בש"פ 8112/16 בש"פ 8112/16

לאחר ששמעתי את טיעוני באי-כוח הצדדים בדיון שהתקיים לפנַי השתכנעתי כי אין מקום לקבלת הערר.

בית המשפט המחוזי (השופט מ' בר-עם) בחן בהחלטתו מיום 25.9.2016 את מכלול השיקולים הרלבנטיים, וקבע כי משהפר העורר את האמון שניתן בו על ידי בית המשפט וניצל את שחרורו למעצר בית מלא בביתו, בפיקוח של מפקחים שנקבעו, לביצוע עבירה נוספת – תוך הפרת תנאי מעצר הבית ושימוש בדרכון מזוייף – אין מקום לשקול שחרורו לחלופת מעצר ויש מקום למעצרו, מאחורי סורג ובריח, עד לתום ההליכים בעניינו.

העורר דנן התעלם מהחלטת בית משפט זה (השופט מ' מזוז ) מיום 5.7.2016, בה נדחה ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, במסגרתה נדחתה בקשתו לאפשר לו לצאת ממעצר הבית בו הוא שהה לחתונת אחיו החורג, והשתתף בחתונה.

יתר על כן, העורר יצא מתחומי המדינה ללא היתר כדין (כדי לבקר את אביו שמצבו הרפואי אינו קל, בלשון המעטה), תוך שהוא מפר את החלטת בית המשפט קמא בדבר תנאי שחרורו ועושה לכאורה שימוש בדרכון מזוייף.

אכן, העורר שב בסופו של דבר, כעבור כחודש וחצי, ארצה אך אין בכך, לטעמי, כדי לשנות לעניין ההכרעה בערר ש לפנַי .

שחרור לחלופת מעצר מבוסס ביסודו על אמון שבית המשפט רוחש לנאשם, שיקפיד ויקיים את הוראותיו ואת המגבלות והתנאים שנקבעו בהחלטה לשחררו לחלופה. משהופר אמון זה אין הצדקה, ככלל, לשחרור העורר פעם נוספת לחלופה [ראו: בש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(1) 385, 391 (2000); בש"פ 7853/12 אלעואדרה נ' מדינת ישראל (8.11.2012); בש"פ 8891/09 אקלום נ' מדינת ישראל (12.11.2009)]. אמנם, נכון הדבר, לא כל הפרה של תנאי השחרור לחלופת מעצר מחייבת ביטול החלופה, והדבר מסור לשיקול דעתו של בית המשפט השוקל את כלל השיקולים והנסיבות הרלבנטיים [ראו: בש"פ 2931/96 קאסם נ' מדינת ישראל (5.2.1996)]. ואולם, במקרה דנן מדובר בשתי הפרות בוטות של תנאי ומגבלות חלופת המעצר, כשאחת מהן מלווה בביצוע לכאורה של עבירה נוספת. עם כך לא ניתן להשלים.

הערר נדחה איפוא.