בש"פ 8891/09 אדיס אקלום נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בב"ש 21989/09 מיום 14.10.09 (כבוד השופטת ו' מרוז), לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

כנגד העורר הוגשו, החל מחודש נובמבר 2008 ועד לחודש אוגוסט 2008, הן לבית-משפט השלום באשקלון והן לבית-משפט השלום בקרית גת 7 כתבי אישום, המייחסים לו עבירות של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של הטרדה לפי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982; פגיעה בפרטיות לפי סעיפים 2(1) ו- 5 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981; מעשה פזיזות ורשלנות לפי סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין; פגיעה בפרטיות לפי סעיפים 2(1) ו- 5 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981; איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין והטרדה לפי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982.

הרקע לכתבי האישום היה הליך גירושין בין העורר לאשתו (להלן: המתלוננת), החיים בנפרד. הליך הגירושין הוביל אותו, כך לכאורה, לבצע את העבירות המיוחסות לו בכתבי האישום.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום הראשון שהוגש כנגד העורר לבית-משפט השלום בקרית גת (ת.פ. 220/09), עתרה המשיבה בבקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו (ב"ש 321/09).

ביום 15.1.09 שוחרר העורר למעצר בית מלא בפיקוח ערבים, נחתמה ערבות עצמית וצד ג' בסך 5,000 ש"ח ונאסר עליו ליצור קשר עם המתלוננת בכל דרך. בהחלטה מיום 20.1.09 ולאחר שנערך דיון, שוחרר העורר באופן שיהא בפיקוח קבוע של אחד הערבים ולא ייכנס לעיר אשקלון.

העורר הפר את תנאי השחרור. משכך, הגישה המשיבה בקשה לעיון חוזר ועתרה למעצרו ולחילוט הערבויות (ב"ש 871/09). בהחלטה מיום 7.5.09 שוחרר העורר בתנאים ונאסר עליו ליצור קשר עם המתלוננת או להיכנס לעיר אשקלון, למעט מועדים שנקצבו בהחלטה, למטרת פגישות עם בתו (ימים א', ג' ו- ה' בין השעות 14:00 עד 16:00). העורר חויב להפקיד ערבון כספי בסך של 3,000 ש"ח.

ביום 15.5.09 הוגשה בקשה נוספת לעיון חוזר, מעצר וחילוט ערבויות, לאחר שהעורר הפר פעם נוספת את תנאי שחרורו והטריד את המתלוננת, באמצעות הטלפון. העורר לא התייצב לדיונים ולכן הוצא נגדו צו הבאה ללא שחרור (ב"ש 1006/09).

ביום 24.8.09 הוגש כנגד העורר לבית-משפט השלום באשקלון כתב אישום נוסף (ת.פ. 1188/09) בצירוף בקשה למעצר עד תום ההליכים (ב"ש 1937/09 ו- ב"ש 1940/09) במסגרתה נעצר העורר עד להחלטה אחרת והבקשה הועברה לבית-משפט השלום בקרית גת, בהתאם להנחיות.

לפי הנטען בכתב האישום החדש, ביום 17.5.09 הפר העורר החלטה של כב' השופט סבין כהן, לפיה

שוחרר בתנאים מגבילים, פיקוח רצוף של ערב, ואי יצירת קשר עם המתלוננת, בכך שטלפן אל המתלוננת מספר פעמים ואמר לה בין היתר: "אז מה את מתעדכנת במשטרה בענייני" וניתק. כמו-כן, ביום 6.6.09 הגיע אל חניית ביתה של המתלוננת וישב ברכב, כשיצאה המתלוננת מביתה ונסעה עם אחיה, בלש אחריהם העורר, תוך שהוא מנסה לעקוף אותם ברכבו. למחרת, טלפן העורר לטלפון הנייד של המתלוננת ציווה עליה לא להיפגש עם גבר אחר ואיים עליה בכך שאמר לה: "אני אטפל בזה אני אומר לך", "את והגבר שלך אני יראה לכם מה זה את תראי שאני גבר... אני אראה לכם...". בין התאריכים 17.5.09 ועד 8.6.09 טלפן העורר מהטלפון הנייד שלו לטלפון של המתלוננת, 79 פעמים, ובין התאריכים 18.5.09 ועד 8.6.09 טלפן ממכשיר אחר למתלוננת 32 פעמים.

