בש"פ 4180/13 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 3.6.2013, במ"ת 48697-03-13, שניתנה על-ידי כב' השופט ר' שמיע , בגדרה הוחלט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים במשפטו.

כתב האישום שהוגש נגד העורר

2.

כתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים, מייחס לעורר את העבירות המפורטות להלן: אינוס, לפי סעיף 345(ב)(1) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); מעשה סדום, לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיפים 345(ב)(1) ו-(4) לחוק העונשין (מספר עבירות); תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 380 בצירוף סעיף 382(ג) לחוק העונשין; תקיפת קטין בידי אחראי, לפי סעיף 382(ב)(2) לחוק העונשין; ועבירה על חוק גיל הנישואין, לפי סעיף 2(א) לחוק גיל הנישואים, התשי"ע-1950.

מהעובדות המתוארות בכתב האישום עולה כי העורר נשא לאישה את ר' (להלן: המתלוננת ) בחודש ינואר 2012, בעת היותה של המתלוננת בת 15 שנים (היא ילידת 9.1.1997). במועדים הרלוונטיים לכתב האישום, התגוררה המתלוננת לסירוגין ביחד עם העורר, בביתם בשכונת א-זעים במזרח ירושלים.

נטען בכתב האישום כי בתקופה שבין חודש פברואר 2012 ועד ליום 22.2.2013 או בסמוך לכך " בתדירות של פעם בשבוע עד שבועיים ", נהג העורר באלימות כלפי המתלוננת, בכך שהכה אותה בפניה ובכל חלקי גופה. עוד נטען, כי במועדים רבים שאינם ידועים במדויק למאשימה " בתדירות של כל יום או יומיים " אנס העורר את המתלוננת וביצע בה מעשה סדום, כפי שיפורט להלן.

בכתב האישום פורטו האירועים הספציפיים, במהלכם עשה העורר שימוש באלימות כלפי המתלוננת, או שביצע בה עבירות מין שונות. בחודש פברואר 2012 או בסמוך לכך, עת שהו העורר והמתלוננת בבית הורי העורר בראס אל עמוד בירושלים, התעמתה המתלוננת עם העורר על רקע תמונות של ארוסתו לשעבר שהוחזקו במכשיר הנייד שלו. בתגובה, צעק העורר על המתלוננת, קילל אותה, השליך לעברה כסא, סטר לה פעמיים וגירש אותה מהחדר.

כשבועיים לאחר האירוע המתואר לעיל, כאשר העורר והמתלוננת שהו בביתם בשכונת א-זעים, סטר העורר בפניה של המתלוננת בשתי ידיו. בחודש אפריל 2012, תקף העורר את המתלוננת בביתם, שעה שהיא היתה בהיריון, מכיוון שהאוכל שהכינה לא נשא חן מלפניו. העורר החל לקלל את המתלוננת, צעק עליה, בעט פעמיים בגבה, סטר לפניה והכה בפניה במכת אגרוף.

ביום 22.2.2013 בסמוך לשעה 04:00 לפנות בוקר, כעס העורר על כי בנו מקים רעש, והוא סילק את המתלוננת מחדר השינה ביחד עם בנם, שהיה כבן 4 חודשים. המתלוננת ישבה בסלון הבית והפעילה את הטלוויזיה, אך העורר בא בעקבותיה, כיבה את האורות ואת הטלוויזיה, ולאחר זאת הוא הכה את המתלוננת בפניה בסטירות ובאגרופים, כאשר בנה הקטן בחיקה. כאשר החל התינוק לבכות, הכה אותו העורר בגבו וחזר למיטה. שעות ספורות לאחר אירוע זה, פונתה המתלוננת לטיפול בבית החולים, והיא אובחנה כסובלת מאדמומיות ונפיחות בפנים, שפשוף ליד עין ימין, כאב ונפיחות בכף ידה השמאלי וכאב ברגליים.

3.

