פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
5673/12
לפני:
כבוד השופט א' שהם
העורר:
מאיר אטינגר
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים
מיום 11.7.2012, במ"ת 13789-01-12, שניתנה על ידי כב' השופט א' כהן
תאריך הישיבה:
י"ג באב התשע"ב
(1.8.2012)
בשם העורר:
עו"ד יצחק בם
בשם המשיבה:
עו"ד דותן רוסו
החלטה
1.
ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' כהן ), מיום 11.7.2012, בתיק מ"ת 13789-01-12, שבגדרה הוחלט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו.
כתב האישום והליכים קודמים
2.
ביום 8.1.2012, הוגש נגד העורר וארבעה נאשמים נוספים, כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים, המייחס להם במסגרת האישום הראשון, עבירות אלה:
א.
ידיעות בעלות ערך צבאי, לפי סעיף 136 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945.
ב.
קשירת קשר להתפרעות, לפי סעיף 499 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ).
ג.
קשירת קשר לכניסה למקום צבאי, לפי סעיף 499 לחוק העונשין.
ד.
קשירת קשר להפרעה לעובד ציבור, לפי סעיף 499 לחוק העונשין.
במסגרת האישום השלישי, יוחסו לעורר עבירות כדלקמן:
א.
הפרעה לשוטר, לפי סעיף 275 לחוק העונשין.
ב.
תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 274 (1) לחוק העונשין.
3.
מתיאור העובדות בחלק הכללי של כתב האישום עולה כי ביום 7.3.2011 הודיעה המדינה לבית המשפט העליון כי בכוונתה להסיר מבנים בלתי חוקיים שנבנו על קרקע פרטית, ובין היתר, במאחזים מצפה יצהר ורמת גלעד.
המדינה התכוונה להסיר את המבנים במצפה יצהר בלילה שבין 12.12.2011 לבין 13.12.2011, אולם הדבר לא התבצע, בשל מעשי הנאשמים, ושל העורר בכלל זה.
4.
באישום הראשון נטען כי הנאשמים, תושבי אזור יהודה ושומרון שנוכחותם באזור נאסרה בצו של אלוף פיקוד המרכז, קשרו קשר לסכל, באמצעים בלתי חוקיים, פינוי מאחזים שהממשלה החליטה על פינויים.
במסגרת הקשר ולשם קידומו הוקם מוקד טלפוני לדיווחים על תנועות כוחות צה"ל ומשטרת ישראל, ועל כוונותיהם לפנות מבנים או מאחזים שהוחלט לפנותם. לצורך הקמת המוקד הטלפוני, שכונה " חמ"ל מאחזים ", רכשו הנאשמים טלפון סלולרי והפיצו את מספרו בקרב אנשים, האמורים לדווח למוקד על תנועות גורמי הביטחון ועל כל מידע אחר הקשור לפינוי המאחזים.
במהלך פעילותו של " חמ"ל המאחזים ", קיבלו הנאשמים דיווחים ומידע בעל ערך צבאי, ובכלל זה, מידע על פריסת כוחות הצבא, סדרי החלפת הכוחות בתעסוקה מבצעית, מספרי יחידות וגדודים הפרוסים במרחב, ומידע על פינוי צפוי של מאחזים.
הנאשמים נעזרו בבעלי תפקידים אשר שימשו כ" תצפיתנים ", " עוקבים " ו" סיירים ", כאשר הנאשמים החזיקו בעזרים מודיעיניים, כמו תצלומי אוויר בסיווג סודי, הכוללים פרטים שונים, לרבות מאחזים המיועדים לפינוי. לקראת הפעילות המתוכננת לסיכול הפינוי, הכינו הנאשמים תוכניות פעולה שסוכמו במסמכים שונים, ובין היתר מדובר במסמך מיום 28.11.2011 שכותרתו " תוכנית להגנת המאחזים ", שבמסגרתו נקראו הפעילים לשכנע את החיילים לסרב פקודה, וכן להקים צוותים שיפעלו לסיכול הפינוי, באמצעים בלתי חוקיים, ומתוך רצון " לשבור לאנשים את הרתיעה ממעצרים ".
פורסמו מסמכים נוספים ברוח זו, הקוראים לערבות הדדית וליציאה למאבק. בהיוודע לנאשמים על הכוונה לפנות את המאחז מצפה יצהר, הם הפעילו את " חמ"ל המאחזים " באורח מוגבר, ובמשך 3 ימים הם קיבלו מידע הנוגע לפינוי המתוכנן מכ-30 מקורות שונים, חלקם חיילים בשירות פעיל.