בא-כוח העורר הסכים, כי קיימות ראיות לכאורה ביחס לחלק מהאישומים. לטענתו, חקירת המשטרה לא הייתה ממצה ולא נבדקה גרסתו, לפיה מכשירים מסוימים השייכים לו, נמצאים גם בשימוש ילדיו. העורר אינו כופר בכך שאיים על המתלוננת, אולם טוען, כי התמליל של שיחות הטלפון המוקלטות הינו חלקי בלבד ומילים המצוטטות בו הוצאו מההקשר הכולל. בא-כוח העורר עתר לשחרר את העורר למעצר בית באיזוק אלקטרוני בפיקוח של 4 ערבים.

מנגד, טענה באת-כוח המשיבה, כי קיימות בתיק החקירה ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעורר. מעדויות המתלוננת ואחיה ניתן ללמוד על הפרה בוטה של תנאי השחרור, בכך שהעורר הגיע למקום מגוריה של המתלוננת. בנוגע לשיחות הטלפון, העורר קשר עצמו להטרדות הטלפון, בכך שבמהלך חקירתו הבטיח, כי לא יתקשר יותר למתלוננת. עוד טענה באת-כוח המשיבה, כי העורר גם מתחמק מזימוניו לבית-המשפט ונעצר היום רק עקב תרגיל משטרתי, בו זומן לכאורה לראיון עיתונאי אודות עסקיו. לטענתה, העורר אינו מכבד את צווי בית-המשפט וכך גם ערביו, ולכן אין לבטוח בו, יש לעצרו ולהורות על חילוט הערבויות שהופקדו.

בית-משפט השלום בקרית גת (כב' סגנית-הנשיא טלי חיימוביץ) הורה, ביום 27.8.09, לשירות המבחן להכין תסקיר מעצר בעניינו של העורר ואף הורה על חילוט הערבון הכספי שהפקיד.

או-אז, הגישה המשיבה לבית-משפט השלום בקרית גת 4 בקשות: האחת, בקשה לעיון חוזר, מעצר וחילוט ערבויות (ב"ש 1006/09); השנייה, בקשה לעיון חוזר בתנאי שחרור וחילוט ערבויות (ב"ש 1580/09); השלישית, בקשה למעצר עד תום ההליכים (ב"ש 1937/09 בית-משפט שלום באשקלון); והרביעית, בקשה לעיון חוזר בתנאי שחרור וחילוט ערבויות (ב"ש 1940/09 בית-משפט השלום באשקלון).

שירות המבחן הגיש שני תסקירים בעניינו של העורר. מהתסקיר הראשון עולה, כי הוא עלה ארצה מאתיופיה בשנת 1979 יחד עם משפחתו, סיים 12 שנות לימוד והחל בלימודים אקדמאיים אותם הפסיק לטובת סיוע בקליטת עולים מאתיופיה. בשנתיים האחרונות, ניסה העורר יחד עם שותף, להקים חווה חקלאית באתיופיה והביע חשש כי בשל המשך מעצרו, יקטעו תוכניותיו בנוגע לחווה החקלאית. העורר שיתף את שירות המבחן, כי בתקופה האחרונה היה נתון ללחצים הן בנוגע להקמת החווה החקלאית והן בשל המצב המשפחתי.

שירות המבחן התרשם, כי לעורר יכולות קוגניטיביות גבוהות, בעל מוסר עבודה ויכולת תפקוד תקין ויציב בתחומי החיים השונים. בשיחה עם המתלוננת נמסר, כי היא חוששת משחרורו של העורר ושוהה כיום במקלט לנשים מוכות ובמצב זה שירות המבחן סבור, כי קיימת רמת מסוכנות גבוהה לשחרור העורר.

בתסקיר השני סקר שירות המבחן את הערבים המוצעים והתרשם, כי הן דמויות נורמטיביות ושומרות חוק, המודעות לאחריות הנדרשת מהם כערבים ומפקחים. עם זאת, התרשם שירות המבחן כי הם נוקטים גישה מגוננת וסלחנית כלפי העורר ומתקשים לראות בבן משפחתם כאדם אלים. שירות המבחן התקשה להעריך את רמת ההשפעה שיש לערבים על העורר ולכן המליץ על שחרורו באזיק אלקטרוני כחלק מתנאי השחרור.

