בש"פ 8529/13 מדינת ישראל נ. מחמד נתשה

לפני בקשה להארכת מעצרו של המשיב מעבר לתשעה חודשים, בהתאם לסעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), ב-90 ימים נוספים החל מיום 28.12.2013 או עד למתן פסק דין בת"פ 48689-03-13 בבית המשפט המחוזי בירושלים, לפי המוקדם מביניהם.

העובדות על פי כתב האישום

1.

כתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים ביום 28.3.2013, מייחס לעורר את העבירות הבאות: אינוס, לפי סעיף 345(ב)(1) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); מעשה סדום, לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיפים 345(ב)(1) ו-(4) לחוק העונשין (מספר עבירות); תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 380 בצירוף סעיף 382(ג) לחוק העונשין; תקיפת קטין בידי אחראי, לפי סעיף 382(ב)(2) לחוק העונשין; ועבירה על חוק גיל הנישואין, לפי סעיף 2(א) לחוק גיל הנישואים, התשי"ע-1950.

2.

על פי האמור בכתב האישום, בחודש ינואר 2012 נשא המשיב לאישה את ר' (להלן: המתלוננת ). במועד זה הייתה המתלוננת בת 15 שנים. במועדים הרלוונטיים לכתב האישום, התגוררה המתלוננת לסירוגין ביחד עם המשיב, בביתם בשכונת א-זעים במזרח ירושלים.

בכתב האישום נטען כי בתקופה שבין חודש פברואר 2012 ועד ליום 22.2.2013 או בסמוך לכך, בתדירות של פעם בשבוע עד שבועיים, נהג המשיב באלימות כלפי המתלוננת, בכך שהכה אותה בפניה ובכל חלקי גופה. עוד נטען כי במועדים רבים שאינם ידועים במדויק למאשימה, בתדירות של כל יום או יומיים, אנס המשיב את המתלוננת וביצע בה מעשה סדום, כפי שיפורט להלן. בכתב האישום פורטו האירועים הספציפיים, במהלכם נקט המשיב באלימות כלפי המתלוננת, או שביצע בה עבירות מין שונות:

בחודש פברואר 2012 או בסמוך לכך, עת שהו המשיב והמתלוננת בבית הורי המשיב בראס אל עמוד בירושלים, התעמתה המתלוננת עם המשיב על רקע תמונות של ארוסתו לשעבר שהוחזקו במכשיר הנייד שלו. בתגובה, צעק המשיב על המתלוננת, קילל אותה, השליך לעברה כסא, סטר לה פעמיים וגירש אותה מהחדר. כשבועיים לאחר האירוע המתואר לעיל, כאשר המשיב והמתלוננת שהו בביתם בשכונת א-זעים, סטר המשיב בפניה של המתלוננת בשתי ידיו. בחודש אפריל 2012 תקף המשיב את המתלוננת, אשר הייתה בהיריון באותה עת, מכיוון שהאוכל שהכינה לא מצא חן בעיניו. המשיב החל לקלל את המתלוננת, צעק עליה, בעט פעמיים בגבה, סטר בפניה והיכה בפניה במכת אגרוף. ביום 22.2.2013 בסמוך לשעה 04:00 לפנות בוקר, כעס המשיב על כך שבנו התינוק מקים רעש, והוא סילק את המתלוננת מחדר השינה ביחד עם בנם, שהיה כבן ארבעה חודשים. המתלוננת ישבה בסלון הבית והפעילה את הטלוויזיה, אך המשיב בא בעקבותיה, כיבה את האורות ואת הטלוויזיה, ולאחר מכן היכה את המתלוננת בפניה בסטירות ובאגרופים, כאשר בנה הקטן בחיקה. כאשר החל התינוק לבכות, הכה אותו המשיב בגבו וחזר למיטה. שעות ספורות לאחר אירוע זה, פונתה המתלוננת לטיפול בבית החולים, והיא אובחנה כסובלת מאדמומיות ונפיחות בפנים, שפשוף ליד עין ימין, כאב ונפיחות בכף ידה השמאלי וכאב ברגליים.

