בש"פ 6742/11 סעיד אלמכאווי נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על

שלוש החלטות של בית המשפט המחוזי בבאר שבע שבמסגרתן נקבע שקיימות ראיות לכאורה להרשעת העוררים במיוחס להם בכתבי האישום שהוגשו נגדם, והתקבלה בקשת המדינה לעצור אותם עד תום ההליכים.

כתב האישום וההליכים בבית המשפט המחוזי

1.

נגד העוררים הוגשו כתבי אישום המייחסים להם עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, תקיפה בנסיבות מחמירות והחזקת סכין (עבירות לפי סעיפים 329(א)(1), 382(א), 379 ו-186(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977). לפי הנטען בכתב האישום, ג'ומעא אל-מכאווי (להלן: ג'ומעא ) הוא אביהם של העוררים ולו ילדים מנשים שונות. בין ילדיו ומשפחותיהם קיים סכסוך קשה וממושך. ביום 9.8.2011 בשעות הערב פרץ ויכוח על רקע הסכסוך שבמהלכו הושלכו אבנים על ביתו של ג'ומעא. לאחר שהוזעקה משטרה, הגיעו שני שוטרים למקום בניידת וניגשו לג'ומעא, שלידו עמד גם העורר 1 (להלן: סעיד ). סעיד הראה להם את סימני האבנים שהושלכו על תריסי הבית. השוטרים שאלו את סעיד מי יידה את האבנים, וזה הצביע על יוסף אל-מכאווי (להלן: המתלונן ), שהוא אחד מבניו של ג'ומעא מאישה אחרת. המתלונן עמד ליד בית סמוך, ולצידו עמדו מספר נשים בנות המשפחה. השוטר שאול כהן, שעמד ליד הניידת, קרא למתלונן לבוא לכיוונו, ואילו השוטר רניאל אילוז פסע מספר מטרים, יחד עם ג'ומעא וסעיד, ושלושתם נעמדו יחד עם העורר 2 (להלן: טארק ) ועם אחיו, זיאד אל-מכאווי (להלן: זיאד ). בשלב זה קרא ג'ומעא לעבר זיאד, טארק וסעיד שיכו את המתלונן. השלושה פתחו בריצה לעבר המתלונן, שעמד ליד הניידת, דקרו אותו בצוותא שלוש דקירות בסכינים (בכתפו, בגבו ובמותנו), כשג'ומעא ממשיך וצועק לעברם שיכו אותו. כמו כן היכו העוררים וסעיד את המתלונן באגרופים ובאבנים. למתלונן נגרמו חבלות חמורות, והוא הובהל לבית החולים סורוקה לשם קבלת טיפול רפואי.

2.

המדינה הגישה שלושה כתבי אישום בגין האירוע: אחד נגד ג'ומעא; שני נגד זיאד וטארק; ושלישי נגד סעיד (להלן ביחד: הנאשמים ). בד בבד עם הגשת כתבי האישום, עתרה המדינה לעצור את הנאשמים עד תום ההליכים נגדם. ביום 19.8.2011 קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ר' אבידע ) שקיימות ראיות לכאורה נגד ג'ומעא, וביום 21.8.2011 הורה על שחרורו, בהסכמת המדינה, לחלופת מעצר בתנאי מעצר בית מלא בפיקוח צמוד, פיקוח אלקטרוני והפקדת ערבויות כספיות.

3.

בהחלטה מיום 22.8.2011 נדון עניינם של זיאד וטארק. לגבי זיאד לא הייתה מחלוקת שקיימות ראיות לכאורה כי הוא שדקר את המתלונן. ביחס לטארק נטען שלא הובאו די ראיות לכאורה, ולחלופין שחל כרסום משמעותי בראיות. בהחלטה מיום 22.8.2011 דן בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ר' אבידע ) בחומר הראייתי שהובא לפניו: עדויות מפי המתלונן, השוטרים שנכחו באירוע, שתי בנות משפחה שפינו את המתלונן לאחר שנדקר, העוררים עצמם, הנאשמים האחרים בפרשה ועדים נוספים לאירוע. לאחר שניתח את חומר הראיות, קבע בית המשפט שקיימות ראיות לכאורה שטארק נטל חלק באירוע. בית המשפט מצא שגם אם קיימות עדויות מסוימות שלא עולה מהן כי טארק החזיק בסכין, הוא עדיין היה נוכח נוכחות תומכת בעת דקירתו של המתלונן, ואין זה מעלה או מוריד מי בפועל מבין השלושה החזיק בסכין. בית המשפט דחה בקשה לבחון חלופת מעצר בעניינו של טארק, אך הורה על הכנת תסקיר.

4.