בית-משפט השלום בקרית גת (כב' סגנית-הנשיא ט' חיימוביץ) הגיע, ביום 13.10.09, לכלל מסקנה, כי ניתן לאפשר את שחרורו של העורר בתנאים שהוצעו, שכן לטעמו אנשים ברמת סיכון מסוימת ניתן לשחרר ובתנאי שהערבויות המוצעות הולמות ובית-המשפט ישתכנע כי יוכלו לאיין את מסוכנותו. לבסוף, קבע בית-משפט השלום, כי העורר ישהה במעצר בית מלא אצל אחייניתו ובפיקוחה של האחיינית ומר נפתלי אקלום. כן נקבע, כי העורר יעמוד בפיקוח אלקטרוני. להבטחת התנאים נחתמה ערבות צד ג' של הערבים וערבות עצמית של העורר בסך 7,000 ש"ח. בנוסף נקבע, כי על העורר להפקיד ערבון כספי בסך 3,000 ש"ח.

על החלטת בית-משפט השלום מיום 13.10.09, הגישה המשיבה ערר לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (ב"ש 21989/09).

בית-המשפט המחוזי (כב' השופטת ו' מרוז) קיבל, ביום 14.10.09, את הערר והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בית-המשפט המחוזי התייחס בהחלטתו להתנהגותו הבוטה של העורר, ההפרות החוזרות ונשנות חרף ההזדמנויות הרבות שניתנו לו, הפחד המתמיד בו מצויה המתלוננת והערכת שירות המבחן באשר לרמת הסכנה הגבוהה הנשקפת מהעורר.

מכאן הערר שבפני, בגדרו שב העורר על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי.

בא-כוח העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה ביחס לחלק מהאישומים, הגם שהיו לו הסתייגויות מסוימות לגבי דרך פעילותה של המשטרה במהלך החקירה.

לטענת בא-כוח העורר, טעה בית-המשפט המחוזי בכך שפסל את הערבים שבפיקוחם אמור היה העורר להימצא וגזר גזירה שווה אל מול ערבים קודמים שלקביעת בית-המשפט, אלה אינם מתאימים.

לטענת בא-כוח העורר, טעה בית-המשפט המחוזי בכך שלא ייחס כל משקל לעובדה שהעבירות בגינן הוגש כתב האישום נעברו לכאורה מספר חודשים לפני מעצרו של העורר שבפרק זמן ניכר הוא כלל לא יצר קשר עם המתלוננת ולא הטריד אותה.

כמו-כן, טוען בא-כוח העורר, כי אכן גירושיו של העורר היו מורכבים וטעונים והדבר התבטא ביחסם של בני משפחתו למצבו. גם הנסיבות המשפחתיות שפקדו את העורר בחודשים האחרונים גבו ממנו מחיר אישי כבד. אחיו של העורר נפטר לפני מספר חודשים, דבר שגרם למשבר במשפחתו. אביו, שלא יכול היה לשאת את הצער במות בנו, נפטר זמן קצר לאחר מכן. ברי, ששתי המהלומות האלה נחתו על העורר וטלטלו אותו בצורה חמורה.

עוד מוסיף וטוען בא-כוח העורר, כי העורר יושב במעצר מזה כחודשיים במהלכם הוא הפנים היטב את חומרת העבירות והמעשים המיוחסים לו והוא מצר על התנהגותו.

מנגד, תומכת באת-כוח המשיבה בהחלטת בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערר. לטענתה, קיימות ראיות לכאוריות טובות להוכחת אשמתו של העורר בכתבי האישום המיוחסים לו וקיימות עילות מעצר מצטברות. לפיכך, נותר רק לבחון האם חלופת מעצר יכולה לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר. לשיטת המשיבה, חלופת מעצר במקרה של העורר איננה אפקטיבית ומשהפר העורר את תנאי שחרורו, חוזר המעצר להיות נקודת המוצא. עוד מוסיפה וטוענת המשיבה, כי הפרת תנאי השחרור מקימה עילת מעצר נוספת ועצמאית, בהתאם לסעיף 21(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), ועילה זו מתווספת לעילה הנלמדת מחומרת העבירות המיוחסות לעורר. המשיבה סבורה, כי צדק בית-משפט השלום כשקבע, כי העורר אינו ראוי לאמון וכי לא היה כל יסוד להתערב בהתרשמותו הבלתי אמצעית של בית-משפט השלום לגבי העדר אמינותם של הערבים כמפקחים. עוד מוסיפה וטוענת המשיבה, כי ביום 24.9.09 הוגש כנגד העורר כתב אישום נוסף בצירוף בקשה למעצר עד תום ההליכים בגין הפרות נוספות של התנאים המגבילים שהושתו עליו ובגין עבירות שעניינן מעשה פזיזות ורשלנות.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועניינתי בהחלטת בית-המשפט המחוזי ולאחר ששקלתי את כלל נסיבות העניין, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות.

