בש"פ 1969/12 פתחי הייב נ. מדינת ישראל

ערר על שתי החלטות של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ע' עיילבוני ): האחת, לדחות טענה מקדמית של העורר בנושא החזקתו במעצר שלא כדין; השנייה, לעצור את העורר עד לתום ההליכים המתנהלים נגדו.

הרקע

1.

לפי כתב אישום שהוגש נגד העורר, הלה קשר קשר עם אחר לגנוב עגלים. לשם כך הגיעו השניים, ביום 5.2.2012 בשעות אחר הצהריים, לאזור שטח המרעה ומכלאת הבקר הסמוכה לקיבוץ מלכיה, גנבו משם שלושה עגלים ששווי כל אחד מהם כ-4,000 ש"ח, והכניסו אותם לתא המטען של רכבו של העורר. הם נסעו לכיוון צומת עמיעד, וסמוך לשעה 18:45, בהגיעם לקרבת הצומת מכיוון צפון, נעמד לידם רכב משטרתי, שיושביו סימנו להם כי חבל משתלשל מרכבם. השניים, שחששו מהשוטרים, הבחינו בעומס תנועה לכיוון הרמזור בצומת, וביצעו סיבוב פרסה בנתיב הנגדי שבו נסעו כלי רכב מצפון לדרום. הם החלו לנסוע בפראות ונגד כיוון התנועה, תוך שהם מסכנים את נוסעי כלי רכב שנסעו בכיוון ההפוך. אחרי השניים התנהל מרדף. בשלב מסוים התהפך רכבם לתעלה שסמוכה לכביש, ואז יצאו העורר והאחר מן הרכב וברחו רגלית. כתוצאה מהתהפכות הרכב מת אחד העגלים. העורר נמלט מהמקום ולא שב לביתו על אף שהיה עליו להימצא במעצר בית מכוח תנאי שחרור שנקבעו לו בתיק אחר שתלוי ועומד נגדו. בהמשך ביקש העורר מאמו ומבן דודו להגיש בשמו תלונה שרכבו נגנב, ואלה עשו כמבוקשו. בגין האמור יוחסו לעורר עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה; גניבה בנסיבות מיוחדות (גניבת בקר); הפרת הוראה חוקית; שיבוש מהלכי משפט; מסירת ידיעות כוזבות; הסגת גבול כדי לעבור עבירה; קשירת קשר לביצוע פשע; הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו; סטייה מנתיב נסיעה; ונהיגה משמאל לשטח הפרדה.

2.

העורר נעצר ביום 6.2.2012. מעצרו הוארך בהסכמה עד ליום 8.2.2012, ולאחר מכן הוארך ביום אחד נוסף. בדיון מיום 9.2.2012 דחה בית משפט השלום (כב' השופט א' גולדקורן ) בקשה שלישית להאריך את המעצר בחמישה ימים והורה על שחרורו ללא תנאים. ערר על ההחלטה לשחררו נדחה ביום 10.2.2012, אולם נקבע כי העורר ישהה במעצר בית בתנאים מגבילים עד ליום 15.2.2012. ביום 13.2.2012 הגישה המדינה לבית משפט השלום בקשה נוספת לעצור את העורר על סמך חומר חקירה חדש. בית משפט השלום, באותו מותב ששחרר את העורר ביום 9.2.2012, חתם על צו המעצר. העורר נעצר שוב ביום 14.2.2012.

3.