אשר לעבירות המין, נטען כי במהלך תקופת נישואיהם, במועדים רבים שאינם ידועים במדויק למאשימה, אנס העורר את המתלוננת, בכך שהחדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת " בכוח, תוך התעלמות מצעקותיה ובקשותיה להפסיק את מעשיו ". תוך כדי מעשי האינוס, נהג העורר להכות את המתלוננת, הוא משך בשערותיה ונשך את שדיה, תוך שהוא גורם לה כאב ומותיר בגופה סימני חבלה. במועדים רבים, שאינם ידועים במדוייק למאשימה, לאחר נישואיהם, ביצע העורר במתלוננת מעשי סדום, בכך שאחז בראשה והחדיר בכוח את איבר מינו לפיה. עוד נטען, כי במספר הזדמנויות ביקש העורר להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלוננת, אך היא " הרחיקה אותו בצעקותיה ".

הבקשה למעצר עד תום ההליכים

4.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד לתום ההליכים במשפטו. בבקשה נטען כי בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, וכי קיימת עילה למעצרו בשל מסוכנותו הרבה, כפי שהדבר עולה מהתנהגותו האכזרית, האלימה והתוקפנית, כלפי המתלוננת ואף כלפי בנם התינוק. בנוסף, הצביעה המבקשת על עברו הפלילי של העורר, דבר המחזק את הטענה בדבר מסוכנותו, כלפי הציבור בכלל וכלפי המתלוננת בפרט.

החלטתו של בית משפט קמא

5.

ביום 7.4.2013, התקיים דיון בבית משפט קמא בבקשת המאשימה לעצור את העורר עד לתום ההליכים בעניינו. במהלך הדיון הצהיר עו"ד אריאל עטרי, בא כוחו של העורר, כי יש הסכמה לגבי קיומן של ראיות לכאורה, הגם שנטען כי עוצמתן חלשה. באותו מעמד, הוסכם בין הצדדים כי העורר יופנה אל שירות המבחן למבוגרים לצורך הכנת תסקיר מעצר בעניינו " לעניין חלופת המעצר והמסוכנות ". להסכמה זו ניתן תוקף של החלטה, והעורר הופנה אל שירות המבחן לצורך הכנת תסקיר בעניינו, ובמקביל הוחלט על מעצרו של העורר עד להחלטה אחרת.

6.

ביום 7.5.2013, הוגש תסקיר מעצר ראשון בעניינו של העורר. התסקיר מבוסס על פגישה עם העורר עצמו וצויין בתסקיר כי לא עלה בידי שירות המבחן לאתר את המתלוננת ולשוחח עמה.

העורר, תושב מזרח ירושלים כבן 27, נשוי למתלוננת שהיתה בת 16 שנים במועד עריכת התסקיר ולזוג תינוק בגיל 5 חודשים. כיום, בני הזוג פרודים כאשר העורר עבר להתגורר בבית הוריו בשכונת ראס אל עמוד וגם המתלוננת עברה לבית הוריה בשכונת סילוואן. העורר סיים 12 שנות לימוד והוא בעל תואר ראשון במקצוע החשבונאות מהאוניברסיטה העברית בירושלים. כיום, עוסק העורר בניהול חברת חפירות בעיר ירושלים.

לדברי העורר, הוא הכיר את המתלוננת באמצעות שידוך משפחתי ולטענתו הוא לא היה מודע כי מדובר בקטינה, שכן הדבר הוסתר מפניו על-ידי בני משפחתה של המתלוננת. העורר טען כי, למן תחילת מערכת היחסים הזוגית עם המתלוננת, פעל אביה " לשם ניצולו וסחיטתו ", והעורר מתקשה להפריד בין כעסו על בני משפחתה של המתלוננת לבין כעסו על המתלוננת עצמה. בשיחתו עם קצין המבחן, שלל העורר " כל בעייתיות או קושי ביחס להתנהלותו או התנהגותו ".

בהתייחס למעצרו, טען העורר כי אינו חש כל מצוקה לנוכח בטחונו ביחס לחפותו והוא " רגוע " וממתין למשפטו. העורר הכחיש כי נקט באלימות כלפי המתלוננת או כי תקף אותה מינית, ולטענתו התלונה נגדו נבעה בשל " צורכי נקמנות " של בני משפחתה של המתלוננת, על רקע חוסר היענותו לניסיונות הסחיטה מצידם. במסגרת הערכת הסיכון הנשקף מהעורר, נאמר בתסקיר כי ניכרו אצל העורר " דפוסי חשדנות ורכושנות כלפי בנות המין השני ", וכן " צרכים מוגברים בנושאי שליטה ואף כפייתיות ". בהינתן העובדה כי ארוסתו הקודמת היתה קטינה, כמו המתלוננת, נאמר בתסקיר כי העורר אינו רואה בכך כל בעייתיות, והוא נוטה לעשות שימוש בהגנות " מסוג הכחשה, השלכה או רציונליזציה ". הוא ממוקד מאוד בצרכיו ומרבה לעסוק בנושאים הקשורים בטענת הסחיטה כלפיו " והתקשה להבחין בבחירותיה ובהתנגדותה של האישה ביחס להתנהגות המיוחסת לו לכאורה ".

