך, הגיע העורר לבית, אמר למתלוננת כי הוא זקוק למסמך כלשהו והתיישב ליד המחשב. בהמשך, ביקש העורר מהמתלוננת להביא לו כוס מים וזו עשתה כן. לאחר מכן, עת שהמתלוננת החלה לתלות כביסה, אחז העורר בישבנה ובתגובה ביקשה המתלוננת מהעורר לחדול ממעשיו. העורר דחף את המתלוננת לעבר המיטה, הוריד את תחתוניה, אחז ברגליה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. כתוצאה ממעשיו של העורר, חשה המתלוננת בכאב עז וכן ירד לה דם מאיבר מינה. בהמשך, הצליחה המתלוננת להשתחרר מאחיזתו של העורר וזה חדל ממעשיו. העורר הורה למתלוננת ללכת ולשטוף את הדם ממנה וכן הפציר בה שלא תספר לאיש על שהתרחש ועזב את הבית.

על יסוד עובדות אלו, הואשם העורר בעבירה של אינוס קטינה שטרם מלאו לה 16 שנה, לפי סעיף 345(ב)(1) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק

העונשין ).

הבקשה למעצר עד תום הליכים

3.

עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה לעצור את העורר, עד תום ההליכים המשפטיים בעניינו. בבקשה נטען, כי בידי המבקשת ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, לרבות, הודעותיה המפורטות של הקטינה המלמדות על מעשה האינוס שעברה על-ידי העורר; הודעתו הראשונה של העורר מיום 22.8.2012, בה טען כי כלל לא הגיע לביתה של הקטינה, ומנגד איכוני הטלפון הנייד של העורר לפיהם הוא היה בבית המתלוננת ביום האירוע ובשעות הרלבנטיות; הודעתו השנייה של העורר, מיום 28.8.2012, בגדרה הודה העורר כי היה בביתה של הקטינה וכי קיים עמה יחסי מין; הודעתה של א.ל. לפיה במועד האירוע, ווידא העורר עימה, כי אין איש בבית מלבד המתלוננת; ובדיקות רפואיות התומכות בגרסת המתלוננת.

4.

לטענת המשיבה, קמה נגד העורר חזקת מסוכנות מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק

המעצרים ), מתוקף העובדה כי מדובר בעבירת מין חמורה, אשר בוצעה כלפי בת משפחתו הקטינה, חרף התנגדותה. עוד טענה המשיבה, כי נגד העורר קמה גם עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים, שכן קיים יסוד סביר לחשש כי שחרורו ממעצר יביא לשיבוש הליכי המשפט, להשפעה על עדים, או לפגיעה בראיות בדרך אחרת. כמו כן, נטען, כי מעשיו של העורר ונסיבות ביצוע העבירה, הכוללות תכנון מוקדם ווידוא כי אין איש בבית למעט הקטינה, מקימים נגדו עילת מעצר, לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים, שכן קיים יסוד סביר לחשש כי העורר יסכן את בטחונו של הציבור בכלל ושל המתלוננת בפרט.

עוד ציינה המשיבה, כי לעורר רישום פלילי בעבירה של תקיפה סתם וכי הוא ריצה שני מאסרים בגין העדר משירות צבאי שלא ברשות.

לאור

האמור,

טענה המשיבה, כי לנוכח חומרתה הרבה של עבירת המין אשר ביצע העורר ולאור מסוכנותו הניכרת והברורה, הרי שאין ליתן בו אמון. על כן, נטען, כי יש להורות על

מעצרו

עד

לתום

ההליכים

המשפטיים

נגדו .

החלטת בית משפט קמא

5.