אשר לעבירות המין, נטען בכתב האישום כי במהלך תקופת נישואיהם, במועדים רבים שאינם ידועים במדויק למאשימה, אנס המשיב את המתלוננת, בכך שהחדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת בכוח, תוך התעלמות מצעקותיה ובקשותיה להפסיק את מעשיו . תוך כדי מעשי האינוס, נהג המשיב להכות את המתלוננת, למשוך בשערותיה ולנשוך את שדיה, תוך שהוא גורם לה כאב ומותיר בגופה סימני חבלה. במועדים רבים, שאינם ידועים במדוייק למאשימה, לאחר נישואיהם, ביצע המשיב במתלוננת מעשי סדום, בכך שאחז בראשה והחדיר בכוח את איבר מינו לפיה. עוד נטען, כי במספר הזדמנויות ביקש המשיב להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלוננת, אך היא הרחיקה אותו בצעקותיה .

תמצית הליכי המעצר

3.

בד בבד הגישה המבקשת בקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים נגדו. בבקשה נטען כי ישנן ראיות לכאורה להוכחת המיוחס למשיב בכתב האישום, לרבות הודעות המתלוננת ובני משפחתה. בנוסף נטען כי קמה נגד המשיב עילת מעצר נוכח המסוכנות הנשקפת ממעשיו וכי ישנה חזקת מסוכנות סטטוטורית. בנוסף טענה המבקשת כי קיים חשש לשיבוש הליכי משפט וציינה כי בעברו הפלילי של המשיב ישנן הרשעות קודמות בגין עבירת נהיגה פוחזת ברכב ובעבירת הפרת הוראה חוקית.

4.

ביום 7.4.2013, התקיים דיון בבית משפט קמא בבקשת המאשימה לעצור את המשיב עד לתום ההליכים בעניינו. במהלך הדיון הצהיר בא-כוחו של המשיב, כי יש הסכמה לגבי קיומן של ראיות לכאורה, הגם שטען כי עוצמתן חלשה. באותו מעמד, הוסכם בין הצדדים כי המשיב יופנה אל שירות המבחן למבוגרים לצורך הכנת תסקיר מעצר בעניינו לעניין חלופת המעצר והמסוכנות . להסכמה זו ניתן תוקף של החלטה, והמשיב הופנה אל שירות המבחן לצורך הכנת תסקיר בעניינו, ובמקביל הוחלט על מעצרו של המשיב עד להחלטה אחרת.

בהמשך הוגשו שני תסקירים בעניינו של המשיב. תסקיר המעצר הראשון הוגש ביום 7.5.2013 והתבסס על מפגש של שירות המבחן עם המשיב, וצוין בו כי שירות המבחן לא הצליח לאתר את המתלוננת על מנת לקבל עמדתה. בתסקיר הראשון נקבע כי "לאור דפוסיו ועמדותיו [של המשיב] בכלל ובפרט ביחס לנושא הפרידה [מהמתלוננת]", אין בידי שירות המבחן "לשלול רמת סיכון במצבו [של המשיב] במידה וישוחרר ממעצר". עוד צויין בתסקיר, כי מפאת קוצר הזמן ומאחר שלא ניתן לקבל את עמדתה של המתלוננת, לא היה סיפק לבחון את חלופת המעצר שהוצעה על-ידי המשיב (מעצר בית בדירה שבבעלותו המצויה בשכונת שועפת במזרח ירושלים). לפיכך, התבקשה דחייה קצרה לצורך התייחסות לחלופה המוצעת. התסקיר המשלים הוגש ביום 21.5.2013, לאחר ששירות המבחן נפגש עם המפקחים המוצעים (אביו של המשיב, גיסו ואחד העובדים בחברה אותה ניהל המשיב). בתסקיר המשלים צוין כי לא נוצר עדיין קשר עם המתלוננת, דבר המקשה על הערכת רמת הסיכון הנשקפת מהמשיב כלפיה. שירות המבחן התרשם כי המפקחים המוצעים לא יציבו למשיב גבולות ויתקשו למלא את תפקידם, ומשכך העריך שירות המבחן כי לא ניתן לצמצם את רמת הסיכון שבמצבו של המשיב בדרך של חלופת מעצר. בסופו של דבר החליט שירות המבחן שלא להמליץ על שחרורו של המשיב לחלופת המעצר המוצעת.