בנסיבות אלה, נקבע בתסקיר כי " לאור דפוסיו ועמדותיו [של העורר] בכלל ובפרט ביחס לנושא הפרידה [מהמתלוננת]", אין בידי שירות המבחן " לשלול רמת סיכון במצבו [של העורר] במידה וישוחרר ממעצר ". עוד צויין בתסקיר, כי מפאת קוצר הזמן ומאחר שלא ניתן לקבל את עמדתה של המתלוננת, לא היה סיפק לבחון את חלופת המעצר שהוצעה על-ידי העורר, היינו, מעצר בית בדירה שבבעלותו המצויה בשכונת שועפת במזרח ירושלים. לפיכך, התבקשה דחייה קצרה לצורך התייחסות לחלופה המוצעת.

7.

ביום 21.5.2013, הוגש תסקיר משלים, לאחר ששירות המבחן נפגש עם המפקחים המוצעים, שהם אביו של העורר, גיסו ואחד העובדים בחברה, אותה מנהל העורר. אשר לאב, נאמר בתסקיר כי הוא רואה בתלונה נגד בנו כמהלך נקמני מצד המתלוננת ובני משפחתה, והוא נוקט בעמדה מגוננת כלפי בנו, ואינו מקבל " אפשרות להתנהגות מינית בעייתית ואלימה מצידו של [העורר] כלפי אישתו ". להערכת שירות המבחן, עמדותיו הנוקשות של האב ודבקותו בחפותו של בנו יקשו על יכולתו לשמש כמפקח " במובן של הצבת גבולות סמכותיים באופן עקבי " לעורר.

עמדה דומה הציג שירות המבחן ביחס לגיסו של העורר, שאף הוא מאמין בחפותו ואינו מוכן להתייחס לאפשרות כי הלה ביצע את העבירות המיוחסות לו. עמדתו זו של הגיס, אין בה כדי לקדם את מצבו של העורר וכן " לארגן אותו ולהפחית מהסיכון שעולה ממצבו ". לפיכך, הבהיר שירות המבחן כי אין בידו להמליץ על הגיס כמפקח במסגרת חלופת המעצר המוצעת.

אשר לעובד החברה, שהוא צעיר כבן 21, נאמר בתסקיר כי הוא פועל תחת סמכותו של העורר, ולפיכך יקשה עליו, מסיבה זו וגם בשל גילו הצעיר, לשמש כמפקח במסגרת החלופה המוצעת. בנוסף, נוקט העובד באותה גישה כמו קודמיו, לגבי העבירות המיוחסות לעורר.

עוד צויין בתסקיר, כי לא נוצר, עדיין, קשר עם המתלוננת, דבר המקשה על הערכת רמת הסיכון הנשקפת ממנו כלפיה. ההערכה המסכמת היא, כי החלופה והמפקחים המוצעים עלולים לחזק את עמדתו הבעייתית של העורר, מבלי לצמצם את רמת הסיכון שבמצבו, ולפיכך החליט שירות המבחן שלא להמליץ על שחרורו של העורר לחלופת המעצר המוצעת.

8.

ביום 3.6.2013, ניתנה החלטתו של בית משפט קמא בבקשת המשיבה לעצור את העורר עד לתום ההליכים במשפטו. בית המשפט סקר את התשתית הראייתית בעניינו של העורר, בציינו כי בא כוחו של העורר הסכים כי ברשות התביעה ראיות לכאורה להוכחת האשמה, גם אם מדובר " בראיות מוחלשות ". בית המשפט לא קיבל את הטענה בדבר חולשתן של הראיות, אך הוסיף כי גם אם תתקבל טענה זו, אין בכך כדי לפגוע בעילות המעצר ולהוביל, בהכרח, לשחרורו של העורר לחלופת מעצר.