ביום 27.9.2012, ניתנה

החלטתו

של

בית

המשפט

המחוזי

מרכז, בעניינו של העורר. בית המשפט המחוזי קבע, כי הונחה תשתית ראייתית לכאורית להוכחת העבירה המיוחסת לעורר. זאת, לנוכח העובדה כי הודעותיה של המתלוננת עקביות; לאור העובדה כי אין כל סתירה בתשובת המתלוננת לשאלה אם ראתה את איבר מינו של העורר אם לאו, שעה שהעורר הודה, לבסוף, כי אכן בוצעה חדירה; כאשר גרסתו המתפתחת של העורר תחילתה בכפירה מוחלטת וסופה בהודאה כי קיים עם המתלוננת יחסי מין בהסכמה; ובשים לב להודעותיהן של א.ל. ואימה של המתלוננת התומכות בגרסתה.

אחר הדברים הללו, קבע בית המשפט המחוזי, כי לנוכח מצוות המחוקק, מתבקשת חוות דעתו של שירות המבחן בעניינו של העורר.

6.

ביום 17.10.2012, התקבל תסקיר מעצר מטעם שירות המבחן בעניינו של העורר (להלן: תסקיר המעצר הראשון ), בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי. שירות המבחן התרשם, כי העורר מגלה עיוותי חשיבה כלפי הקטינה; מגלה עמדות שמרניות כלפי נשים וכלפי מין; מתבייש באישומים המיוחסים לו ומבין חומרתם; מתקשה בשליטה בדחפים מיניים ואלימים; מגלה קשיי הסתגלות ונוטה להתנהגות הישרדותית. שירות המבחן העריך, כי נשקף מצד העורר סיכון לביצוע עבירות אלימות כלפי נשים, וכי עמדות בני המשפחה המורחבת ויחסם השלילי כלפי המתלוננת, מהווים גורמי סיכון עבורה.

שירות המבחן מסר, כי חלופת המעצר המוצעת בבית אימו של העורר, בפיקוחה ובפיקוח דודו ומעסיקו, אינה מתאימה. זאת, שכן אימו של העורר, מטפלת בשתי ילדות קטינות לבדה, ואינה ערה לבעייתיות בשיבוש מהלכי משפט ובהשפעה על המתלוננת; דודו של העורר מתקשה להאמין כי הלה פגע מינית במתלוננת ונוטה להזדהות עימו; ומעסיקו של העורר שולל אפשרות כי העורר פגע מינית במתלוננת, לרבות קיום יחסי מין בהסכמה וסבור כי מדובר בתלונת שווא נגדו.

לאור האמור, נמנע שירות המבחן מלהמליץ על שחרור העורר לחלופת המעצר המוצעת.

7.

ביום 22.10.2012, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו. בקובעו כך, אימץ בית המשפט את מסקנות שירות המבחן וקבע כי אין בנמצא שיקולים מבוססים וכבדי משקל, להתעלם מהמלצה שלילית כגון דא. בית המשפט המחוזי, דחה את טענת בא כוח העורר כי מדובר במעשה אשר בוצע ללא שימוש בכוח, וקבע כי חומר הראיות ועובדות כתב האישום מלמדים אחרת, שכן העורר דחף את המתלוננת לעבר המיטה, הסיר את תחתוניה, אחז ברגליה והחדיר את איבר מינו חרף התנגדותה. לסיכום, נקבע, כי בנסיבות אלה ומשאין בידי העורר להציג חלופות אחרות בפני שירות המבחן, אין מנוס אלא להורות על מעצרו, כאמור. יחד עם זאת, ציין בית המשפט המחוזי, כי לעורר שמורה הזכות להציג חלופת מעצר אחרת.

8.

ביום 31.10.2012, הגיש העורר לבית המשפט המחוזי, בקשה לעיון חוזר בהחלטה הנ"ל, וביקש להורות על שחרורו לחלופת מעצר אחרת, בביתם של בני הזוג ר.נ. ו-ק.ו בפתח תקווה (להלן: חלופת המעצר השנייה ). עקב כך, הוזמן תסקיר מעצר נוסף, לבחינת התאמתה של חלופת המעצר השנייה והמפקחים המוצעים בה.