5.

ביום 3.6.2013 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בבקשת המשיבה לעצור את המשיב עד לתום ההליכים במשפטו. בית המשפט (השופט ר' שמיע ) סקר את התשתית הראייתית בעניינו של המשיב, בציינו כי בא כוחו של המשיב הסכים כי ברשות התביעה ראיות לכאורה להוכחת האשמה, גם אם מדובר " בראיות מוחלשות ". בית המשפט לא קיבל את הטענה בדבר חולשתן של הראיות, אך הוסיף כי גם אם תתקבל טענה זו, הרי שאין בכך כדי לפגוע בעילות המעצר ולהוביל בהכרח לשחרורו של המשיב לחלופת מעצר, וזאת בשים לב לטיבה ואופייה של העבירה שעניינה אינוס בתוך המשפחה, אשר אינה מבטאת מסוכנות " רגילה " אלא מסוכנות בדרגה גבוהה יותר. בהתייחס לתסקירי המעצר בעניינו של המשיב, ציין בית משפט קמא כי שירות המבחן נמנע, אומנם, מלקבוע את רמת מסוכנותו של המשיב, ואף הסתמך במידה מסוימת בקביעת המסוכנות על העובדה שהמשיב אינו נוטל אחריות, אך עדיין עולה ממכלול הנתונים כי רמת המסוכנות הינה ממשית ומשמעותית. בנוסף, קבע בית המשפט כי בעניינו של המשיב קיימת עילת מעצר נוספת, פרט לעילת המסוכנות, והיא נעוצה בחשש לשיבוש הליכי חקירה ומשפט – עילה שהיא אינהרנטית לעבירות האמורות וגם נובעת מהסכסוך בין שתי המשפחות.

בית המשפט המחוזי עמד גם על עברו הפלילי של המשיב, שבאמתחתו הרשעה בעבירות של נהיגה פוחזת ושל הפרת הוראה חוקית, כאשר עניינה של עבירה אחרונה זו הוא בהפרת תנאי מעצר בית, דבר שיש בו ללמד כי המשיב אינו מתייחס להוראות בית המשפט כמחייבות. לבסוף, אימץ בית המשפט את מסקנת שירות המבחן לפיה המפקחים המוצעים אינם ראויים, והוסיף כי גם אם היו בנמצא מפקחים ראויים, הרי שגם אז לא היה מקום לשחרר את המשיב בשלב זה לחלופת מעצר כלשהי, וזאת בשל: רמת מסוכנותו של המשיב; חומרת העבירות; החובה להגן על שלומה הנפשי של המתלוננת; החשש הסביר לשיבוש הליכי המשפט; ועברו הפלילי של המשיב. בית המשפט הוסיף וקבע כי לאחר שתסתיים עדותה של המתלוננת, וככל שיהיה בידי המשיב להציע מפקחים ראויים, ניתן יהיה לפנות בבקשה לעיון חוזר לבית המשפט. לאור האמור, החליט בית משפט קמא על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים במשפטו.

6.

המשיב הגיש ערר לבית משפט זה על החלטת בית המשפט המחוזי לעצור אותו עד תום ההליכים. הערר נדחה בהחלטת בית משפט זה ביום 4.7.2013 (בש"פ 4180/13, השופט א' שהם ). הש ופט שהם קבע כי בא-כוח המשיב הסכים לקיומן של ראיות לכאורה וכי אין חולק שהעבירות המיוחסות למשיב מקימות עילת מסוכנות סטטוטורית מכיוון שמדובר בעבירות אלימות ובעבירות מין חמורות. בנוסף נקבע כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו שקיים חשש מפני שיבוש הליכי המשפט, ככל שהדבר נוגע לעדותה של המתלוננת הקטינה, וכי נראה שחשש זה מתגבר לנוכח דיווחו של שירות המבחן כי לא עלה בידו לאתר את המתלוננת, לצורך הכנת תסקירי המעצר בעניינו של המשיב.