זאת, בשים לב לטיבה ואופייה של העבירה, שעניינה אינוס בתוך המשפחה, שאינה מבטאת מסוכנות " רגילה ", אלא מסוכנות בדרגה גבוהה יותר, שכן בנוסף לחשש מפני פגיעה פיזית במתלוננת, קיים גם חשש לפגיעה נפשית בה, בשל החרדה הנובעת מעצם הידיעה כי העבריין " ימשיך להסתובב חופשי ". בהתייחס לתסקירי המעצר בעניינו של העורר, ציין בית משפט קמא כי שירות המבחן נמנע, אומנם, מלקבוע את רמת מסוכנותו של העורר, " ואף הסתמך, במידה מסוימת, בקביעת המסוכנות על העובדה [שהעורר] אינו נוטל אחריות ", אך עדיין עולה " ממכלול הנתונים " כי רמת המסוכנות הינה " ממשית ומשמעותית ". בנוסף, קבע בית המשפט כי בעניינו של העורר קיימת עילת מעצר נוספת, פרט לעילת המסוכנות, והיא נעוצה בחשש לשיבוש הליכי חקירה ומשפט, עילה שהיא " אינהרנטית לעבירות האמורות ", וגם נובעת מהסכסוך בין שתי המשפחות.

בית המשפט עמד גם על עברו הפלילי של העורר, שבאמתחתו הרשעה בעבירות של נהיגה פוחזת ושל הפרת הוראה חוקית, כאשר עניינה של עבירה אחרונה זו הוא בהפרת תנאי מעצר בית, דבר שיש בו ללמד כי העורר אינו " מתייחס להוראות ביהמ"ש כמחייבות ". לבסוף, אימץ בית המשפט את מסקנת שירות המבחן לפיה המפקחים המוצעים אינם ראויים, וגם אם היו בנמצא מפקחים ראויים, הרי שגם אז לא היה מקום לשחרר את העורר " בשלב זה " לחלופת מעצר כלשהי. זאת, בשל רמת מסוכנותו של העורר; חומרת העבירות; החובה להגן על שלומה הנפשי של המתלוננת; החשש הסביר לשיבוש הליכי המשפט; ועברו הפלילי של העורר.

בית המשפט הוסיף וקבע כי, לכשתסתיים עדותה של המתלוננת, וככל שיהיה בידי העורר להציע מפקחים ראויים, ניתן יהיה לפנות בבקשה לעיון חוזר לבית המשפט.

לאור האמור, החליט בית משפט קמא על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים במשפטו.

הערר על החלטת המעצר

9.

בדיון שהתקיים בפניי, חזר בא כוחו של העורר, עו"ד אריאל עטרי, ואישר כי ברשות המאשימה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. עם זאת, שב וטען עו"ד עטרי כי מדובר בראיות מוחלשות בעוצמתן, בשל המניע האפשרי לעלילה נגד העורר, על רקע הסכסוך שהתגלע בינו לבין משפחת המתלוננת. את עיקר טיעונו השתית עו"ד עטרי על החלטתו של בית משפט קמא לאמץ את האמור בתסקירי שירות המבחן, לרבות בחירתו של השירות להימנע מהמלצה לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

לגישתו של עו"ד עטרי, נפל פגם מהותי בתסקירי שירות המבחן, שכן נקודת המוצא לאמור בתסקירים היתה ההתרשמות כי " עובדות כתב האישום הינן אמת לאמיתה ומשקפות את שאירע בפועל ". הכחשתו של העורר את המיוחס לו נזקפה לחובתו, וגישה זו, שהיא מנוגדת לפסיקתו של בית משפט זה וכן להגיון ולשכל הישר, באה לידי ביטוי במספר רב של מקומות בשני התסקירים. עוד נטען, כי גם העדר מצוקתו של העורר ובטחונו ביחס לחפותו, אף הם נזקפו לחובתו.

כשל נוסף שנמצא בתסקירי שירות המבחן נעוץ בפסילת המפקחים, מהסיבה שהם מאמינים בחפותו של העורר, בעוד שמדובר במועמדים נורמטיביים, אשר ראויים לשמש כמפקחים במסגרת חלופת המעצר. בהתייחס להרשעתו הקודמת של העורר, נטען כי מדובר בכישלון חד פעמי, כאשר העורר עזב את המקום בו שהה במעצר בית לאחר שנאמר לו כי ישוחרר באותו יום. מכל מקום, הפרה יחידה של תנאי מעצר הבית אינה אמורה למנוע את שחרורו של העורר לחלופה אלא, לכל היותר, להביא להחמרה בתנאי השחרור.