המידע, אשר זרם אל הנאשמים כלל, בין היתר, פרטים אודות מועד ההגעה המתוכנן למאחז לשם פינויו, והמידע תועד במעין " דוחות מודיעין " והועבר בין הנאשמים לבין עצמם.
על יסוד המידע שנצבר, יצא אוטובוס, בתאריך 12.12.2011 בשעות הערב משכונת קריית משה ליצהר, ובמקביל הורו הנאשמים לאחרים להגיע לאזור רמת גלעד. האוטובוס הגיע בסמוך לשעה 23:30 לשער הכניסה של בסיס חטמ"ר אפריים ונוסעיו פרצו לבסיס והחלו להתפרע במקום. במהלך ההתפרעות נפצע סמח"ט אפריים במצחו ונגרמו נזקים לכלי רכב צבאיים.
המתפרעים גם חסמו את ציר הכניסה לבסיס, באמצעות אבנים וצמיגים בוערים. במקביל, באזור רמת גלעד, יידו המתפרעים אבנים לעבר רכבי ביטחון ורכבים צבאיים, ובין היתר יידו אבנים לעבר מפקד חטמ"ר אפריים ולעבר רכבים של תושבים פלסטיניים.
בעקבות האירועים האלימים, הוזרמו למקום כוחות צבא גדולים, שהיו מיועדים למשימת הפינוי ולמשימות אחרות, על מנת לטפל במתרחש, וכתוצאה מכך סוכל פינוי מצפה יצהר, שהיה מתוכנן לאותו לילה.
5.
באישום השלישי, המיוחס לעורר ולשני נאשמים נוספים, נטען כי ביום 14.12.2011 ביצעו אנשי המשטרה חיפוש בדירה בה התגוררו הנאשמים, כשהם מצויידים בצו שופט. במהלך החיפוש, צעקו הנאשמים לעבר השוטרים, כינו אותם " אויבי העם " ולא נשמעו להוראותיהם. הנאשמים התקשרו לאחרים, על מנת שאלה יגיעו לדירה ויסייעו בידם למנוע את החיפוש. העורר אף דחף את השוטרים וצעק לעברם " אתם לא תעשו חיפוש ". הוא המשיך לדחוף את השוטרים ולצעוק לעברם " אם אתם רוצים שאפסיק תעצרו אותי ", ולבסוף נעצר העורר ונכבל באזיקים.
תוך כדי החיפוש בדירה, טיפסו אנשים שונים, שהוזעקו למקום, למרפסת הדירה, וניסו להיכנס לתוך הדירה, מתוך כוונה לסכל את פעולות השוטרים, אשר נאלצו להדפם ולהזעיק כוחות משטרה נוספים למקום.
6.
בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה לעצור את הנאשמים, ובכללם את העורר, עד לתום ההליכים במשפטם.
בהחלטה מיום 10.1.2012, נקבע כי כל הנאשמים ישוחררו בתנאים מגבילים ובכלל זה מעצר בית מלא, בפיקוח צמוד, על-ידי מפקחים שחתמו על ערבות עצמית.
לגבי העורר, נקבע כי הוא יימצא במעצר בית מלא בבית הוריו בירושלים, והוא יפוקח בכל שעות היממה על-ידי אחד או יותר מארבעה מפקחים שנקבעו, וביניהם אביו ואמו. להבטחת קיומם של תנאי הפיקוח, נקבע כי העורר יפקיד סכום של 10,000 ₪ ויחתום על התחייבות עצמית בסך 20,000 ₪. כמו כן, נקבע בהחלטה כי כל אחד מהמפקחים יחתום על ערבות עצמית בסך 20,000 ₪.
7.
על ההחלטה לשחרר את כל הנאשמים בתנאים מגבילים, הכוללים מעצר בית, הגישה המשיבה ערר לבית משפט זה, אשר נדון על-ידי השופט י' עמית (בש"פ 369/12 מדינת ישראל נ' פנחס הכהן [לא פורסם, 15.1.2012]).
השופט עמית החליט לדחות את ערר המדינה בציינו, בין היתר, כי הנאשמים לא היו מעורבים ישירות בפעילות האלימה שהתרחשה בבסיס חטמ"ר אפריים, ועל הערכאה הדיונית להידרש לשאלה האם ניתן לייחס להם עבירות של התפרעות וכניסה למקום צבאי. מתוך תקווה כי הנאשמים הבינו כי " זו הפעם הוצא להם 'כרטיס אדום' ולפעולותיהם עשוי להיות תג-מחיר בדמות של מעצר עד תום ההליכים וחילוט כספים וערבויות ", הוחלט לאשר את שחרורם ממעצר, בכפוף לתנאים ולחלופות המעצר שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי.
