בש"פ 7853/12 חאמד אלעואדרה יוסף בן נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט א' אינפלד ), מיום 15.10.2012, בתיק מ"ת 41781-05-11, שבגדרה הוחלט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו.

כתב האישום והליכים קודמים

2.

ביום 23.5.2011, הוגש נגד העורר כתב אישום, אשר ייחס לו את העבירות הבאות:

א.

קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

ב.

נשיאת נשק שלא כדין, לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק העונשין.

ג.

ניסיון לרצח, לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין.

ד.

חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 333 ו-335(א)(1)+(2) לחוק העונשין.

ה.

פציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 334 ו-335(א)(1)+(2) לחוק העונשין.

3.

מתיאור עובדות כתב האישום, עולה כי ביום 7.4.2011, על רקע סכסוך ממושך בין משפחות, הגיע העורר ברכבו, יחד עם אדם נוסף, סמוך לאצטדיון וסרמיל בבאר שבע. העורר עצר את רכבו סמוך לרכב אחר שהגיע ממול, יצא מהרכב כשהוא אוחז בידו אקדח, והחל לירות בכוונה לגרום למותם של יושבי הרכב. כתוצאה מהיריות, נפגעו שניים מנוסעי הרכב, אחד נפגע מקליע שחדר לעורפו ומקליע נוסף שחדר לגבו התחתון. לאחר שנותח, הוצא הקליע מתעלת עמוד השדרה. האדם האחר נפצע מקליעים בכתף שמאל ובעכוז ואושפז לקבלת טיפול רפואי .

4.

עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד לתום ההליכים בעניינו.

5.

בהחלטה מיום 1.6.2011, קבע בית המשפט המחוזי כי ישנן ראיות לכאורה לעבירות שעניינן חבלה ופציעה, אך לא כן בנוגע לניסיון הרצח. בית המשפט המחוזי התייחס לחלוף הזמן בין מועד האירוע ועד למעצרו של העורר – כחודש ימים, במהלכו לא התרחש דבר שהצביע על מסוכנותו של העורר. משכך, הורה בית המשפט על שחרור העורר לחלופת מעצר בכפוף לתנאים מגבילים:

הפקדת עירבון כספי, חתימה על התחייבות עצמית, חתימת שלושה ערבים על ערבויות, מעצר בית בתנאים מגבילים, התרחקות ממקום מגורי הקורבנות, ליווי צמוד על ידי אחד הערבים והתייצבות תכופה בתחנת המשטרה.

6.

על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית-משפט זה, בבש"פ 4239/11 (השופט

נ' הנדל ), אשר קיבל את הערר והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים בעניינו. בית המשפט קבע בהחלטתו, מיום 7.6.2011, כי מעשי אלימות תוך שימוש בנשק חם מקימים חזקת מסוכנות, וזאת בהתאם לסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). יתרה מזאת, בית המשפט בחן באופן פרטני את נסיבות המקרה וקבע כי " הנסיבות מעצימות את מימד המסוכנות. מדובר בסכסוך בין משפחות, ונעשה שימוש באקדח. מהחומר עולה ששני קליעים חדרו לגופו של המתלונן, אחד מהם נותר בעמוד השדרה ואילץ את המתלונן לעבור ניתוח."

7.

לאחר החלטה זו, התקיימו מספר דיונים בעניין מעצרו של העורר, בבית המשפט המחוזי, והוגשו על ידי העורר מספר בקשות לעיון חוזר. בהחלטה מיום 1.11.2011, קיבל בית המשפט המחוזי את בקשתו של העורר והורה על שחרורו בתנאים מגבילים מחמירים, וביניהם: הפקדת סכום כספי במזומן, חתימה על ערבות עצמית, ערבות צד ג' והימצאות במחיצת אחד מן הערבים בתוך ביתו. בנוסף, נקבע כי העורר יהיה נתון באיזוק אלקטרוני.

8.

על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית-משפט זה, בבש"פ 8077/11

(השופט ס' ג'ובראן ).

בית משפט זה החליט, ביום 3.11.2011, לדחות את הערר וקבע כי מעשיו של העורר חמורים מאוד וכך גם נסיבות ביצועם. ואולם, נקבע על-ידי השופט ג'ובראן כי החלטתו של בית המשפט המחוזי, הכוללת את ליוויו הצמוד של העורר בידי ערבים, פיקוחו באמצעות איזוק אלקטרוני, הפקדת סכומי כסף גבוהים וחתימה על ערבות עצמית וערבות צד ג', יוצרת חלופה סבירה, ולכן אין מקום להתערב בה.