ביום 24.8.2011 דן בית המשפט המחוזי (כב' השופט ש' פרידלנדר ) בעניינו של סעיד. בית המשפט עיין בהחלטות שניתנו בעניינם של ג'ומעא, זיאד וטארק וכן בחומר הראיות, ומצא שקיימות ראיות לכאורה לביסוס המיוחס לסעיד. בית המשפט קבע כי אין באמרות השוטרים במהלך השחזור, שלא נאמר בהן דבר לגבי מעורבותו של סעיד, כדי לשלול סיכוי סביר להרשעה על יסוד מכלול הראיות האחרות. עם זאת נקבע, כי יש לשקול את חולשת התשתית הראייתית במסגרת בחינתה של חלופת מעצר.

5.

ביום 8.9.2011 החליט בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' אינפלד ) על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים. בית המשפט נסמך על ההחלטות הקודמות שמצאו שקיימות ראיות לכאורה; על תסקירי שירות המבחן; ועל המסוכנות הרבה העולה מהמעשים המיוחסים לעוררים. לגבי טארק נקבע, כי על אף שהוא אינו דמות מרכזית בסכסוך, שירות המבחן התרשם שעדיין נשקפת ממנו מסוכנות, ולכן לא ראה לבחון חלופת מעצר. לגבי סעיד נקבע, כי על אף שהראיות לגביו "פחותות במעט" באופן שמחייב שקילה זהירה של חלופת המעצר, מהתסקיר שהוגש עולה שסעיד הוא דמות מרכזית בסכסוך והמתלונן חושש ממנו. נוכח המסוכנות הרבה העולה מן העבירות, החליט בית המשפט כי אין מקום להסתפק בחלופת מעצר והורה כאמור על מעצר העוררים עד תום ההליכים.

מכאן הערר שלפניי.

טענות הצדדים

6.

העוררים טוענים כי בית המשפט המחוזי שגה בדבר קיומן של ראיות לכאורה. לדבריהם, שני השוטרים שנכחו באירוע זיהו בוודאות את זיאד כמי שדקר את המתלונן שלוש פעמים, ולא ראו שמי מהעוררים היה מעורב בתקיפה. כל גרסה חלופית אחרת אינה מתיישבת עם עדויות השוטרים, שהן הראיות האובייקטיביות היחידות שראוי לייחס להן משקל. בהקשר זה טוענים העוררים כי אין לייחס משקל לעדויותיהן של עדוֹת הראייה עפעף אלבז ורהאם אל-סיד, הן משום שהן מזוהות עם פלג המשפחה של המתלונן, הן מאחר שהגרסאות שמסרו היו בלתי עקביות ועמדו בסתירה לגרסת השוטרים, ומכל מקום עדות השוטרים מכרסמת בהן. העוררים מוסיפים שלא ניתן להסיק דבר מאמרותיו של המתלונן, אשר שינה גם הוא את גרסתו מספר פעמים. לבסוף נטען, ביחס לחלופת מעצר, כי שגה בית המשפט כשלא נתן די משקל לחולשה בחומר הראיות נגדם; וכי בית המשפט ייחס משקל רב מדי להמלצות השליליות של שירות המבחן.

7.

המדינה סומכת את ידיה על החלטות בית המשפט קמא. המדינה אינה מטילה ספק בעדויותיהם של השוטרים, אשר ראו אדם אחד דוקר את המתלונן (ובדיעבד זיהו אותו בוודאות כזיאד), אך סבורה כי קיימות די ראיות לכאורה הממקמות את העוררים באירוע, וזאת גם ללא עדויותיהם של השוטרים.

דיון

8.

בשלב בחינת בקשת המעצר עד תום ההליכים, בוחן בית המשפט אם קיימת תשתית לכאורית להוכחת אשמתו של הנאשם בעבירות המיוחסות לו. בחינה זו אינה דורשת הוכחה ברמת הסתברות של מעל לכל ספק סביר, אלא מסתפקת בבחינת הכוח ההוכחתי הפוטנציאלי הטמון בחומר החקירה הגולמי. ראיות לכאורה בהקשר זה הן ראיות שלגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט – תוך כדי העברתן בכור ההיתוך של החקירות ומבחני הקבילות והמשקל – יוביל בסופו של המשפט לביסוס אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר. רק אם הבחינה הלכאורית מגלה ליקויים יסודיים או קשיים אינהרנטיים בחומר החקירה, באופן שהחומר הגולמי כפי שהוא נתפס כיום לא יוכל – גם לאחר "עיבודו" בעתיד כאמור – לגבש תשתית ראייתית אשר יש סיכוי סביר שניתן יהא לבסס עליה הרשעה, תתבקש המסקנה כי אין מצויות נגד הנאשם ראיות לכאורה להוכחת אשמתו, ובמצב דברים זה אין מקום למעצרו עד תום ההליכים (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133 (1996); בש"פ 10512/05 פינר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.11.2005); בש"פ 826/08

קשאש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.2.2008)). בשלב בחינת הראיות לכאורה אין בית המשפט נדרש לבחון את מהימנות עדים או את משקלן של העדויות, אלא-אם-כן מדובר בפירכות מהותיות וגלויות לעין, המצביעות מעצמן על כרסום ממשי בקיומן של ראיות לכאורה ( בש"פ 385/11

