בש"פ 420/14 איציק אסרף נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' סגנית הנשיא ר' יפה כ"ץ ) שהורה על מעצר העורר עד לתום ההליכים המתנהלים נגדו. הערר מכוון להחלטה שלא לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום שלפי הנטען בו, ביום 10.9.2013 בשעה 17:20 הוא נכנס לסניף דואר ישראל באשקלון כאשר הוא מחזיק בכיסו סכין באורך של כ- 15 ס"מ . הוא ניגש לדלפק והושיט לפקידה פתק שעליו כתוב "זה שוד!!! תביאי את הכסף בשקט והשותף שלי לא יפגע באף אחד". הפקידה מסרה לידי העורר סך של 6,260 ש"ח וכן 1,500 דולר לאחר שדרש לקבל גם את הדולרים שבקופה. בשלב זה החלה הקופאית לצעוק שיש שוד בסניף והמאבטח הבחין בעורר כשהוא אוחז בידו סכין המונפת כלפי מעלה, אז צעק גם העורר כי זה שוד והחל לרוץ לכיוון המאבטח עם הסכין השלופה. המאבטח זז ממקומו כדי שלא להיפגע מהסכין והעורר נמלט מהסניף. המאבטח החל לרדוף אחרי העורר, כאשר במהלך המרדף אף ירה ירייה באוויר כדי לגרום לו להשליך את הסכין שהחזיק בידו. אל המאבטח הצטרף שוטר שעבר במקום במקרה, וביחד הצליחו השניים לתפוס את העורר ולעצור אותו. נוכח מעשים אלה, יוחסה לעורר עבירת שוד בנסיבות מחמירות.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד לתום ההליכים. לאחר שהייתה הסכמה לקיומן של ראיות לכאורה ביחס למעשה השוד, הורה בית המשפט המחוזי על הגשת תסקיר מעצר. בין לבין טענה באת כוחו של ה עורר כי הסכמתה לקיומן של ראיות לכאורה אינה כוללת הסכמה לגבי הטענה שהעורר הניף סכין כלפי המאבטח. לטענתה, צפייה בדיסק מצלמת האבטחה של הסניף מפחיתה מעוצמת הראיות משום שלא נראה בה סכין.

3.

בתסקיר המעצר שהוגש בעניינו של העורר צוין כי הלה, שהוא בן 29, הורשע לפני כעשר שנים בעבירה דומה נוכח התמכרות להימורים. שירות המבחן התרשם כי נשקפת ממנו רמת סיכון גבוהה לחזרה להתנהגות פורצת גבולות; וכי יקשה עליו להשתלב בהליך טיפולי בשלב זה. על כן נמנע שירות המבחן מלהמליץ על שחרורו לחלופת המעצר שהוצעה בבית הוריו, וגם לא על חלופה במסגרת קהילה טיפולית. עם זאת ציין שירות המבחן שככל שתוצע חלופה הדוקה יותר בצירוף פיקוח אלקטרוני, היא תיבחן לגופה. לנוכח המלצה זו, ובהסכמת העורר, הורה בית המשפט המחוזי (ביום 24.11.2013) על מעצרו עד לתום ההליכים. העורר הגיש בקשה לעיון חוזר שבמסגרתה הציע חלופה בבית דודתו שבלוד ובפיקוח ערבים נוספים. ביום 1.12.2013 הורה בית המשפט המחוזי על הגשת תסקיר מעצר שיבחן חלופה זו. בתסקיר השני שהוגש התרשם שירות המבחן כי לצד הכרה מילולית בהתמכרותו להימורים, העורר מתקשה לבחון חלקים מכשילים בהתנהגותו, נוטה לשייכה לגורמים חיצוניים ומתקשה לחשוף את עצמו. במובן זה בולט דפוס קורבני המונע הליך של בחינה עצמית ושינוי. על כן נמנע שירות המבחן מלבוא בהמלצה טיפולית לעת הזו, אך סבר כי החלופה החדשה שהוצעה היא חלופה ראויה, שכן הערבים המוצעים הם סמכותיים ורציניים, והמליץ לשחררו לחלופה זו בתוספת של פיקוח אלקטרוני.

4.