ביום 15.2.2012 הוגש נגד העורר כתב האישום, ובד בבד הוגשה בקשה לעצור אותו עד תום ההליכים המתנהלים נגדו. במסגרת הדיון בבקשה העלה ב"כ העורר טענה מקדמית שלפיה העורר הוחזק במעצר בלתי חוקי ולכן יש לשחררו לאלתר. לפי הטענה, מקום שבית המשפט המחוזי הורה על שחרור למעצר בית בתנאים, היה על המדינה לפנות לערכאת הערעור בבקשה לעיון חוזר לפי סעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). מקום שהמדינה לא עשתה כן, לטענת העורר, מעצרו בידי בית משפט השלום נעשה בחוסר סמכות. בית המשפט המחוזי דחה את הטענה המקדמית בקובעו כי החלטת בית המשפט המחוזי בערר התייחסה לרובד העובדתי שעמד לפניה. משנוצר שינוי נסיבות, למשל בעטייה של ראיה חדשה, אין מניעה לשוב ולפנות לבית משפט השלום בבקשה חדשה למעצרו של החשוד. הדבר נכון במיוחד מקום שהוצג לבית משפט השלום הרקע הרלוונטי כולו, כך שאין לומר שמדובר בניסיון לעקוף את החלטת בית המשפט המחוזי בערר. לבקשת ב"כ העורר, נדחה הדיון בבקשת המעצר עד תום ההליכים ליום 21.2.2012.

החלטת בית המשפט המחוזי

4.

לאחר שעיין בחומר החקירה ושמע את טיעוני הצדדים, קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופט ע' עיילבוני ) כי על אף שמדובר בראיות נסיבתיות, די בהן כמכלול לביסוס תשתית לכאורית נגד העורר. בין היתר ציין בית המשפט את העובדה שהעגלים שנמצאו במכונית הם העגלים שנגנבו (עובדה שלא הייתה שנויה במחלוקת); כי רכבו של העורר שנמצא נטוש הוא זה שביצע את עבירות התנועה; כי העורר הפר את תנאי השחרור שהוטלו עליו בתיק האחר; כי ברכב נמצא ארנקו; כי טלפון סלולארי שבו השתמש אוכן לאזור האירוע ובמועדו; כי הרכב דווח כגנוב רק לאחר האירוע; וכי גרסתו של העורר לגבי נסיבות הפרת תנאי השחרור העלו תמיהות. בית המשפט קבע שנשקפת מהעורר מסוכנות נוכח ההתפרעות בדרכים המיוחסת לו, ושאין מקום לבחון חלופת מעצר מקום שהעורר הפר את האמון שניתן בו ולא עמד בתנאי השחרור.

5.

מכאן הערר שלפניי המכוון לשתי החלטותיו של בית המשפט המחוזי. העורר טוען כי מעצרו בידי בית משפט השלום, לאחר ששוחרר למעצר בית בידי בית המשפט המחוזי, היה בלתי חוקי. אשר להחלטה בדבר מעצרו עד תום ההליכים נטען כי אין די בראיות הנסיבתיות נגדו כדי לבסס תשתית ראייתית לכאורה. לחלופין נטען כי יש לשקול חלופת מעצר ובגדר זאת להורות על הגשת תסקיר מעצר.

דיון

6.

כידוע, בבקשה למעצר נאשם עד תום ההליכים בוחן בית המשפט אם קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת המיוחס לנאשם בכתב האישום. בחינה זו אינה דורשת הוכחה ברמת הסתברות של מעל לכל ספק סביר, אלא מסתפקת בבחינת הכוח ההוכחתי הפוטנציאלי הטמון בחומר החקירה הגולמי. "ראיות לכאורה" בשלב זה הן ראיות שקיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט – תוך כדי העברתן בכור ההיתוך של החקירות ומבחני הקבילות והמשקל – יוביל לביסוס אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר בתום המשפט (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133 (1996); בש"פ 6742/11 אלמכאווי נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (לא פורסם, 26.9.2011); בש"פ 1907/12 אבו מנה נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (לא פורסם, 13.3.2012)). בשלב מקדמי זה אין בית המשפט נדרש לעמוד על משקלן של הראיות או לקבוע ממצאים בשאלת מהימנותם של העדים כפי שנעשה בהליך העיקרי. די בשכנועו שישנו פוטנציאל ראייתי להרשעת הנאשם בתום ההליך המשפטי (בש"פ 2607/10 פיניאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.4.2010)). בענייננו אין חולק כי הראיות נגד העורר הן כולן ראיות נסיבתיות. אולם בפסיקתנו נקבע לא אחת כי ראיות נסיבתיות עשויות להספיק לצורך הרשעה מקום שהן מובילות בהכרח למסקנה הגיונית כי הנאשם אכן ביצע את העבירות המיוחסות לו (בש"פ 2512/96 מדינת ישראל נ' נסאסרה ,

פ"ד נ(2) 101, 104 (1996)).