ציון נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 20.1.2011); בש"פ 352/11 איאסי ברי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 25.1.2011)). בעת בחינת מעצר עד תום ההליכים, יש לתת את הדעת ליחס בין עוצמת הראיות לבין מידת ההגבלה על ח י רות ו של

הנאשם. מקום שבחינת חומר החקירה, אפילו בשלב הלכאורי, מעוררת ספקות וסתירות, יטה בית המשפט להעדיף חלופת מעצר, גם בהתקיים התנאים האחרים

למעצר

( בש"פ 5837/00 חטואל נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 28.8.2000); בש"פ 5947/06 מדינת ישראל נ' דנילוב (לא פורסם, 25.7.2006) ; רע"פ 8402/07 בהלקר נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 23.10.2007)).

9.

לאחר שבחנתי את חומר הראיות ואת תסקירי המבחן, באתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות ככל שהוא נוגע לטארק, אך דינו להתקבל ביחס לסעיד, באופן שעל שירות המבחן לבחון חלופת מעצר הולמת בעניינו. להלן נימוקיי.

10.

התשתית הראייתית מגלה ראיות לכאורה ביחס לשני העוררים. המתלונן טען ששניהם דקרו אותו (זכרון דברים של רס"מ מוריס בן-סימון מיום 9.8.2011; הודעה מיום 11.8.2011, עמ' 1 שורות 10-8; הודעה מיום 16.8.2011, עמ' 2 שורות 12-10), וכך אמרה גם עפעף (הודעה מיום 11.8.2011, עמ' 1 שורות 17-15). רהאם אמרה שהיה זה סעיד שדקר את המתלונן (הודעה מיום 9.8.2011, שורות 12-11), ושהיא לא שמה לב אם טארק ו/או זיאד היו מעורבים בכך (הודעה מיום 11.8.2011, עמ' 3 שורות 15-13). טארק, מצידו, הודה שהיכה את המתלונן באבנים עד שנפל (הודעה מיום 10.8.2011 בסוף עמ' 1 ותחילת עמ' 2). די בכל אלה כדי לבסס ראיות לכאורה נגד שני העוררים. הואיל וטארק הודה שפגע במערער באבן עד שהוא נפל, לא מצאתי ממש בערר ככל שהוא מתייחס אליו.

11.

שונים הם פני הדברים בנוגע לסעיד. מעדותם של שני השוטרים שנכחו באירוע עולה לכאורה שרק שני אנשים היו מעורבים בתקיפה. השוטר אילוז גרס שזיאד דקר את המתלונן שלוש פעמים; ושאדם אחר שלבש חולצה לבנה, ניסה לזרוק עליו אבן והחטיא (הודעת השוטר אילוז (שלא צוין מועד נתינתה) בעמ' 1 שורות 23-15, עמ' 2 שורות 43-40; דבריו בשחזור האירוע). אכן, השוטר אילוז לא ראה שמאן דהוא פגע במתלונן באבנים ושהוא נפל כתוצאה מכך, אולם השוטר ביטון אמר שהבחין "ב-2 בחורים רצים לעבר הבחור והחלו להכות אותו " (הודעת השוטר ביטון מיום 10.8.2011, בעמ' 1 שורות 14-9). הואיל וטארק הודה שתקף את המתלונן, הרי שלכאורה מתבקש שהתוקף השני היה טארק. מכאן, שהראיות שנמצאו נגד סעיד – כתוקף שלישי – הן הודעותיהם של המתלונן, ראהם ועפעף. גרסאות אלו אינן עולות בקנה אחד עם הודעותיהם האמורות של השוטרים, שאמרו שניהם שראו שני אנשים מעורבים בתקיפה. בהתחשב בכך שעפעף וראהם הן אחיות של המתלונן מאותה אם ומזוהות עמו, אני סבור – גם לאחר שנתתי דעתי לטענת המדינה שיכול שהדבר נובע מזוויות הראייה השונה של השוטרים – שיש בסתירה לכאורית זו משום פגיעה בעצמת הראיות, כפי שקבע גם כב' השופט פרידלנדר בבית המשפט המחוזי. עצמת ראיות זו, שאינה גבוהה, מצדיקה בחינה של חלופת מעצר הולמת בעניינו של סעיד.

12.

מכל האמור לעיל, עררו של טארק נדחה ועררו של סעיד מתקבל, במובן זה שסעיד יוכל להציע לבית המשפט המחוזי חלופת מעצר מרוחקת, שטרם נבחנה על ידי בית המשפט. לאחר ששירות המבחן יבחן את החלופה ויוגש תסקיר חדש, ישוב ויקיים בית המשפט המחוזי דיון במעמד הצדדים והערבים. אין צריך לומר כי איני קובע מסמרות בדבר קיומה של חלופה הולמת. שירות המבחן עמד בתסקירו על המסוכנות הנשקפת מסעיד. על החלופה המוצעת להלום דרגת סיכון זו.