הבקשה לעיון חוזר
8.
ביום 1.7.2012, הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה לעיון חוזר בהחלטה לשחרר את העורר למעצר בית ולחילוט ערבויות המפקחים.
בבקשה נטען כי ביום שבת 30.6.2012 בשעה 16:13 או בסמוך לכך, נראה העורר ביחד עם אחר בשם אריה פרל ברח' ברדיצ'ב בגבעה הצרפתית. בראות השניים ניידת משטרה הם החלו לברוח מהמקום, כאשר אנשי המשטרה קוראים לעברם לעצור. פרל נעמד במקומו ואילו העורר נמלט מהמקום ונתפס זמן מה לאחר מכן, בסריקה שערכו אנשי המשטרה. עם תפיסתו, התבקש העורר להזדהות, אך הוא סרב לכך.
לטענת המשיבה, הותר לעורר להתפלל באזור מגוריו בגבעת שאול, כשהוא מלווה על-ידי מי מבין המפקחים. בחקירתו, לא זכר העורר את שם בית הכנסת בו היה אמור להתפלל, לטענתו, הוא סרב לומר אימתי יצא מביתו ושמר על זכות השתיקה. לעומת זאת, מסר חברו פרל כי הוא הלך לבקר את חברו עקיבא הכהן, שהוא אחד הנאשמים בתיק העיקרי, ומתגורר בגבעה הצרפתית. מכיוון שהשניים נצפו כשהם מתהלכים יחדיו, סבורה המאשימה כי קיים חשש שגם העורר היה בדרכו אל עקיבא הכהן, חרף האיסור ליצור קשר עם נאשמים אחרים. בבקשה צויין עוד כי בכוונת המשיבה להגיש בקשה לתיקון כתב האישום ולהוסיף אישום שעניינו הפרת הוראה חוקית והפרעה לשוטר.
בנסיבות אלה, מבקשת המאשימה להורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים במשפטו, הן בשל עילת המעצר המקורית והן בשל העילה הנוספת, שעניינה " הפרת אמונו של בית המשפט וזלזול בצו השיפוטי ". כמו כן, מבקשת המאשימה לזמן את המפקחים המקוריים, ומפקחים שהתווספו, ולהורות על חילוט הערבויות שהפקידו, בשל כך שהם לא עמדו בהתחייבותם לפקח כראוי על העורר.
החלטת בית המשפט המחוזי
9.
בית המשפט המחוזי, מפי כבוד השופט א' כהן , ציין כי לא היתה מחלוקת לגבי הפרת תנאי השחרור בערובה על-ידי העורר, למרות ההתחייבות שהוא וחבריו קיבלו על עצמם, במהלך הדיון בערר המשיבה בבית המשפט העליון, כי יקיימו את תנאי חלופת המעצר. בנסיבות אלה, קבע השופט כהן כי העורר " ניצל לרעה את השחרור מן המעצר והפר את האמון שבית המשפט נתן בו ובנסיבות אלה הוא הוכיח, כי אין הוא ראוי עוד לאמון של בית המשפט ".
לפיכך, הורה השופט כהן לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, ולחלט סכום של 5,000 ₪ מתוך הסך של 10,000 ₪ שהופקדו על-ידו.
הערר על החלטת בית המשפט המחוזי
10.
בערר, אשר הוגש על-ידי עו"ד יצחק בם, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי משהורה על המשך מעצרו של העורר מבלי לבחון חלופות מעצר אחרות, ולהפנותו לקבלת תסקיר שירות המבחן.
לגישתו של בא כוח העורר, ההחלטה לוקה בחוסר מידתיות שכן העורר שהה במעצר בית מלא תקופה של כשישה חודשים, מבלי שהפר את תנאי מעצר הבית, ומדובר, למעשה, בהפרה ראשונה. בנסיבות כאלה, ניתן היה להסתפק באזהרה, ולכל היותר לחלט חלק מהערבויות. עוד נטען, כי בית משפט קמא התעלם מגילו הצעיר של העורר, שעדיין לא מלאו לו 21 שנים, ולגישתו של עו"ד בם, מצוות המחוקק היא כי יש לקבל בעניינו תסקיר מבחן.