7.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר החקירה, באתי לכלל מסקנה שדין הערר להידחות. אין חולק שהרכב שננטש לאחר המרדף המשטרתי הוא רכבו של העורר, ושהעגלים שנמצאו בתא המטען הם העגלים שנגנבו. בתוך הרכב נמצא ארנקו של העורר אשר הכיל את תעודת הזהות שלו וכן כרטיס אשראי וכסף מזומן. כמו כן נמצאה ברכב קבלה על רכישת משקפי שמש בראש פינה ביום האירוע בשעה 15:15 (מסמך ל"א). תחילה מסר העורר כי הוא נהג ברכב לאחרונה בשעה 10:00 בבוקרו של יום האירוע (עמ' 3 להודעה מיום 6.2.2012), אך משעומת עם הקבלה שינה את גרסתו וטען כי נהג ברכב לאחרונה סביב "שלוש, שלוש ומשהו" (עמ' 3 להודעה מיום 7.2.2012). על מצחו של העורר נמצאו חבלות טריות, וכשנשאל על כך בחקירתו הוא התמהמה במתן תשובה (כפי שהעירה החוקרת), עד שלבסוף אמר כי נפל עליו ארגז בבית ומכאן החבלות (עמ' 6 להודעה מיום 6.2.2012). אחיו של העורר, מחמוד, שלפי הנטען שהה עמו בתל אביב, העיד שהעורר לא היה חבול (עמ' 3 להודעה מיום 7.2.2012).

ראיה נוספת, הקושרת את העורר למקום האירוע, היא איכון מיקומו של מכשיר סלולארי הרשום על שמו במועד האירוע ובאזור שבו ארע. מעבידו לשעבד של העורר העיד כי המספר שאוכן, המסתיים בספרות 880, הוא מספרו של העורר. המעביד אף הגיש רשימת טלפונים התומכת בכך (הודעה מיום 14.2.2012). ארוסתו של העורר מסרה אף היא כי זהו מספרו (מזכר מיום 7.2.2012, מסמך ל"ד). אומנם בהודעה מאוחרת (מיום 14.2.2012) היא חזרה בה מהדברים, אולם לא ידעה להסביר הכיצד בוצעו מהטלפון הנייד שלה שיחות כה רבות למספר זה. העורר עצמו נחקר בתיק אחר בחשד לגניבת ציוד חקלאי ומסר את המספר האמור כמספרו (הודעה מיום 27.12.2011). הוא אומנם טען שמספר הטלפון שלו מסתיים בספרות 591, אולם מספר זה רשום על שמו של אחיו, מוניר, אשר גם ענה לטלפון כשחוקר משטרתי התקשר אליו כדי לזמנו לחקירה (מסמך מ"ד).