תסקיר זה (להלן: תסקיר המעצר השני ), אשר התקבל ביום 12.11.2012, מלמד כי ר.נ. גרושה ואם לארבעה ילדים: בת בכורה, בת 17 שנים, הלומדת בפנימייה ומגיעה לסירוגין לבית אביה ולבית אימה לחופשות ולסופי שבוע; בן שני, כבן 14 שנים, המתגורר בפנימייה המיועדת לילדים הסובלים מבעיות התנהגות; ושני קטינים נוספים, בני 7 ו-9 המתגוררים עימה. שירות המבחן התרשם, כי בני הזוג מודעים לנסיבות מעצרו של העורר; הביעו נכונות לפקח עליו במסגרת שחרורו לחלופת מעצר בית בביתם; וכי הם מבינים את תפקידם ואת האחריות הכרוכה בכך.

יחד עם זאת, העריך שירות המבחן, כי חלופת מעצר זו אינה מתאימה, וזאת, הן בשל העובדה כי שוהים בדירה קטינים, והן לנוכח הערכת שירות המבחן, כי ר.נ. מתקשה להתמודד עם בעיותיהם הרגשיות של חלק מילדיה. כמו כן, התרשם שירות המבחן, כי בני הזוג אינם מבינים את השלכותיה של החלטה זו על ילדיה של ר.נ., וכי לאורך זמן הם יתקשו לעמוד במלאכת הפיקוח.

לפיכך, נמנע שירות המבחן מלהמליץ על שחרורו של העורר לחלופת המעצר השנייה אשר הוצעה.

9.

ביום 13.12.2012, ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר. בית המשפט התייחס לתסקיר המעצר השני, בעניינו של העורר, וציין כי על אף העובדה כי בני הזוג הצהירו כי אין להם רישום פלילי, התברר במהלך הדיון כי ל-ר.נ. רישום פלילי משנת 2007, בגין השלכת אבן לעבר רכבו של בעלה לשעבר, ניפוץ השמשה הקדמית של הרכב ועקירת מראת צד. בית המשפט המחוזי קבע, כי בנסיבות אלו, ולאור המלצתו השלילית של שירות המבחן – אין מקום להיעתר לבקשה ולהורות על שחרורו של העורר לחלופה המוצעת.

עררו של העורר

10.

בערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי, ובהודעת העדכון מטעמו של העורר, מיום 14.12.2012, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי עת קבע כי ישנן ראיות לכאורה בעוצמה שדי בה למעצר עד לתום ההליכים. לטענת העורר, גרסת המתלוננת אינה עקבית ורווית סתירות, שכן זו כבשה את גרסתה במשך כשבועיים ימים; בהודעותיה במשטרה מסרה המתלוננת, תחילה, כי היא אינה בטוחה מה הוחדר לאיבר מינה, ולאחר מכן סיפרה כי נאנסה גם אנאלית וכי העורר הורה לה לכבס את בגדיה. עוד טוען העורר, כי קיים חשש ממשי שמא נתפרה גרסת המתלוננת, בהתאם לנסיבות ולחששותיה מגילוי התנהגותה המתירנית, לרבות העובדה כי היא קיימה יחסי מין עם גבר אחר, ממנו אף נדבקה במחלת מין. כמו כן, נטען כי המתלוננת בדתה את סיפור האונס כדי להיחלץ מכעס אימה על כך שקיימה יחסי מין בהסכמה עם העורר.

עוד נטען על -ידי העורר, כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר הזמין תסקיר מעצר, מייד לאחר שקבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית, ומבלי שדן בשאלת קיומה של עילה למעצרו של העורר. עוד נטען, כי בלא שבית המשפט עמד, תחילה, על עילות למעצרו של העורר, לא יכול היה שירות המבחן להעריך את מסוכנותו. נטען בנוסף, כי אין לאמץ את המסקנות המופיעות בתסקירי המעצר בעניינו של העורר, שכן הם רוויי שגגות; אינם לוקחים בחשבון את חזקת החפות העומדת לו; ומתבססים על העובדה כי העורר כופר בעובדות כתב האישום ואינו לוקח אחריות על המעשים הנטענים.