שותף אני למסקנת בית-משפט המחוזי בדבר קיומן של ראיות לכאורה כנגד העורר לביסוס כל העבירות המיוחסות לו בכתבי האישום שהוגשו נגדו, אשר יש בהן, בשלב זה, ולו לכאורה סיכוי להרשעתו, וזאת כפי שהדברים פורטו בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי. אף בא-כוח העורר הסכים, כאמור, לקיומן של ראיות לכאורה ביחס לחלק מהאישומים, הגם שהיו לו הסתייגויות מסוימות לגבי דרך פעילותה של המשטרה במהלך החקירה.

סעיף 21(א)(2) לחוק המעצרים קובע:

"מעצר לאחר הגשת כתב אישום

21.

(א)

הוגש כתב אישום, רשאי בית המשפט שבפניו הוגש כתב האישום לצוות על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים המשפטיים, אם נתקיים אחד מאלה:...

(2)

בית משפט ציווה על מתן ערובה והערובה לא ניתנה להנחת דעתו של בית המשפט או שהופר תנאי מתנאי הערובה , או שנתקיימה עילה לביטול השחרור בערובה." [ההדגשה הוספה – ס.ג'.]

מדובר בעילת מעצר עצמאית, העומדת בפני עצמה ואיננה קשורה לעילות המעצר האחרות. כפי שכבר נקבע על-ידי בית-משפט זה, נראה כי הדבר נובע מהחשיבות שייחס המחוקק לעובדת הפרת תנאי מתנאי הערובה שנקבעו לאותו נאשם (ראו בש"פ 7364/09 מדינת ישראל נ' יניב אדרי (טרם פורסם, 17.9.09)). משמע, מרגע שהופר האמון על-ידי העורר, בשל הפרת תנאי השחרור מספר פעמים, יתקשה בית-המשפט ליתן בו שוב אמון.

עוד יש לציין, כי בית-משפט השלום ציין בהחלטותיו את הסכנה הנשקפת מהעורר כנימוק בעל משקל רב וציין, כי עילת המעצר בנסיבות העניין כוללת מסוכנות הנגזרת ממעשיו של העורר כלפי גרושתו, מאי כיבוד צווי בית המשפט וחשש להתחמקות. בית-המשפט הדגיש וציין, כי במעשיו של העורר הוא הוכיח שוב ושוב, כי לא ניתן ליתן בו אמון, שכן פעם אחר פעם הוא המשיך בהתנהגותו המפרה.

אשר לחלופת המעצר –

שומה על בית-המשפט לבדוק בכל מקרה חלופת מעצר.

במקרה שבפני, לאור רמת הסיכון העתידית של העורר כלפי המתלוננת ולאור תסקירי שירות המבחן מהם עולה, כי העורר שולל לחלוטין את מעשי האלימות הפיזית והמילולית שהמתלוננת מייחסת לו, מתקשה ליטול אחריות ונוטה להציג עצמו באורח חיובי, לאור העובדה, כי חלק מהמחלוקות בין בני הזוג טרם יושבו ופחדה של המתלוננת מהעורר ועצם בחירתה לחיות במהלך החודשים האחרונים במעון לנשים מוכות, שוכנעתי, כי הסכנה הנשקפת מהעורר לאור מעשיו כלפי המתלוננת, מצדיקה את השארתו במעצר עד תום ההליכים. נראה, כי שלומה וביטחונה של המתלוננת גוברים בענייננו על נסיבותיו האישיות של העורר.

נוכח האמור לעיל, הערר נדחה. החלטת בית-המשפט המחוזי מיום 14.10.09 תישאר על כנה והעורר ייעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.