נוסף לאמור, נתגלו סתירות בין גרסתו של העורר לבין גרסאותיהם של בני משפחתו. מוניר העיד כי הוא נסע עם בן דודו מוחמד במשאית לתל אביב בסביבות שעה 15:30, ואילו העורר ואח נוסף, מחמוד, יצאו לאחר מכן במשאית אחרת לכיוון תל אביב (הודעה מיום 7.2.2012). העורר העיד כי נסע עם מחמוד לתל אביב לאחר שרכש את המשקפיים (עמ' 5 להודעה מיום 6.2.2012), ומחמוד העיד כי נסע עם העורר בסביבות שתיים וחצי, שלוש (עמ' 3 להודעה מיום 7.2.2012). אמו של העורר העידה כי הוא נסע עם מחמוד לתל אביב בסביבות שעה שתיים (עמ' 2 לתלונתה מיום 5.2.2012). נזכיר כי המשקפיים נרכשו בשעה שלוש ורבע. האם אף העידה כי החליטה להתלונן על כך שרכבו של העורר נגנב על אף שלא דיברה עמו קודם לכן (שם, בשורות 34-33). היא העידה כי איאד, בן דודו של העורר, שוחח עמו ושאל אם הרכב אצלו לפני שדיווח על הגניבה למשטרה (עמ' 2 שורות 48-44), אלא שאיאד לא הזכיר שיחה כזו בהודעתו. לבסוף, בשיחה שקיים חוקר משטרתי עם העורר ביום האירוע בשעות הערב טען העורר כי הוא בתל אביב. החוקר ביקש מהעורר שניידת תגיע לזהות אותו, אך העורר סרב לכך (מסמך כ"ג).

כבית המשפט המחוזי, אני סבור כי מארג הראיות האמור מגבש תשתית ראייתית לכאורית למיוחס לעורר בכתב האישום, ואין יסוד להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה.

8.

אין חולק כי העורר הפר את תנאי השחרור שנקבעו לו בתיק אחר. סעיף 21(א)(2) לחוק המעצרים קובע כי הפרת תנאי שחרור בערובה היא עילת מעצר עצמאית. הדבר נובע מהמשקל שמייחס המחוקק להפרת תנאי השחרור ולהשלכותיה על מידת האמון שניתן לתת בנאשם (ראו: בש"פ 1221/12 שם טוב נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (לא פורסם, 15.2.2012); בש"פ 6718/11 בן חמו נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (לא פורסם, 28.9.2011); בש"פ 8891/09 אקלום נ' מדינת ישראל , פסקה 21 (לא פורסם, 12.11.2009)). אכן, לא כל הפרה מחייבת את ביטול השחרור בערובה, ונפקותה של ההפרה נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט הבוחן את נסיבות המקרה כולן.

בענייננו, נוכח מידת המסוכנות הנשקפת מן המעשים המיוחסים לעורר, אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי בדבר קיומה של עילת מעצר, כמו גם בהחלטה שלא להורות על עריכת תסקיר שיבחן חלופת מאסר בעניינו. בית משפט זה עמד על מדיניות ההחמרה ביחס לעבריינים המבצעים עבירות סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה מהסוג המיוחס לעורר, ושככלל יש לעצור נאשמים החשודים בנהיגה מסוג זה עד תום ההליכים. אכן, אדם הנמלט מהמשטרה בנהיגה פראית מעיד על עצמו כי הוא מסוכן וכי הוא נכון להסתבך בעבירות חמורות הכרוכות בפגיעה בעוברי אורח, ובלבד שיצליח למלט עצמו מעונש בגין עבירה אחרת (בש"פ 5588/11 אלסייד נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (לא פורסם, 2.8.2011); בש"פ 7701/10 שתיווי נ' מדינת ישראל , פסקה 18 (לא פורסם, 27.10.2010)). בהינתן סיכון זה, והנתון הלא שנוי במחלוקת כי העבירות בוצעו תוך הפרת תנאי שחרור בערובה בהליך אחר (עובדה המקשה על מתן אמון בעורר), הפועל היוצא הוא כי לא ניתן לשלול את המסוכנות הנשקפת מן העורר בדרך של חלופת מעצר. אין אפוא יסוד להתערב בהחלטה לעצור את העורר עד תום ההליכים.

9.

משנמצא כי ההחלטה לעצור את העורר עד תום ההליכים בדין יסודה, למותר הוא להידרש לטענתו המקדמית (המתייחסת למעצר קודם), שאין בה כדי להשפיע בנסיבות העניין על ההכרעה בבקשה למעצר עד תום ההליכים.

אשר על כן, הערר נדחה.