אשר לקיומה של חלופת מעצר, קבע השופט שהם

כי שירות המבחן התרשם שלא ניתן להפיג את מסוכנותו של המשיב באמצעות חלופת המעצר שהוצעה, הן בשל מאפייני אישיותו של המשיב ודפוסי חשיבתו באשר ליחסים עם בנות המין השני, והן בהתייחס לזהותם של המפקחים המוצעים. בנקודה זו טען המשיב כי אין ליתן משקל לאמור בתסקירי מבחן אלו בשל פגמים מהותיים שנפלו בהם, מכיוון ששירות המבחן זקף לחובתו של המשיב את הכחשתו כי ביצע את המעשים המיוחסים לו ואת העדר ההפנמה מצידו של חומרת מעשיו ואת אי קבלת האחריות על ביצועם של המעשים, וזאת בניגוד לפסיקתו של בית משפט זה. השופט שהם דחה טענה זו וקבע כי מעיון בתסקירי שירות המבחן הוא לא התרשם ששירות המבחן ביסס את מסקנותיו על עמדתו המכחישה של המשיב ועל אי הפנמת חומרת מעשיו. נקבע כי אמנם ניתן למצוא בתסקיר הראשון התבטאויות שראוי היה להימנע מהן, אך בעיקרו של דבר, מבוסס התסקיר על ההתרשמות ממאפייני אישיותו של המשיב; על התייחסותו הרכושנית כלפי המתלוננת; ועל התבטאויותיו בנוגע ליחסיו עם בני המין השני. בנסיבות אלה נקבע כי לא נפל בתסקיר הראשון פגם מהותי עד כי יש להתעלם ממנו ושלא להתייחס להמלצותיו.

אשר לתסקיר השני, שבמסגרתו נבחנו המפקחים המוצעים, נקבע כי קיים טעם רב בחששו של שירות המבחן, באשר ליכולתם של מפקחים אלו לעשות את מלאכתם כראוי, תוך הצבת גבולות לעורר ומבלי להעצים בקרבו את תחושת הקורבנוּת. הודגש כי אין מניעה עקרונית לבחור מפקחים המאמינים בצדקתו של נאשם לרבות מפקחים שהם בני משפחה, אולם במקרה דנן כאשר מתקבלת תמונה אפשרית של סכסוך בין שתי המשפחות, וכאשר המשיב טוען כי הוא נופל קורבן לניסיונות סחיטה מצד משפחתה של המתלוננת, יש קושי רב לאשר את המפקחים המוצעים. נקבע כי שירות המבחן התרשם שמפקחים אלו עלולים להעצים את תחושות הכעס והעוינות שבלבו של המשיב כלפי המתלוננת ובני משפחתה, במקום לנסות ולתקן תפיסות בעייתיות המאפיינות אותו. לפיכך, נקבע כי אין מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי לפסול את חלופת המעצר המוצעת.

בנוסף קבע השופט שהם כי בית המשפט המחוזי צדק בהתייחסו להרשעותיו הקודמות של המשיב, ובעיקר להרשעתו בהפרת הוראה חוקית שעניינה הפרת תנאי מעצר הבית. נקבע כי בעצם ההחלטה על שחרורו של נאשם בערובה, יש משום הבעת אמון מצד בית המשפט בנאשם כי לא יפר את תנאי השחרור, וכאשר הנאשם בוחר להפר אמון זה, יהיה מקום ככלל להורות על מעצרו.

לסיכום, קבע השופט שהם כי הצטברות הנסיבות בעניינו של המשיב – חומרת העבירה; מסוכנותו של המשיב; החשש לשיבוש מהלכי המשפט; ממצאיו ומסקנותיו של שירות המבחן; והפרת הוראתו החוקית של בית המשפט – כל אלה מובילים למסקנה כי אין מקום לשחרר את המשיב בעת הזאת לחלופת מעצר כלשהי.

7.