9.

לאחר תקופה קצרה, התברר כי תנאי האיזוק האלקטרוני אינם מתקיימים בפועל, בשל תקלה אזורית והמדינה הגישה בקשה לעיון חוזר בחלופת המעצר. בהחלטת בית המשפט המחוזי, מיום 17.1.2012, נקבע כי ראוי היה להורות על מעצרו המחודש של העורר בשים לב למסוכנותו, ואולם נוכח השתהות המדינה בהגשת הבקשה, הוחלט שלא להחזיר את העורר למעצר. לאחר בחינת חלופות שונות, החליט בית המשפט המחוזי על העתקת מעצר הבית לעיר מגוריו של העורר בשגב שלום, תחת פיקוח באמצעות האיזוק האלקטרוני.

10.

בשל תקלות חוזרות ונשנות בהפעלת האיזוק האלקטרוני בבית בו שהה העורר, הגישה המדינה, ביום 13.9.2012, בקשה לעצור את העורר מחדש, עד לתום ההליכים בעניינו. עוד טרם נידונה בקשה זו, הוגשה ביום 21.9.2012, בקשה דחופה מטעם המדינה לעיון חוזר בשחרורו של העורר לחלופת מעצר, על יסוד הפרת תנאי מעצר הבית. בהחלטה מיום 23.9.2012, קבע בית המשפט המחוזי כי אכן היו הפרות חוזרות ונשנות של תנאי השחרור ממעצר. זאת, בשים לב להתנהגותו של הערב, אשר יצא מדי פעם בפעם למכולת סמוכה או לבית הסמוך, והשאיר את העורר במעצר הבית ללא השגחה. ואולם, נקבע כי מדובר בהפרה שאינה מצוייה במדרג החמור ביותר, ובעיקרו של דבר, ההפרה היתה מצידו של הערב. משכך, נדחתה הבקשה למעצר מחודש של העורר, אך אותו ערב נפסל מלפקח על העורר וחולט סכום של 8,000 ₪ מתוך ערבות העורר, כאות אזהרה ביחס להפרות בעתיד.

בהחלטתו, קבע בית המשפט המחוזי כי על העורר חלה חובת דיווח מיידית כאשר תנאי המעצר אינם מתקיימים, אף שלא באשמתו, כגון בשל קלקול באיזוק האלקטרוני, או על-ידי עזיבתו של הערב את המקום. כל זאת, בשים לב למסוכנותו הרבה של העורר בתיק זה.

הבקשה לעיון חוזר

11.

ביום 5.10.2012, הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בקשה לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט, אשר הורתה לשחרר את העורר בתנאים מגבילים.

בבקשה נטען לשלוש הפרות של תנאי השחרור בערובה. ראשית , העורר נתפס על-ידי שוטר מחוץ לביתו (במקום המכונה "שיג"), כשאינו מלווה על-ידי ערב מפקח. שנית , העורר טען כי ביום 4.10.2012, היה בפיקוחו של ערב במשך כל היום, אך אותו ערב סתר את דבריו וטען כי היה עם העורר רק בשעות הערב. שלישית , העורר יצא בבוקר יום ה- 5.10.2012 לבית החולים, כשהוא מלווה באדם שאינו מורשה לכך, על-פי החלטת בית המשפט.

בנסיבות אלה, ולנוכח המסוכנות הגבוהה הנשקפת מהעורר, ביקשה המדינה להורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים בעניינו, הן בשל עילת המעצר המקורית והן בשל עילת מעצר עצמאית ומצטברת, שיסודה הפרת אמונו של בית המשפט וזילזול בצו השיפוטי. בנוסף, ביקשה המדינה להורות על חילוט הערבויות וההפקדות של העורר.

החלטת בית המשפט המחוזי

12.