בית המשפט המחוזי (כב' סגנית הנשיא ר' יפה כ"ץ ) החליט לדחות את הבקשה לעיון חוזר. נקבע כי העורר מכור להימורים במשך כעשור וחייב מאות אלפי שקלים. התמכרות זו, בלא כל אופציה טיפולית, ובהינתן שבעברו עבירה דומה של שוד – יש בה כדי להצביע על מסוכנות גבוהה לשוב ולבצע עבירות גם בעתיד. הוטעם כי בלא טיפול בשורש הבעיה, לא יהיה זה ראוי להעמיד את הציבור בפני סכנה נוספת. בית המשפט ציין כי ההמלצה של תסקיר המבחן אינה מתיישבת עם ההתרשמות שהופיעה ברישה של התסקירים, אשר עמדה על אופיו הבעייתי של העורר והמסוכנות הנשקפת ממנו כתוצאה מכך. בסיכומו של דבר קבע בית המשפט המחוזי כי אין די בהתרשמות חיובית מהערבים כדי להביא לשחרורו של העורר, ודחה את הבקשה.

5.

מכאן הערר שלפניי. העורר טוען כי יש לאמץ את המלצת שירות המבחן בתסקיר השני ולהורות על שחרורו לחלופה שהוצעה. נטען כי אין מדובר באדם בעל דפוסים עבריניים; כי שיתף פעולה עם רשויות החקירה; וכי אין לבוא עמו חשבון על כך שלא נמצא מתאים לטיפול בשלב הנוכחי. כמו כן נטען כי אף שבאת כוח העורר הסכימה לקיומן של ראיות לכאורה לעניין השוד, לא ניתנה הסכמה לראיות לכאורה לכך שהעורר הניף סכין כלפי המאבטח; ולגבי עובדה זו נטען כי קיימת חולשה בראיות.

מנגד סבורה המשיבה כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. נטען כי נסיבות ביצוע העבירה, לצד העובדה שהעורר ביצע את אותה עבירה בדיוק עקב התמכרות להימורים בעבר (הרחוק אומנם), מעידה על מסוכנות רבה הנשקפת ממנו שלא ניתן לאיינה באמצעות חלופה.

6.

הואיל ובית המשפט המחוזי לא הכריע בשאלה אם קיימת חולשה בראיות בנוגע לטענה שהעורר הניף סכין כלפי המאבטח; ומשסברתי כי שאלה זו עשויה להשליך על ההכרעה בערר שלפניי, הוריתי למשיבה להמציא את חומר החקירה לעיוני. משהומצא לי החומר, ולאחר שצפיתי בסרטון של מצלמת האבטחה ועיינתי בחומר החקירה, מצאתי כי אין לקבל את טענת העורר בדבר חולשה בעוצמת הראיות לכאורה. אכן, מהסרטון שבמצלמת האבטחה לא ניתן לראות בבירור אם העורר החזיק סכין בידו והניף אותו כלפי המאבטח לפני שיצא את דלת הסניף. ברם, הסרטון אינו שולל אפשרות זו. עולה ממנו כי לאחר שהחל בריצה מהדלפק לכיוון הדלת, התכופף העורר פעמיים, ולפני שיצא מהדלת ניתן להבחין בהינף יד, אף שלא ניתן לראות בבירור אם העורר החזיק בה סכין. בהודעה שמסר המאבטח במשטרה נכתב בין היתר: "הסתובבתי וראיתי אדם שצועק לעברי 'זה שוד' עם סכין כשהוא אוחז בה ביד ימין מעל הראש. הוא עמד במרכז הסניף והחל לרוץ אלי באמוק כשהסכין מונפת". כידוע, בדיון בשאלת מעצר עד תום ההליכים נגדו נדרש בית המשפט לבחון קיומה של תשתית ראייתית לכאורית להרשעת הנאשם בעבירות המיוחסות לו. רמת ההוכחה הנדרשת לצורך כך אינה זו הנהוגה במשפט הפלילי – היינו: מעל לכל ספק סביר, אלא די בבחינת כוח ההוכחה הפוטנציאלי הטמון בחומר החקירה. בית המשפט נדרש לבחון אם קיים סיכוי סביר שעיבודן של הראיות במהלך המשפט – אגב העברתן בכור ההיתוך של החקירות ומבחני הקבילות והמשקל – יוביל בסופו של דבר להרשעת הנאשם ( בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ (2) 133, 147-146 (1996) (להלן: הלכת זאדה )). אם הבחינה הלכאורית מגלה ליקויים יסודיים או קשיים אינהרנטיים בחומר החקירה, כך שלא קיים סיכוי סביר כי ניתן יהיה להתבסס על החומר הראייתי לצורך הרשעת הנאשם – לא ייעצר הנאשם עד תום ההליכים ( בש"פ 635/13