אשר לחלופת המעצר הראשונה, שנדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי, נטען כי אין לראות בעובדה כי דודו של העורר שוחח עם אחותו, אם המתלוננת, כ" התנהגות בעייתית ", וכי אין כל רלבנטיות לעובדה כי דודו של העורר אמר כי " אנחנו רואים שהיא לא נאנסה ", לשאלת יכולתו לפקח על העורר. עוד נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי, עת פסל את אימו של העורר ואת מעבידו מלשמש כמפקחים, בשל העובדה כי הם מאמינים בחפותו, מבלי שבחן אם הם מודעים לתפקיד המוטל עליהם ולאחריות הנובעת ממנו.

בהתייחס לחלופת המעצר השנייה, אשר נדחתה, אף היא, על-ידי בית המשפט המחוזי, נטען כי יש בה כדי להפיג כל מסוכנות הנשקפת מן העורר, וזאת בשים לב לכך ש -ר.נ.

שימשה בעבר כמפקחת במעצר בית של נאשם אחר במשך כשנה; כאשר הרישום הפלילי העומד לחובתה, עליו לא נשאלה, התיישן; וכאשר בתה של ר.נ. מבקרת אצל אימה לעיתים רחוקות ובלווי בלבד.

11.

בדיון שנערך בפניי, ביום 17.12.2012, חזר בא כוח העורר על טענותיו, וכן עמד על הטענות בדבר העדר תשתית ראייתית לכאורית. לגישת בא כוח העורר, במקרה הנדון לא היה כל אלמנט של כפייה; גרסתה של המתלוננת הינה גרסה כבושה, הכוללת סתירות היורדות לשורש העניין; חלופות המעצר שהוצעו ראויות הן; על בית המשפט להתעלם ממסקנותיהם של תסקירי המעצר בעניינו של העורר, שכן אלו התבססו על מידע לא רלבנטי, תוך כרסום בחזקת החפות העומדת לעורר.

מנגד, טענה המשיבה, כי התשתית הראייתית הלכאורית שהונחה לפתחו של בית משפט קמא מבוססת היטב, וכי אין להורות על שחרורו של העורר לחלופות המעצר שהוצעו, בשים לב לאמור בתסקירי המעצר, ולנוכח אי התאמתם של המפקחים המוצעים בהם. לאור האמור, טענה המשיבה, כי יש לדחות את הערר ולהותיר את העורר במעצר, עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו.

דיון והכרעה

12.

בפתח דבריי, אזכיר, כי בית משפט לא יצווה על מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, אלא אם נוכח כי הפוטנציאל הראייתי הגלום בחומר הראיות מקים סיכוי סביר כי חומר זה, לאחר עיבודו במהלך המשפט, יוביל לביסוס אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר (ראו, לעניין זה, בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133 (1996); בש"פ 5684/12

מדינת ישראל

נ'

שהר (לא פורסם, 23.7.12); בש"פ 5919/12 נחמיאס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.9.2012)).

13.

לאחר עיון בחומר המונח לפניי, ושמיעת טענות הצדדים, הגעתי לידי מסקנה כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא, לפיה קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירה המיוחסת לעורר.

תשתית ראייתית זו מבוססת, בעיקרה, על גרסתה של המתלוננת עצמה, אותה מסרה לראשונה, ביום 20.8.2012, בפני רופא חדר המיון בבית החולים " אסף הרופא ", וכן בפני העובדת הסוציאלית עימה נפגשה באותו היום, ובהמשך, בהודעותיה השונות במשטרה: הודעתה הראשונה מיום 22.8.2012; הודעתה השנייה מיום 27.8.2012; וכן במהלך העימות שנערך בין המתלוננת לבין עורר, ביום 30.8.2012. בהזדמנויות אלו, מסרה המתלוננת גרסה אשר נמצאה על-ידי בית משפט קמא כגרסה עקבית, ונטולת סתירות מהותיות.