לגבי עילת המעצר שעניינה החשש לשיבוש מהלכי המשפט, נטען כי המשיבה לא הצביעה על חשש קונקרטי, ודווקא קיומו של הסכסוך בין המשפחות מבטיח " שלא יהיה שום קשר שיוביל לשיבוש עדות המתלוננת ".

לאור האמור, התבקשתי לקבל את הערר ולהורות על שחרורו של העורר לחלופת המעצר המוצעת.

תגובת המשיבה

10.

באת כוח המשיבה, עו"ד רחל זוארץ-לוי, טענה כי תסקירי שירות המבחן, שניתנו בעניינו של העורר, אינם זוקפים לחובתו את כפירתו באשמה ואת טענותיו בדבר חפותו. ההתייחסות היא לגישתו הכללית כלפי המתלוננת, שהיא גישה רכושנית הדורשת שליטה מלאה, וכן לנטייתו ליצור מערכת זוגית עם קטינות. בנוסף, עמד שירות המבחן על חשדנותו הטבועה של העורר כלפי בנות המין השני, ועל מאפייני אישיותו של העורר, המעידים על קיומו של דפוס של הסתרה וטשטוש, של כל סממן בעייתי בהתנהגותו.

לגבי המפקחים המוצעים, נטען על-ידי המשיבה כי הם נפסלו, בצדק, על-ידי שירות המבחן מכיוון שהם מזדהים באופן מלא עם העורר, מבלי שיהיו מסוגלים לאבחן כל התנהגות בעייתית המיוחסת לו. אשר לעילת המעצר, נטען כי אופי העבירות מלמד על מסוכנותו של העורר ולכך יש להוסיף את החשש ללחץ או השפעה על המתלוננת. מעבר לכך, נקבע על-ידי בית משפט קמא כי אין ליתן אמון בעורר בשל הפרת תנאי מעצר הבית על-ידו, במסגרת התיק הקודם שנפתח נגדו.

על יסוד הדברים הללו, מבקשת המשיבה לדחות את הערר.

דיון והכרעה

11.

בפתח הדברים, מן הראוי להתייחס לשאלה בדבר קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. מצוותו של המחוקק היא כי בית המשפט לא ייתן צו מעצר עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו של נאשם, אלא אם נוכח כי קיימות בידי המאשימה " ראיות לכאורה להוכחת האשמה " (סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים )). כפי שנקבע בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(3) 133 (1996), על בית המשפט להשתכנע כי הפוטנציאל הגלום בחומר הראייתי, מקים סיכוי סביר כי חומר זה, לאחר עיבודו במהלך המשפט, יוביל לביסוס אשמתו של הנאשם, מעבר לספק סביר (וראו גם, בש"פ 5684/12 מדינת ישראל נ' שהר (23.7.2012); בש"פ 5919/12 נחמיאס נ' מדינת ישראל

(4.9.2012); בש"פ 7831/12 פלוני נ' מדינת ישראל (23.12.2012) (להלן: עניין פלוני )).

בענייננו, הסכים בא כוחו של העורר כי מצויות בידי המאשימה ראיות לכאורה להוכחת האשמות המיוחסות לעורר, אך טען כי מדובר " בראיות מוחלשות ". אינני תמים דעים עם בא כוח העורר בעניין זה, היות שעדותה של המתלוננת יוצרת תשתית ראייתית לכאורית, שדי בה כדי לענות על הדרישות שנקבעו בפסיקה, וסבורני כי טענותיו של העורר, לגבי המניע להגשת התלונה, אינן מכרסמות בתשתית זו. זאת בעיקר, כאשר טענת הסחיטה נטענה

על-ידי העורר בעלמא, מבלי שהדברים נתמכו בראיות נוספות.

12.

אשר לעילת המעצר, אין חולק כי העבירות המיוחסות לעורר מקימות את עילת המסוכנות, שכן מדובר באלימות קשה ואכזרית שהופעלה, לכאורה, כלפי המתלוננת, בצד עבירות מין חמורות, ובכלל זה אינוס ומעשי סדום. בהתאם לסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים, קמה בעניינו של העורר מסוכנות סטטוטורית, מאחר שמדובר, לכאורה, בעבירות שנעשו " באלימות חמורה או באכזריות ".