ביום 18.7.2013 התקיים בבית המשפט המחוזי דיון בבקשה לעיון חוזר שהגיש המשיב, במסגרתו טען בא-כוחו של המשיב כי הסכים לקיומן של ראיות לכאורה אך טען שהן חלשות, וכי הסכים במסגרת הדיון שהתקיים לפני השופט שהם בבית המשפט העליון לדון בחלופת המעצר תוך שמירה על זכותו לקיים דיון בבית המשפט המחוזי בעניין הראיות לכאורה. בנוסף טען בא-כוח המשיב כי התגלתה ראיה מהותית חדשה, בדמות תביעה שהגישה המתלוננת בבית הדין השרעי אשר מחזקת את טענות המשיב, ומשכך יש הצדקה לערוך תסקיר נוסף. בית המשפט המחוזי (השופט מ' דרורי ) מצא לנכון לאפשר הגשת תסקיר שירות מבחן נוסף, וזאת בנימוק שכתב התביעה שהגישה המתלוננת בבית הדין השרעי מכרסם משמעותית לעניין האישום בעבירת האונס. בית המשפט המחוזי הדגיש כי גם אם התסקיר המשלים יהיה חיובי, אין משמעות הדבר שחרורו האוטומטי של המשיב לחלופת מעצר.

ביום 11.9.2013 הוגש תסקיר משלים – התסקיר השלישי בעניינו של המשיב –

שהתבסס על פגישה שנערכה עם המשיב בבית המעצר ועל פגישה עם אמו, דודו וסבתו. שירות המבחן התרשם כי אין שינוי בעמדותיו של המשיב ביחס לתסקיר הראשון. שירות המבחן ציין כי המרחק בין כתובת החלופה המוצעת למקום מגורי המתלוננת הינו 15 ק"מ והתרשם כי המפקחים המוצעים יוכלו להציב למשיב גבולות ולנהוג בסמכות כלפיו. למרות זאת, שירות המבחן נמנע מלהמליץ על שחרור לחלופת מעצר.

8.

בדיון שהתקיים ביום 16.9.2013 טען בא-כוח המשיב כי הסיבה היחידה ששירות המבחן נמנע מהמלצת שחרור היא שלא הצליח ליצור קשר עם המתלוננת. נטען כי קיים מרחק גיאוגרפי ניכר בין כתובת חלופת המעצר המוצעת לבין מקום מגוריה של המתלוננת, ויש להורות על שחרור המשיב לחלופת המעצר. בתום הדיון הורה בית המשפט על הכנת תסקיר משלים נוסף – התסקיר הרביעי בעניינו של המשיב. תסקיר זה הוגש ביום 2.10.2013 והתבסס על שיחה טלפונית עם המתלוננת שדיווחה כי היא מתגוררת בבית הוריה במזרח ירושלים. המתלוננת תיארה קשר זוגי מורכב, טעון ובעייתי, כשהסכסוך עדיין קיים וברקע מתנהל ההליך בבית הדין השרעי. שירות המבחן העריך כי הליכים אלו מגבירים את הסיכון במצבו של המשיב אם ישוחרר לחלופת מעצר. שירות המבחן התרשם כי אין הפחתה בעצמת הרגשות והלחצים וכי רמת הסיכון לא פחתה, ולפיכך שב ונמנע מלהמליץ על שחרור המשיב לחלופת מעצר.

בדיון שהתקיים ביום 20.10.2013 חלק בא-כוח המשיב על ממצאי התסקיר המשלים וטען כי שירות המבחן התעלם מהצהרת המתלוננת בבית הדין השרעי שבכוונתה לחזור למשיב. בנוסף נטען כי המפקחים המוצעים ראויים. בתום הדיון דחה בית המשפט (השופט ר' שמיע ) את טענות המשיב וקבע כי יש לאמץ את המלצת שירות המבחן שלא לשחרר את המשיב לחלופת מעצר, לנוכח התרשמותו כי אין הפחתה ברמת הסיכון ביחס למסקנות התסקירים הקודמים. נקבע כי כל הטעמים שעמדו בבסיס ההחלטה לעצור את המשיב עד תום ההליכים (החלטה שאושרה, כאמור לעיל, בבית משפט זה) עדיין תקפים. נקבע כי על אף שבהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 18.7.2013 נקבע כי קיים כרסום משמעותי בחומר הראיות, הרי שנקבע בה כי גם אם יוגש תסקיר חיובי אין פירושו שחרור אוטומטי של המשיב לחלופת מעצר. עוד נקבע כי על אף הקביעה בדבר הכרסום עדיין קיימות ראיות לכאורה, וכי לנוכח האמור בתסקירים המשלימים יש הצדקה להמשיך לעצור את המשיב עד תום ההליכים המשפטיים.