ואכן, סבורני כי ליבת גרסתה של המתלוננת נמסרה על-ידה בעקביות בהזדמנויות השונות שנקרו בדרכה, ולטעמי, אין בנמצא סתירות ואי דיוקים היורדים לשורש העניין. יתר על כן, יוזכר, כי סתירות בעדויות, בפני עצמן, אינן מונעות מבית המשפט לקבוע ממצאים בהתאם לעדויות אלה, שעה שניסיון החיים מלמד, כי גם עדות שיש בה אי דיוקים וסתירות עשויה להיות אמינה, ועל בית-המשפט "...לנסות ולבור בה את הבר מן התבן... " (ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1) 302, 317 (1993), וראו גם, ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(2) 918, 930 (2001); ע"פ 5/10 מוסא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.5.2012), פס' 4).

עוד אציין, כי אינני מוצא, במסגרת המצומצמת והמוגבלת של הליך זה, כי העובדה שהמתלוננת כבשה את גרסתה במשך כשבועיים ימים, פוגמת בפוטנציאל הראייתי הגלום בחומר הראיות, באופן שאינו מקים סיכוי סביר כי חומר זה, יוביל בהמשך לביסוס אשמתו של הנאשם, מעבר לספק סביר. זאת, בשים לב לכך כי מדובר בכבישת גרסתה של קורבן עבירת מין, שהיא תופעה מוכרת ושכיחה, ויפים, לעניין זה, דברי השופטת ע' ארבל , בציינה כי:

"אין לזקוף את כבישת העדות לחובתה של המתלוננת. כידוע, כבישת עדות קורבן

עבירת מין הינה תופעה מוכרת ושכיחה, אותה ניתן להבין בהתחשב בקשיים הרבים הצפויים למתלוננת בעבירות מין כשהיא יוצאת ל"מסע" הכרוך בהליך הפלילי, בחשש מפני היחשפות ציבורית, בתחושת עלבון וקלון ובטעמים כיוצא באלה. לפיכך, נקבע כי מקום שקיים הסבר סביר ומשכנע לכבישת העדות, אין בעצם השתהותה של מתלוננת כדי

לפגום באמינות גרסתה […] הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר הקורבן לעבירת המין הי נו קטין

או כאשר מבצע העבירה הוא בן

משפחה

של הקורבן" (ע"פ 3250/10 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 12.1.2012), פס' 69. וראו גם, ע"פ 3948/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.11.2006); ע"פ 6399/10 פלוני נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 15.7.2012)).

14.

זאת ועוד, אל הודעותיה המפורטות של המתלוננת מצטרפות ראיות נוספות התומכות, לכאורה, בגרסתה, ומכל אלו, יחדיו, למדים אנו כי התשתית הראייתית הלכאורית שהונחה לפתחו של בית משפט קמא מבוססת היטב, ככל שהדבר דרוש בשלב דיוני זה. כך למשל, הודעותיה של אם המתלוננת, מהתאריכים 22.8.2012 ו-27.82012, על הדברים ששמעה מפיה של המתלוננת ועל מצבה הנפשי; הודעתה של א.ל., לפיה העורר ווידא עימה, במועד האירוע, כי אין איש בבית מלבד המתלוננת; חוות דעתו של ד"ר זייצב, לפיה נמצא קרע לא טרי בקרום הבתולין, כשלושה שבועות לפני מועד הבדיקה; וכן גרסתו המתפתחת של העורר, אשר טען תחילה כי כלל לא הגיע לביתה של הקטינה במועד ביצוע העבירה, ואחר כך הודה כי קיים עמה יחסי מין בהסכמה.