כמו כן, קיים חשש, במקרה דנן, מפני שיבוש הליכי המשפט, ככל שהדבר נוגע לעדותה של המתלוננת הקטינה, ונראה כי חשש זה מתגבר לנוכח דיווחו של שירות המבחן כי לא עלה בידו לאתר את המתלוננת, לצורך הכנת תסקירי המעצר בעניינו של העורר.

13.

העובדה כי קיימת עילה למעצרו של העורר, אינה מייתרת את הצורך לבחון את השאלה, האם " לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה " (סעיף 21(א)(1)(ב)(1) לחוק המעצרים). ואכן, כך נהג בית משפט קמא כאשר הפנה את העורר אל שירות המבחן לצורך בחינת האפשרות לשחררו לחלופת מעצר.

מתסקירי שירות המבחן עולה כי לא ניתן להפיג את מסוכנותו של העורר באמצעות חלופת המעצר שהוצעה. זאת, הן בשל מאפייני אישיותו של העורר ודפוסי חשיבתו באשר ליחסים עם בנות המין השני, והן בהתייחס לזהותם של המפקחים המוצעים. עו"ד עטרי, בא כוחו של העורר, ביקש שלא ליתן משקל לאמור בתסקירי מבחן אלה, בשל פגמים מהותיים שנפלו בהם. לטענתו של עו"ד עטרי, זקף שירות המבחן לחובתו של העורר את הכחשתו כי ביצע את המעשים המיוחסים לו, את העדר ההפנמה מצידו של חומרת מעשיו ואת אי קבלת האחריות על ביצועם של המעשים, וזאת בניגוד לפסיקתו של בית משפט זה.

בטענה זו, מתבסס עו"ד עטרי, בין היתר, על דבריי בבש"פ 8128/12 קנזי נ' מדינת ישראל (12.11.2012), שם ציינתי כי :

"כפי שהובהר בפסיקתו של בית משפט זה, אין לצפות מנאשם הכופר באשמתו, כי ישנה את עמדתו בפגישה עם שירות המבחן, יזנח את טענות ההגנה העומדות לו, ויודה באשמה המיוחסת לו. אם תתקבל הגישה הדורשת קבלת אחריות כבר בשלב המעצר, כי אז יהא בכך כדי לפגוע בחזקת החפות של הנאשם, תוך הסקת מסקנות לחובתו מעצם כפירתו באשמה, עוד טרם שזו הוכחה בהליך משפטי, שהתקיים לגופו של עניין" (שם, בפסקה 17, וראו גם, עניין פלוני ; בש"פ 842/11 פישמן נ' מדינת ישראל (7.2.2011); בש"פ 240/11 פלוני נ' מדינת ישראל (16.1.2011); בש"פ 6925/11 פינקלשטיין נ' מדינת ישראל

(11.10.2011)).

14.

עיינתי וחזרתי ועיינתי בתסקירי שירות המבחן, ולא התרשמתי כי שירות המבחן ביסס את מסקנותיו על עמדתו המכחישה של העורר ועל אי הפנמת חומרת מעשיו. אכן, זעיר פה וזעיר שם, ניתן למצוא בתסקיר הראשון התבטאויות שראוי היה להימנע מהן, אך, בעיקרו של דבר, מבוסס התסקיר על ההתרשמות ממאפייני אישיותו של העורר; על התייחסותו הרכושנית כלפי המתלוננת; ועל התבטאויותיו בנוגע ליחסיו עם בני המין השני. כך, למשל, נאמר בתסקיר כי ניכרו אצל העורר " צרכים מוגברים בנושאי שליטה ואף כפייתיות "; " התמקדות כפייתית בצרכיו "; הוא " מתקשה לקחת אחריות על בחירתו בבנות זוג שהינן צעירות ואף קטינות ". כמו כן, נקבע כי " קיימת בעייתיות ומורכבות ביחס למערכת היחסים הזוגית בין [העורר] לבין אשתו הקטינה ".

בנסיבות אלה, אינני סבור כי נפל בתסקיר פגם מהותי, עד כי יש להתעלם ממנו ושלא להתייחס להמלצותיו.

15.