עו"ד בם הוסיף וטען כי טעה בית משפט קמא כאשר קיבל כראיה כתבי אישום התלויים ועומדים נגד העורר. כתבי אישום אלה היו ברשות המאשימה, כאשר ביקשה לראשונה את מעצרו של העורר עד לתום ההליכים במשפטו, אך היא נמנעה מלהגישם. בנסיבות אלה, אין מדובר במידע חדש שניתן להגישו במסגרת עיון מחדש בהחלטת השחרור ממעצר.
לשאלת בית המשפט, לאיזו חלופה ניתן לשחרר את העורר ממעצר, לאחר שהוא הפר את תנאי שחרורו, השיב עו"ד בם כי ניתן להורות על איזוק אלקטרוני של העורר, דבר שלא נעשה עד כה.
תשובת המשיבה
11.
עו"ד רוסו, בא כוח המשיבה, ביקש לדחות את הערר, בציינו כי העורר החמיץ את ההזדמנות שניתנה לו, הן בהחלטה הראשונה של בית המשפט המחוזי והן בהחלטתו של השופט עמית בבית משפט העליון. לגישתו של עו"ד רוסו, אין כל מניעה להיזקק לכתבי האישום הנוספים שהוגשו בעניינו של העורר, שכן המאשימה אינה מוגבלת, במסגרת בקשה לעיון מחדש בהחלטת השחרור, לעובדות או לראיות חדשות. עו"ד רוסו הוסיף וטען כי על בית משפט זה להעביר מסר ברור, לפיו מי שמפר את תנאי שחרורו בערובה יוחזר למעצר, ולא תוצג גישה סלחנית כלפיו.
לפיכך, ביקש עו"ד רוסו לדחות את הערר.
דיון והכרעה
12.
לאחר שעיינתי בחומר שהונח לפניי ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערר להדחות.
אין חולק כי, בענייננו, היתה עילה למעצרו של העורר, עד לתום ההליכים במשפטו, על יסוד האמור בכתב האישום המקורי. במצוות סעיף 21 (ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1999 (להלן: חוק המעצרים ), נבחנה האפשרות לשחררו לחלופת מעצר, והוחלט לשחררו ממעצר בתנאים מגבילים, אשר כללו המצאותו במעצר בית מלא, תחת עיניהם הפקוחות של מפקחים, אשר אושרו על-ידי בית המשפט. כזכור, נדחה ערר המדינה על החלטה זו, במסגרת בש"פ 369/12, שניתן על-ידי השופט י' עמית.
אין גם מחלוקת עובדתית כי ביום 30.6.2012 הפר העורר את תנאי השחרור, בכך שהתהלך ביחד עם חברו באזור הגבעה הצרפתית, הרחק ממקום מגוריו בגבעת שאול בירושלים. העורר לא ציית לקריאות אנשי המשטרה לעצור ונמלט מהמקום, ולאחר מעצרו הוא סרב להזדהות.
בנסיבות אלה, חל סעיף 21 (א)(2) לחוק המעצרים, שלפיו רשאי בית המשפט להורות על מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים, מקום בו " בית משפט ציווה על מתן ערובה והערובה לא ניתנה להנחת דעתו של בית המשפט או שהופר תנאי מתנאי הערובה , או שנתקיימה עילה לביטול השחרור בערובה " (ההדגשה שלי – א.ש.).
כפי שהובהר בבש"פ 7364/09 מדינת ישראל נ' אדרי (לא פורסם, 17.9.2009) (להלן: בש"פ אדרי ),
"המדובר איפוא בעילת מעצר עצמאית, העומדת בפני עצמה ואיננה קשורה לעילות המעצר האחרות, כגון החשש לשיבוש הליכי משפט, המסוכנות הנשקפת מן הנאשם, או חומרת העבירות המיוחסות לו".
עילת מעצר זו נעוצה בהפרת אמונו של בית המשפט בנאשם, כאשר השחרור לחלופת המעצר נוצל על-ידו לביצוע עבירה נוספת, או להתחמקות מן הדין, או לשיבוש הליכי המשפט, ובעניינו להפרת תנאי מעצר הבית.
בבש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.2.2000), (להלן: בש"פ מזרחי ) ביצע העורר עבירה נוספת, בתקופה בה היה משוחרר בערובה. השופט זמיר ציין בהחלטתו כי הבסיס לשחרור העורר לחלופת מעצר היה האמון שניתן בו ו " אם נשמט האמון, מתמוטטת גם החלופה ". ובהמשך נאמר:
"לכן, אם נאשם ניצל לרעה את השחרור מן המעצר, והפר את האמון שבית המשפט נתן בו, אם בדרך של ביצוע עבירה נוספת ואם בדרך אחרת, הוא הוכיח כי יותר אין הוא ראוי לאמון של בית המשפט. פועל יוצא הוא, שאם נאשם כזה נתפס בדבר עבירה, בזמן שהיה משוחרר מן המעצר בו היה נתון בגין עבירה אחרת, בדרך כלל לא יהיה מקום לשחרר אותו מן המעצר פעם נוספת, אפילו אם העבירה החדשה, כשהיא לעצמה, היתה מאפשרת להסתפק בחלופת מעצר".