סיכומו של דבר, לאור האמור לעיל, ושעה שמשקלן של הראיות עתיד להיקבע בהליך העיקרי, ניתן לקבוע כי די בחומר הראייתי, שהונח בפני בית משפט קמא, כדי להקים סיכוי סביר לביסוס אשמתו של העורר.

15.

לעניין קיומה של עילת מעצר והתאמתה של חלופת המעצר, טוען בא כוח העורר, כי שגה בית משפט קמא עת הזמין תסקיר מעצר, מבלי שדן, תחילה, בשאלת קיומה של עילה למעצרו של העורר , וכי אין לאמץ את מסקנותיהם של תסקירי המעצר, בעניינו של העורר, שכן אלו התבססו על מידע לא רלבנטי.

מן הראוי להזכיר כי בהעדר נסיבות מיוחדות, יש ליתן משקל משמעותי להמלצות שירות המבחן, שהוא הגורם המקצועי אשר אמור לבחון את שאלת המסוכנות, ועד כמה ניתן להפיגה באמצעות חלופת מעצר הולמת. מכאן, כי אין כל פגם בכך שבית המשפט עמד על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר והזמין תסקיר מעצר בעניינו, על מנת ששירות המבחן ייבחן את השאלה עד כמה נשקף ממנו סיכון לציבור, והאם ניתן להפיגו בדרך חלופית למעצר. בהתאם לכך, נדרש שירות המבחן לעניינו של העורר, התרשם כי "" נשקף

מפניו סיכון לביצוע עבירות אלימות כלפי נשים ", וכן העריך כי אין בחלופה שהוצעה כדי להפיג את מסוכנותו זו. בית משפט קמא אימץ מסקנות אלו וקבע, על בסיסן, כי אין לשחרר את העורר מהמעצר בו הוא נתון. בקובעו כך, דחה בית המשפט את טענותיו של בא כוח העורר, תוך שעמד על מסוכנותו של העורר, כדלקמן:

"ב"כ המשיב [העורר] חלק על מסקנות שירות המבחן. לדעתו, מדובר במי שאין לחובתו הרשעות קודמות אשר גילה יציבות תעסוקתית ואם קיימת מסוכנות כלשהי, הרי מדובר במסוכנות נקודתית כלפי המתלוננת, הא ותו לא [...] לדידו, מדובר במעשה שבוצע ללא שימוש בכוח, ללא שימוש באלימות ואף לא נטען כי מצבה הנפשי של הקטינה אינו טוב. סבורני כי בכך נפל ב"כ המשיב לידי שגגה. על פי חומר הראיות ועובדות כתב האישום, המשיב דחף את הקטינה לעבר המיטה, הסיר את תחתוניה, אחז ברגליה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה חרף התנגדותה [...] לחובתו של המשיב שתי הרשעות קודמות בעבירות של העדר מן השירות שלא ברשות כאשר בגין האחת ריצה מאסר בפועל לתקופה של 84 יום ובגין השנייה לתקופה של 4 חודשים. עוד למשיב רישום ללא הרשעה בעבירות של תקיפה סתם על ידי שניים או יותר ותקיפה סתם ." (ההדגשות שלי – א.ש.) (החלטת בית המשפט המחוזי מיום 22.10.2012).

לאור זאת, אין לומר כי בית משפט קמא לא נדרש לביסוסה של עילת מעצר ולמידת המסוכנות הנשקפת מצד העורר, טרם שנתן דעתו לחלופת המעצר. יצויין, כי אף לטעמי אין ספק בדבר קיומה של עילת מעצר, הנלמדת מאליה לנוכח חומרת המעשים המיוחסים לעורר, והעובדה כי זה מעל, לכאורה, באמונה של קרובת משפחתו הקטינה, באופן החמור ביותר, עת שכפה עצמו עליה.