בית המשפט המחוזי, מפי כב' השופט

א' אינפלד , קבע כי ישנן ראיות לכאורה לכך שהעורר לא היה מלווה על-ידי ערב במשך היום שקדם למעצרו, קרי ביום ה- 4.10.2012. בית המשפט ציין כי, בהחלטה קודמת של בית המשפט, הוטל על העורר לדווח על כל מצב בו הוא נותר ללא ערב, אך הוא לא עשה כן. בית המשפט קבע כי " הפרה זו לעצמה יכולה להצדיק פסילה של החלופה ואולי אף מעצר עד תום ההליכים. "

נוסף על כך, נקבע כי, לאחר הישנות הדבר בשתי הזדמנויות נפרדות, אין מנוס מן המסקנה כי הפיקוח על העורר אינו מתנהל כראוי, והעורר אינו מקפיד על כך שהמפקחים יהיו עימו.

בהתייחס לסתירות בין דבריו של העורר לבין ערביו, נקבע כי סתירות אלה פוגעות במהימנותו של העורר ומחייבות את פסילת החלופה הנוכחית, כחלופה שאינה אמינה. זאת ועוד, בית המשפט ציין כי האדם אשר פיקח על העורר מחוץ לביתו, ביום 5.10.2012, היה מפקח שאינו מורשה ללוותו מחוץ לבית. לפיכך, נקבע כי היציאה ממעצר הבית בליווי ערב שלא אושר לעניין זה, מהווה הפרה של תנאי השחרור.

13 .

בסופו של יום, נוכח ההפרות החוזרות ואובדן האמון שניתן בו, פסל בית המשפט המחוזי את חלופת המעצר והורה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו. כמו כן, הוחלט להורות על חילוט סכום של 40,000 ₪ מתוך סכום של 130,000 ₪ שהופקד על-ידי העורר.

הערר על החלטת בית המשפט המחוזי

14.

בערר, אשר הוגש על ידי עו"ד אלון ג'וליאן, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי העורר הפר את תנאי שחרורו. באשר ליציאתו של העורר לטיפול רפואי בליווי ערב לא מאושר, טען עו"ד ג'וליאן כי דובר ביציאת חרום לא מתוכננת לבית החולים, ולכן הערב אשר שהה איתו באותה עת בבית, נאלץ ללוותו לבית החולים.

באשר לקביעת בית המשפט המחוזי כי העורר שהה במהלך יום ה- 4.10.2012 ללא פיקוח ערב, טען עו"ד ג'וליאן כי העורר כלל לא נחקר בעניין זה ולא ניתנה לו הזדמנות למסור את גרסתו, לנוכח דברי הערב, אשר לכאורה סותרים את דבריו.

אשר לקביעת בית המשפט כי אזור השיג אינו חלק מהבית, וכאשר העורר ישן בתחום השיג, הוא הפר תנאי מתנאי השחרור, טען עו"ד ג'וליאן כי העורר שהה באותה כתובת בה היה אמור להמצא במעצר בית, תחת איזוק אלקטרוני. נטען בנוסף, כי השיג כלול בתוך התחום אשר הוגדר לעורר על ידי טכנאי האיזוק האלקטרוני, שהתקין אמצעי זה.

בנוסף, טען עו"ד ג'וליאן כי העורר נמצא כבר למעלה משנה בתנאי חלופת מעצר, ללא כל הפרה ואף בבקשה מושא ערר זה, אין מדובר בהפרה בוטה של תנאי השחרור. לאור זאת, התבקשתי לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי, ולהורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר, ועל השבת הכסף שחולט.

עמדת המשיבה

15.

בדיון שהתקיים ביום 5.11.2012, טענה באת-כוח המשיבה, עו"ד עידית פרג'ון, כי, גם אם הפרותיו של העורר את תנאי המעצר, נתפסות כהפרות קלות, אין להתעלם מכך שהפרות אלה באות לאחר שבית המשפט מחל על הפרות קודמות והדגיש כי על העורר לדווח לגורמים הרלוונטיים, שעה שאין בסביבתו ערב-מפקח. עו"ד פרג'ון הדגישה כי במקרה דנן אבד האמון בעורר, וכתוצאה מכך אין ניתן להסתפק בחלופת מעצר.

לפיכך, ביקשה עו"ד פרג'ון לדחות את הערר.

דיון והכרעה

16.

לאחר שעיינתי בחומר שהונח לפניי ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות.

17.

בענייננו, קיימת עילה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים, על יסוד האמור בכתב האישום. כזכור, עסקינן בעבירות אלימות במדרג חמור ביותר, על-ידי אדם בעל עבר פלילי.

18.