מגידיש נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (25.2.2013); בש"פ 6742/11

אלמכאווי נ' מדינת ישראל , פסקה 8

(26.9.2011)). אולם אם מכלול הראיות שבתיק החקירה הוא כזה שההרשעה או הזיכוי הם פועל יוצא של מידת האמון שהשופט בהליך הפלילי העיקרי ייתן בהם, כי אז קיים סיכוי סביר להוכחת האשמה (הלכת זאדה ,

עמ' 146). בענייננו, משטען המאבטח כי העורר החזיק בסכין והניפו לעברו, ומשאין מחלוקת כי העורר אכן נשא עמו סכין, די בכך כדי להקים תשתית ראייתית לכאורית גם למיוחס לעורר בסעיפים 6-5 לכתב האישום. על רקע תשתית לכאורית זו יש לבחון אם קמה עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו.

7.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים בנושא זה, באתי למסקנה שאין עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. סעיף 21(א)(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 מורה כי בית המשפט יעצור נאשם עד לתום ההליכים לאחר ששוכנע כי "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בנאשם, פחותה". חלופת מעצר, מעצם טבעה, אינה הרמטית ולכן אינה מאיינת כליל את המסוכנות הנשקפת מהנאשם. ברם, ניתן להסתפק בה אם היא יוצרת "רמה סבירה של ביטחון" בהתחשב במכלול נסיבות העניין (בש"פ 4061/13 כהן נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (17.6.2013)). בענייננו הונחה תשתית ראייתית לכאורה לעבירה חמורה של שוד הכוללת שליפה של סכין והנפתה כלפי מאבטח בסניף הומה אדם. מעשיו של העורר הקימו בהלה בקרב ציבור השוהים בבנק, מבוגרים וילדים כאחד; והנפת הסכין תוך כדי הימלטות הסבה סיכון לנוכחים והייתה עלולה להסתיים בפציעת חפים מפשע. לכך יש להוסיף כי השוד בוצע על רקע התמכרותו של העורר להימורים וחובות שצבר, התמכרות שבעטיה ביצע עברה דומה בעבר והורשע בגינה. הגם שהעבירה הקודמת בוצעה לפני כ-11 שנה, העובדה שאין זו הפעם הראשונה שהעורר נוהג כך כתוצאה מהתמכרות, לצד קווי אישיותו של העורר כפי שתוארו בתסקירי המעצר, מגדילה את מידת הסיכון הנשקפת ממנו להישנות מקרים דומים. בכך, בין היתר, שונה מקרה זה ממקרים אחרים שבהם נשקלה חלופה בנסיבות של "שוד פתק" (השוו: בש"פ 8967/11 מינטסנוט נ' מדינת ישראל (15.12.2011); ע"פ 5879/06 פרץ נ' מדינת ישראל (23.7.2006)). לא נעלמה מעיני העובדה ששירות המבחן המליץ בסופו של דבר לשחרר את העורר לחלופת מעצר. עם זאת, לא אחת הובהר כי עמדתו של שירות המבחן היא בגדר המלצה בלבד ובית המשפט עצמאי בהפעלת שיקול דעתו ( ראו, למשל, בש"פ 9046/05

שאער נ' מדינת ישראל (27.9.2005)). הדבר נכון במיוחד בענייננו, שבו שירות המבחן התרשם כי המסוכנות הנשקפת מהעורר היא גבוהה.

8.

סוף דבר: בנסיבות שתוארו לעיל, אין עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי כי לא ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת מהעורר באמצעות חלופת מעצר, ועל כן דין הערר להידחות.