וכעת לשאלה האם ניתן להפיג מסוכנות זו באמצעות חלופות המעצר שהוצעו.

16.

מתסקירי המעצר בעניינו של העורר עולה, כאמור, כי נשקפת הימנו רמת סיכון לביצוע עבירות אלימות כלפי נשים. כן נמסר, כי אין בחלופות שהוצעו כדי להפיג מסוכנות זו. למקרא האמור בתסקירי המעצר, סבורני כי יש מידה של אמת בטענותיו של בא כוח העורר, על כי המלצות שירות המבחן התבססו, בין היתר, על מידע שאינו רלבנטי. זאת, כאשר אין זה ראוי לזקוף לחובתו של העורר את העובדה כי הוא אינו מפנים את חומרת מעשיו, ואינו מקבל אחריות, תוך פגיעה בחזקת החפות העומדת לו כנאשם. עמדתי על כך בפרשה אחרת, בצייני כי:

"כפי שהובהר בפסיקתו של בית משפט זה, אין לצפות מנאשם הכופר באשמתו, כי ישנה את עמדתו בפגישה עם שירות המבחן, יזנח את טענות ההגנה העומדות לו, ויודה באשמה המיוחסת לו. אם תתקבל הגישה הדורשת קבלת אחריות כבר בשלב המעצר, כי אז יהא בכך כדי לפגוע בחזקת החפות של הנאשם, תוך הסקת מסקנות לחובתו מעצם כפירתו באשמה, עוד טרם שזו הוכחה בהליך משפטי, שהתקיים לגופו של עניין" (בש"פ 8128/12 קנזי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.11.2012), פס' 17. וראו גם, בש"פ 842/11 פישמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.2.2011); בש"פ 240/11 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.1.2011); בש"פ 6925/11 פינקלשטיין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.10.2011)).

הנני סבור , כי יש בטעם זה, בנסיבות המקרה הנדון, כדי לאפשר סטייה מעמדתו של שירות המבחן בעניינו של העורר, שעה שכזכור, בית המשפט עצמאי בהפעלת שיקול דעתו, ואינו מחויב לפעול על-פי המלצות שירות המבחן.

גם אם הייתה הצדקה לפסול את חלופת המעצר הראשונה, ניכר בעיניי כי תנאיה של חלופת המעצר השנייה אכן מצמצמים את המסוכנות הנשקפת מצד העורר למתלוננת עצמה ולכלל הנשים, וזאת במידה נאותה, גם אם לא הרמטית. ובה בעת, יש בחלופה זו כדי להגביל את חירותו של העורר באורח מידתי, באופן העולה בקנה אחד עם עוצמת הראיות נגדו, עם עילת המעצר ועם נסיבותיו האישיות.

זאת, בשים לב לבעייתיות הנובעת מן האמור בתסקירי המבחן; לאור העובדה כי אין לחובת העורר הרשעות קודמות בעבירות חמורות, והרשעות בעבירות מין, בפרט; לנוכח העובדה כי שירות המבחן התרשם, כי בני הזוג ר.נ. ו-ק.ו מודעים לנסיבות מעצרו של העורר ומבינים את תפקידם ואת האחריות הכרוכה בכך; וכן, בהינתן העובדה כי מסוכנותו של המשיב אינה עומדת על הרף הגבוה ביותר.

17.

לאור האמור, סבורני כי טוב יעשה בית המשפט המחוזי אם יבחן מחדש, ובפתיחות, את החלופה השנייה שהוצעה, תוך זימון המפקחים המוצעים, בחינת מחויבותם למלאכת הפיקוח, קביעת תנאי שחרור וערובה הולמים, ומתן פתרונות למצבים בעייתיים, אשר עלולים להיווצר כאשר בתה של ר.נ. תצא לחופשה.

במובן זה, מתקבל הערר על החלטותיו של בית המשפט המחוזי.