בהתאם לסעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, נבחנה האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר, ובית המשפט המחוזי החליט לשחררו למעצר בתנאים מגבילים, אשר כללו, בין היתר, את הימצאותו של העורר במעצר בית מלא, תחת פיקוחם של מספר ערבים, אשר אושרו על-ידי בית המשפט. בנוסף, הוחלט על הפקדת סכום במזומן ועל המצאת ערבויות כספיות. בהמשך הדברים, ולאחר מספר החלטות של בית-המשפט המחוזי ושל בית-משפט זה, נקבע כי העורר יהיה נתון תחת פיקוח של איזוק אלקטרוני, בביתו. מסתבר, כי העורר לא הקפיד על קיום תנאי שחרורו, והפר, פעם אחר פעם, את האמון שניתן בו על-ידי בית משפט קמא.

19.

בית המשפט המחוזי קבע, כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהעורר הפר את תנאי מעצרו בערובה: העורר שהה ללא פיקוחו של ערב במהלך יום ה- 4.10.2012. לעניין זה, הצביע בית משפט קמא על הסתירה בין עדותו של העורר, אשר מסר במשטרה כי הערב איסמעיל היה איתו במהלך היום, לבין עדותו של הערב עצמו, אשר טען כי הגיע אליו רק בשעות הערב.

זאת ועוד, על פי דו"ח של שוטר סיור מיום 5.10.2012, אשר הגיע למקום לצורך איתור העורר, נמצא האחרון ישן בשיג, ולא בתוך הבית, מבלי שלידו נמצא ערב כלשהו. הערב איסמעיל מסר כי הוא והעורר עברו לישון בשיג, בשל החום הכבד. לעומת זאת, טען העורר בחקירתו במשטרה כי ישן בבית ולא בשיג, תוך שהוא מבחין בין יחידת הדיור – השיג, לבין הבית. גירסתו של העורר, הסותרת את דבריו של הערב לא זכתה לאמונו של בית המשפט.

בנוסף, אין מחלוקת כי העורר יצא לבית החולים ושהה שם מספר שעות בליווי הערב איסמעיל, אשר לא אושר כמלווה לעורר, בעת שהותו מחוץ לבית. תנאי זה נקבע במפורש בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 1.11.2012, ובכך יש הפרה נוספת של תנאי השחרור בערובה.

חשוב להדגיש בהקשר זה, כי פיקוחם של הערבים אינו בגדר פיקוח טכני במהותו, ומפקחים נדרשים, מעבר לשהייתם במחיצת הנאשם, להציב לו גבולות אפקטיביים תוך " הבנה של הבעייתיות בהתנהגות הנאשם ושל ההשלכות הנובעות ממסוכנותו " (ראו לעניין זה: בש"פ 6855/11 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.9.2011) פסקה 6).

20.

בענייננו, חל סעיף 21(א)(2) לחוק המעצרים, שלפיו רשאי בית המשפט להורות על מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים, מקום בו " בית משפט ציווה על מתן ערובה והערובה לא ניתנה להנחת דעתו של בית המשפט או שהופר תנאי מתנאי הערובה , או שנתקיימה עילה לביטול השחרור בערובה " (ההדגשה שלי – א.ש.).

כפי שהובהר בבש"פ 7364/09

מדינת ישראל נ' אדרי

(לא פורסם, 17.9.2009)

(להלן: בש"פ אדרי ):

"המדובר איפוא בעילת מעצר עצמאית, העומדת בפני עצמה ואיננה קשורה לעילות המעצר האחרות, כגון החשש לשיבוש הליכי משפט, המסוכנות הנשקפת מן הנאשם, או חומרת העבירות המיוחסות לו".

עילת מעצר זו נעוצה בהפרת האמון שניתן על-ידי בית המשפט בנאשם, שעה שהשחרור לחלופת המעצר נוצל על-ידו לביצוע עבירה נוספת, להתחמקות מן הדין, לשיבוש הליכי המשפט, ובענייננו להפרת תנאי מעצר הבית (השוו, לעניין זה; בש"פ 5673/12 אטינגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.8.2012).