עוד ראוי לציין, כפי שגם נקבע בבש"פ אדרי , כי סעיף 21 (ב)(1) לחוק המעצרים, שעניינו בחינת האפשרות לחלופת מעצר, אינו חל במקרה דידן, שכן הוא מסב עצמו לאותם מקרים בהם עוסק סעיף 21 (א)(1), היינו בעילות המעצר " הרגילות ". עם זאת, אין מניעה כי בית המשפט יבחן את האפשרות להסתפק, גם הפעם, בחלופת מעצר, אך אין חובה לעשות כן.
יודגש כי, במקרים מעין אלו (היינו, הפרת תנאי השחרור ממעצר או ביצוע עבירה נוספת), לא יהיה מקום, ככלל, לאשר חלופת מעצר, וכפי שנאמר בבש"פ מזרחי ,
" אם בית המשפט לא יקפיד עם נאשמים שהפרו את האמון שבית המשפט נתן בהם, והרשו לעצמם לעבור עבירה נוספת לאחר ששוחררו מן המעצר, יהיה בכך, לא רק משום זילות בית המשפט, אלא גם משום פיתוי לעבריינים ובעקיפין אף עידוד לעבריינות. לכן, המסר צריך לצאת מבית המשפט חד וחלק: נאשם שעבר עבירה כשהוא משוחרר מן המעצר, וקמה נגדו עילת מעצר, בדרך כלל לא יהיה ראוי לחלופת מעצר".
סבורני, כי דברים אלה יפים, ואף ביתר שאת, במקרה של הפרת תנאי השחרור בערובה, שכן המפר, כמו בענייננו, מבצע עבירה נוספת של הפרת הוראה חוקית, ובמקרה דנן גם עבירה של הפרעה לשוטר, ובה בעת הוא נכנס לגדרו של סעיף 21 (א)(2) לחוק המעצרים, בשל הפרת תנאי מתנאי הערובה. ועוד ראוי להזכיר, כי העורר הפר, הן את אמונו של בית המשפט המחוזי והן של בית המשפט העליון, כאשר התחייב אישית להקפיד על תנאי מעצר הבית.
בנסיבות אלה, אין כל סיבה ליתן אמון מחודש בעורר, ואין מקום לשקול את שחרורו לחלופת מעצר.
בכך, יש משום העברת מסר ברור וחד משמעי, לאותם אלו ששוחררו לחלופת מעצר, כי אי הקפדה על תנאי השחרור תוביל, ככלל, לחזרתם למעצר מאחורי סורג ובריח, בשל אובדן אמונו של בית המשפט, בהם.
סטייה מכלל זה תתאפשר אך במקרים חריגים, ורק כאשר ניתן להצביע על נסיבות מיוחדות, בין אם מדובר בנסיבות ההפרה ובין אם בנסיבות אישיות יוצאות דופן.
בענייננו, לא מצאתי כל הצדקה לסטות מהכלל, ואינני סבור כי היה מקום, בנסיבות עניין זה, לבחון את האפשרות לחלופת מעצר.
13.
למעלה מן הצורך, אציין כי אין בעובדה, לפיה הוגשו נגד העורר כתבי אישום נוספים, כדי להעלות או להוריד. יש טעם בדברי בא כוח העורר, כי עובדה זו היתה ידועה למשיבה, כבר בעת הגשת הבקשה למעצר עד תום ההליכים, אך היא לא מצאה לנכון לעשות שימוש במידע זה, ולהביאו לידיעת בית המשפט המחוזי. לפיכך, אינני סבור כי המשיבה רשאית להתלות בנושא זה, לשם חיזוק עמדתה בדבר דחיית הערר, גם אם מבחינה פורמלית היא אינה מנועה מלעשות כן.
מכל מקום, ההחלטה על דחיית הערר אינה מבוססת, כלל ועיקר, על נתון זה.
סוף דבר
14.
על יסוד האמור לעיל, הנני מחליט לדחות את הערר.
ניתנה היום, י"ח באב התשע"ב (6.8.2012).
ש ו פ ט