אשר לתסקיר השני, שבמסגרתו נבחנו המפקחים המוצעים, הנני מוצא טעם רב בחששו של שירות המבחן, באשר ליכולתם של מפקחים אלו לעשות את מלאכתם כראוי, תוך הצבת גבולות לעורר, ומבלי להעצים בקרבו את תחושת הקורבנוּת.

יובהר, כי אין מניעה עקרונית לבחור מפקחים המאמינים בצדקתו של נאשם, לרבות מפקחים שהם בני משפחה, המצויים במעגל הקרבה הראשון. ואולם, במקרה דנן, כאשר מתקבלת תמונה אפשרית של סכסוך בין שתי המשפחות, ושעה שלטענתו של העורר הוא נופל קורבן לניסיונות סחיטה מצד משפחתה של המתלוננת, יש קושי רב לאשר את המפקחים המוצעים. מפקחים אלה עלולים להעצים את תחושות הכעס ועויינות שבלבו של העורר כלפי המתלוננת ובני משפחתה, במקום לנסות ולתקן תפיסות בעייתיות המאפיינות אותו, כעולה מתסקיר שירות המבחן. לפיכך, נראה בעיניי כי בדין נפסלה חלופת המעצר המוצעת, הן על-ידי שירות המבחן, והן על-ידי בית משפט קמא.

16.

בהחלטתו, קבע בית משפט קמא כי אין מקום לבחון חלופת מעצר אחרת, וזאת, בין היתר, בשל הרשעתו הקודמת של העורר, הכוללת הפרת תנאי מעצר בית. מהחומר שהוצג על-ידי המשיבה, מסתבר כי ביום 4.7.2010, הורשע העורר, על-פי הודאתו, בבית משפט השלום בראשל"צ (ת.פ. 18988-03-10) בעבירות של נהיגה פזיזה ברכב ושל הפרת הוראה חוקית. מעובדות כתב האישום עולה כי, ביום 4.3.2010 לפנות בוקר, נהג העורר ברכב שאורותיו כבויים, בעיר נס ציונה, ולא שעה לקריאות אנשי השיטור העירוני לעצור את רכבו. העורר נמלט מהם בנסיעה מהירה, עד שנעצר במחסום משטרתי, לאחר שפגע בניידת שיטור. עוד עולה מכתב האישום, כי במועד זה היה על העורר לשהות במעצר בית מלא, מכוח צו שיפוטי שניתן בעניינו. בית משפט השלום גזר על העורר 4 חודשי מאסר על-תנאי, 4 חודשי פסילה בפועל, ועונשים נוספים.

17.

בהתייחסו להרשעה הקודמת של העורר, ובעיקר להפרת תנאי מעצר הבית, קבע בית משפט קמא כי העורר הוכיח בהתנהגותו כי " אין הוא מתייחס להוראות בית המשפט כמחייבות ". לטענתו של עו"ד עטרי, אין בהרשעה זו כדי להטות את המטוטלת לכיוון המשך מעצרו של העורר, אלא שיש, לכל היותר, לדרוש תנאי שחרור הדוקים יותר.

דעתי בעניין זה שונה.

בעצם ההחלטה על שחרורו של נאשם בערובה, יש משום הבעת אמון מצד בית המשפט בנאשם, כי לא יפר את תנאי השחרור. כאשר הנאשם בוחר להפר אמון זה, יהא מקום, ככלל, להורות על מעצרו. כפי שנקבע בבש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל (6.2.2000), הבסיס לשחרור הנאשם לחלופת מעצר הוא האמון שניתן בו ו" אם נשמט האמון, מתמוטטת גם החלופה ". (וראו גם, בש"פ 7364/09 מדינת ישראל נ' אדרי (17.9.2009); בש"פ 5673/12 אטינגר נ' מדינת ישראל (6.8.2012)).

סבורני, כי הצטברות הנסיבות בעניינו של העורר, ובכלל זה, חומרת העבירה; מסוכנותו של העורר; החשש לשיבוש מהלכי המשפט; ממצאיו ומסקנותיו של שירות המבחן; והפרת הוראתו החוקית של בית המשפט, כל אלה מובילים למסקנה כי אין מקום לשחרר את העורר, בשלב זה, לחלופת מעצר כלשהי.

18.

לאור האמור, הנני דוחה את הערר והחלטתו של בית משפט קמא לעצור את העורר עד לתום ההליכים במשפטו, תעמוד בעינה.