9.

המשיב הגיש ערר לבית משפט זה על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 20.10.2013. בגמר הדיון ביום 14.11.2013 חזר בו המשיב מהערר, בהמלצת בית משפט זה, תוך שמירת טענותיו (בש"פ 7638/13, השופט נ' סולברג ).

קצב התקדמות התיק העיקרי

10.

ביום 3.4.2013 קבע בית המשפט המחוזי ישיבת הקראה ליום 25.4.2013 והורה על מינוי סנגור מטעם הסנגוריה הציבורית אלא אם כן הוא מיוצג על ידי סנגור פרטי. לדיון ביום 25.4.2013 לא התייצב בא-כוחו של המשיב, והדיון נדחה ליום 28.4.2013. ביום זה התקיים דיון בו הצהיר בא-כוח המשיב כי הקריא למשיב את כתב האישום אך טען כי לא יוכל להשיב לו מכיוון שקיבל את הייצוג בסמוך לדיון, ולכן ביקש לדחות את הדיון בחודש לצורך הגשת בקשות לגילוי חומרי חקירה. בדיון שהתקיים ביום 27.5.2013 מסר בא-כוח המשיב מענה מפורט לכתב האישום. בדיון שהתקיים ביום 27.6.2013 נדונו סוגיות שונות הנוגעות למסירת חומרי חקירה לידי בא-כוח המשיב. בנוסף נדונה בדיון זה שאלת איתורה של המתלוננת לצורך קבלת התייחסותה לבקשות המשיב בנוגע לחומרי החקירה. המבקשת השיבה לשאלת בא-כוח המשיב כי המתלוננת טרם אותרה לצורך כך. בית המשפט ציין כי דעתו אינה נוחה מתשובת המבקשת דלעיל וקבע דיון נוסף ביום 2.9.2013. בדיון שהתקיים ביום 2.9.2013 הודיעה המבקשת כי המתלוננת הסכימה לחשיפת תיקה האישי בבית הספר, אולם המבקשת מתנגדת לכך עקרונית. המבקשת ביקשה לטעון בעניין זה במסגרת דיון שיתקיים לפני המותב כולו, בנוכחות המשיב ובמסגרת דיון לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי. בנוסף טענה המבקשת כי העבירה לידי בא-כוח המשיב את גיליון הרישום הפלילי של אחד העדים וכי לגבי יתר העדים הדבר אינו רלוונטי. בתום הדיון קבע בית המשפט כי דיון נוסף לפי סעיפים 74 ו-144 יתקיים ביום 21.10.2013. במועד זה לא התייצב בא-כוח המשיב ולכן נדחה הדיון ליום 30.10.2013. בתום הדיון שהתקיים ביום 4.11.2013 חזר בו בא-כוח המשיב מבקשותיו, ומשכך נקבע התיק להוכחות לימים 14 ו-20 בינואר 2014 לשמיעת עדות המתלוננת.

תמצית נימוקי הבקשה

11.