ב בש"פ 507/00

מזרחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.2.2000) (להלן: בש"פ מזרחי ) ביצע העורר עבירה נוספת, בתקופה בה היה משוחרר בערובה. השופט י' זמיר ציין בהחלטתו, כי הבסיס לשחרור העורר לחלופת מעצר היה האמון שניתן בו ו" אם נשמט האמון, מתמוטטת גם החלופה ". ובהמשך נאמר:

"לכן, אם נאשם ניצל לרעה את השחרור מן המעצר, והפר את האמון שבית המשפט נתן בו, אם בדרך של ביצוע עבירה נוספת ואם בדרך אחרת, הוא הוכיח כי יותר אין הוא ראוי לאמון של בית המשפט."

21.

עוד ראוי לציין, כפי שגם נקבע בבש"פ אדרי , כי סעיף 21 (ב)(1) ל חוק המעצרים , שעניינו בחינת האפשרות לחלופת מעצר, אינו חל במקרה דידן, שכן הוא מסב עצמו לאותם מקרים בהם עוסק סעיף 21(א)(1), היינו בעילות המעצר " הרגילות ". עם זאת, אין מניעה כי בית המשפט יבחן את האפשרות להסתפק, גם הפעם, בחלופת מעצר, אך אין חובה לעשות כן.

יודגש כי, במקרים מעין אלו (היינו, הפרת תנאי השחרור ממעצר או ביצוע עבירה נוספת), לא יהיה מקום, ככלל, לאשר חלופת מעצר, וכפי שנאמר בבש"פ מזרחי ,

"אם בית המשפט לא יקפיד עם נאשמים שהפרו את האמון שבית המשפט נתן בהם, והרשו לעצמם לעבור עבירה נוספת לאחר ששוחררו מן המעצר, יהיה בכך, לא רק משום זילות בית המשפט, אלא גם משום פיתוי לעבריינים ובעקיפין אף עידוד לעבריינות. לכן, המסר צריך לצאת מבית המשפט חד וחלק: נאשם שעבר עבירה כשהוא משוחרר מן המעצר, וקמה נגדו עילת מעצר, בדרך כלל לא יהיה ראוי לחלופת מעצר".

סבורני, כי דברים אלה אף יפים לענייננו, כאשר העורר הפר את תנאי השחרור בערובה, ובכך הפר, הן את אמונו של בית המשפט המחוזי והן את אמונו של בית משפט זה, וזאת במספר הזדמנויות. יתרה מזאת, העורר הפר את תנאי מעצר הבית לאחר שהוזהר על ידי בית-המשפט המחוזי, והוטלה עליו חובת דיווח מיידית על כל הפרה של חובת הפיקוח, גם אם נעשה הדבר באחריותו של המפקח עצמו.

בנסיבות אלה, אינני רואה כל נימוק של ממש ליתן אמון מחודש בעורר, ואין מקום להורות על שחרורו לחלופת מעצר.

בכך, יש משום העברת מסר ברור וחד משמעי, למשוחררים לחלופת מעצר, כי אי הקפדה על תנאי השחרור תוביל, ככלל, לחזרתם למעצר מאחורי סורג ובריח, בשל אובדן אמונו של בית המשפט בהם.

לטעמי, סטייה מכלל זה תתאפשר אך במקרים חריגים, ורק כאשר ניתן להצביע על נסיבות מיוחדות, בין אם מדובר בנסיבות ההפרה עצמה ובין אם בנסיבות אישיות יוצאות דופן.

בענייננו, לא מצאתי כל הצדקה לסטות מהכלל, ואינני סבור כי היה מקום, בנסיבות עניין זה, להורות, פעם נוספת, על שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

22.

נוסף על כך, ובשים לב לאמור לעיל, אינני רואה מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי להורות על חילוט חלקי של הכספים, אשר הופקדו על-ידי העורר. כפי שפורט לעיל, העורר הפר מספר פעמים את תנאי השחרור ממעצר, ובנסיבות אלה, הפעיל בית המשפט המחוזי את הסמכות המוקנית לו בסעיף 51 (א) לחוק המעצרים, כאשר הורה על חילוט חלקי של כספי העורר. הכספים שהופקדו על-ידי העורר, נועדו לשמש כערובה לקיום התחייבויותיו, בעקבות שחרורו לחלופת מעצר. משנקבע על ידי בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה להפרת תנאי השחרור בערובה, קיימת הצדקה לחילוט הערבויות. תוצאה זו הינה ראויה ומגשימה את התכלית המצויה ביסוד הערובה (השוו, לעניין זה; בש"פ 980/12 זוהר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.2.2012).

סוף דבר

23.

על יסוד האמור לעיל, הנני מחליט לדחות את הערר.