המבקשת טוענת – באמצעות באת-כוחה, עו"ד סיון רוסו – מסוכנותו המובהקת של המשיב עולה מהמעשים המיוחסים לו בכתב האישום – הפעלת אלימות על המתלוננת וביצוע מעשי אונס וסדום בה בתדירות כמעט יומיומית, תוך הפעלת כוח וגרימת חבלות. נטען כי מעשים אלו מקימים חזקת מסוכנות סטטוטורית אשר לא הופרכה. בנוסף נטען כי שירות המבחן עמד על המסוכנות שניכרת מהמשיב לאור מאפייניו ועמדותיו, וכתוצאה מכך נמנע שירות המבחן פעם אחר פעם מלהמליץ על שחרורו לחלופת מעצר. נטען כי בנסיבות העניין קיים גם חשש לשיבוש הליכי משפט. בנוסף נטען כי יש להביא בחשבון את עברו הפלילי של המשיב, אשר כולל הרשעה קודמת בנהיגה פוחזת והרשעה בהפרת הוראה חוקית בגין הפרת תנאי שחרור, וכי יש לכך השלכה ישירה על מידת האמון שניתן לתת במשיב לצורך שקילת שחרורו לחלופת מעצר. המבקשת ציינה כי היא ערה לכך ששלביו המקדמיים של ההליך הפלילי התנהלו באיטיות במקרה דנן וששלב ההוכחות טרם החל, אך יחד עם זאת היא טענה כי יש להניח ולקוות ששמיעת המשפט תתקדם באופן ניכר במועדי ההוכחות הקרובים, בהם תישמע עדות המתלוננת שהינה העדה המרכזית בתיק. על אף שטרם התחיל שלב ההוכחות, נטען כי לנוכח עילות המעצר ועוצמתן במקרה דנן יש להורות על הארכת מעצרו של המשיב כמפורט ברישא לבקשה דנן.

תגובת המשיב

12.

המשיב טוען – באמצעות בא-כוחו, עו"ד אריאל עטרי – כי יש ליתן משקל נכבד לעובדה שהמשיב שוהה במעצר במשך תשעה חודשים מבלי שהתקיימה אפילו ישיבת הוכחות אחת ומבלי שנשמעה עדותה של המתלוננת עד עתה. המשיב טען כי התמונה שמצטיירת מההליכים שמנהלת המתלוננת נגדו בבית הדין השרעי הינה כי המניע של המתלוננת הינו כספי בלבד. עוד נטען כי מסתמן שההליכים בבית הדין השרעי יסתיימו בהסכמה בסוף החודש הנוכחי (חודש דצמבר 2013), וכי להליכים בבית הדין השרעי, ועל אחת כמה וכמה לסיומם בהסכמה, תהיה השלכה ברורה על ההליך הפלילי. נטען כי מדובר בנתון ששירות המבחן לא הביא בחשבון בתסקיריו, ולמצער לא נתן לו משקל ראוי. אשר לטענת המבקשת כי יש הצדקה להאריך את המעצר בשים לב לעובדה שעדותה של המתלוננת צפויה להישמע בקרוב (במסגרת שתי ישיבות ההוכחות הקבועות בחודש ינואר 2014), טוען המשיב כי עדותה של המתלוננת יכולה הייתה להישמע זה מכבר אם ההליך לא היה מתנהל באופן המסורבל שבו התנהל. בנקודה זו מפנה המשיב אצבע מאשימה כלפי המבקשת, אשר לטענתו אחראית לדחיות הרבות שאושרו בבית המשפט המחוזי, אשר לטענתו רובן לא היו מוצדקות וגרמו לישיבתו הממושכת במעצר ללא כל הצדקה. לפיכך טוען המשיב כי אין מקום להאריך את מעצרו, ולחלופין יש מקום להאריך את מעצרו לתקופה קצרה רק על מנת להבטיח שהדיון הקבוע בבית הדין השרעי ביום 28.12.2013 יסתיים בהסכמה, ולאחר מכן לשחררו לחלופת מעצר בפיקוח המפקחים המוצעים אשר נמצאו ראויים בתסקיר שירות המבחן האחרון.

דיון והכרעה

13.

לאחר שעיינתי בנימוקי הבקשה ושמעתי את טענות הצדדים בדיון שנערך לפני, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת מעצרו של המשיב להתקבל.

14.

כידוע, הכלל הוא שנאשם המצוי במעצר ישוחרר בחלוף תשעה חודשים מיום הגשת כתב האישום נגדו אם טרם הסתיים ההליך המשפטי בעניינו. עם זאת, סעיף 62 לחוק המעצרים קובע חריג לכלל ומסמיך את בית משפט זה להאריך את מעצרו של נאשם מעבר לתשעה חודשים לפרק זמן של 90 ימים בכל פעם. כידוע, בבואו להאריך את מעצרו של נאשם על פי סעיף 62 לחוק המעצרים על בית משפט זה לערוך איזון בין הפגיעה בחירות הנאשם, אשר נהנה מחזקת החפות, לבין הצורך בשמירה על שלום הציבור וניהול תקין של הליכי המשפט. אמות המידה שנקבעו בבית משפט זה להארכת מעצרו של נאשם מעבר לתשעה חודשים מביאות בחשבון, בין היתר, את הימשכות מעצרו, את מידת המסוכנות הנשקפת ממנו, את עברו הפלילי, את חומרת המעשים המיוחסים לו, את החשש מפני שיבוש הליכי המשפט ואת קצב התקדמות ההליך העיקרי [ראו למשל: בש"פ 3468/13 מדינת ישראל נ' טראוב (19.5.2013), פסקה 10 והאסמכתאות המוזכרות שם; בש"פ 8317/13 מדינת ישראל נ' בבילאין (17.12.2013)].

15.

אכן, מעיון בבקשה ומשמיעת טענות הצדדים עולה כי ההליך הפלילי "נתקע" במשך זמן רב בשלבים המקדמיים וכי התקדמות ההליכים בתיק העיקרי רחוקה מלהיות מיטבית. יש להצטער על כך שבחלוף תשעה חודשים לא התקיימה עד לעת הזאת אף ישיבת הוכחות וטרם נשמעה עדותה של המתלוננת, אשר הינה העדה המרכזית בתיק. יחד עם זאת, ובניגוד לטענות בא-כוח המשיב, דומני כי האחריות לכך אינה מוטלת לפתחה של המבקשת בלבד, כאשר מספר ישיבות נדחו בשל טעמים הנוגעים למשיב. זאת ועוד, בשים לב לטענה כי הדיון הקרוב הצפוי להתקיים בהליך שמתנהל בין המתלוננת למשיב בבית הדין השרעי הינו בעל השלכה ישירה על ההליך הפלילי, ובשים לב לשני המועדים הקבועים להוכחות במהלך חודש ינואר 2014, בהם צפויה להישמע עדות המתלוננת, נראה כי צפויה התקדמות משמעותית הן בהליך בבית הדין השרעי והן בהליך הפלילי במסגרת תקופת הארכת המעצר המבוקשת.

16.

באשר למסוכנות; מקובלת עלי עמדת המבקשת כי מסוכנותו של המשיב עולה מהמעשים החמורים המיוחסים לו בכתב האישום – הפעלת אלימות על המתלוננת וביצוע מעשי אונס וסדום בה בתדירות כמעט יומיומית, תוך הפעלת כוח וגרימת חבלות – אשר מקימים חזקת מסוכנות סטטוטורית שלא הופרכה על ידו. לכך יש להוסיף את האמור בתסקירי שירות המבחן בנוגע למאפייני אישיותו של המשיב ולדפוסי מחשבתו בנוגע ליחסים עם בנות המין השני, אשר מחזקים את המסקנה בדבר מסוכנותו. יוזכר כי שירות המבחן נמנע פעם אחר פעם מלהמליץ על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר, בין היתר לנוכח מאפייני אישיותו האמורים של המשיב. בנוסף מקובלת עלי טענת המבקשת כי קיים בנסיבות העניין גם חשש לשיבוש הליכי משפט ככל שישוחרר המשיב לחלופת מעצר בטרם תישמע עדות המתלוננת. זאת ועוד, אף אם היה לכאורה מקום לשקול בנסיבות העניין את אפשרות שחרורו של המשיב לחלופת מעצר, הרי שלנוכח תסקירי שירות המבחן השליליים בעניינו של המשיב, אשר פעם אחר פעם נמנעו מלהמליץ על שחרורו לחלופת מעצר, איני מוצא הצדקה בשלב זה ליתן החלטה העומדת בסתירה לאמור בהם. בנקודה זו אציין כי מקובלת עלי גם טענת המבקשת שיש להביא בחשבון את עברו הפלילי של המשיב, אשר כולל הרשעה בהפרת הוראה חוקית בגין הפרת תנאי שחרור, וכי יש לכך השלכה ישירה על מידת האמון שניתן לתת בו לצורך שקילת שחרורו לחלופת מעצר.

17.

לאור כל האמור, הבקשה מתקבלת.