בש"פ 3171/13גבריאל אדינייב נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט נ'

אבו טהה ) אשר הורה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים נגדם.

1.

העורר 1 (להלן: גבריאל ) הוא אביו של עורר 2 (להלן: אברהם ). העורר 3 (להלן: זלמן ) הוא חברו של גבריאל. נגד העוררים הוגש כתב אישום שבו מיוחסות להם עבירות של סחיטה באיומים, סחיטה בכוח, הדחה בחקירה, הטרדת עד בנסיבות מחמירות, קשירת קשר לפשע, החזקת סכין שלא כדין (ביחס לאברהם בלבד) וניסיון תקיפה בנסיבות מחמירות (לפי סעיפים 428, 427(א) סיפה, 245(ב), 249א(5), 499(א)(1), ו-379 בצירוף סעיפים 382(א) ו-25, לחוק העונשין, התשל"ז-1977). כתב האישום מונה ארבעה אישומים שונים, ומתוכם מיוחס לזלמן האישום השלישי בלבד שעניינו קשירת קשר לפשע, סחיטה באיומים, סחיטה בכוח והדחה בחקירה. ואלה פרטי האישומים:

2.

האישום הראשון : בשנת 2009 או בסמוך לכך, הלווה המתלונן סך של 50,000 ש"ח לגבריאל. לאחר שגבריאל מיאן להחזיר למתלונן את כספו חרף הפצרותיו של האחרון, החל גבריאל לאיים על המתלונן כי אם ידרוש את כספו או יספר על כך למישהו – הוא ימות. בהמשך הגיעו גבריאל ואברהם לביתו של המתלונן בקרית מלאכי. המתלונן סירב לפתוח את דלת הבית, וגבריאל ואברהם איימו עליו כי אם לא יפתח את הדלת "זה לא ייגמר טוב". משפתח המתלונן את הדלת, נכנסו השניים לביתו וגבריאל סטר לו תוך שהוא אומר: "אתה יודע מי אני ויודע כמה אני שחטתי בבוכרה". גבריאל דרש מהמתלונן כי ישלם לו כסף מדי חודש, וציין בפניו כי "אין לו לאן לברוח". עוד איים גבריאל על המתלונן כי אם יפנה למשטרה, יקבור אותו כך שלא ימצאו את גופתו. על-פי הנטען, העוררים נהגו להוסיף ולאיים על המתלונן כי אם לא ישלם להם, יהרגו אותו ואת אימו. בעקבות איומים אלה שילם המתלונן לגבריאל מספר פעמים סך של 10,000 דולר בכל פעם; מימן עבורם התקנת שתי צלחות לווין וממיר, בעלות של 1,300 ש"ח; ומסר לגבריאל ייפוי כוח שיאפשר לאחרון למסור ולקבל במקומו שיקים וכסף מזומן.

3.

האישום השני : בחודש יולי 2012 נעצר אברהם על-ידי המשטרה בקשר לאירוע אלימות שהתרחש בחנות השייכת למיכאל פוזיילוב (להלן: מיכאל ). בגין אירוע זה הוגש כתב אישום נגד חשוד אחר, ומיכאל נמנה בו על עדי התביעה. כעולה מכתב האישום, בעקבות האירוע האמור ומעצרו של אברהם בגינו, פנה גבריאל למיכאל ודרש ממנו כי יישא בתשלום "קנס" בגין הוצאות שכר טרחת עורך הדין של אברהם, בסך 30,000 ש"ח. זאת, תוך שאברהם מקלל את מיכאל, מכנה אותו "עד מדינה" ומאיים עליו כי אם לא ישלם – "יזיין אותו". בהמשך, כך נטען, פנו העוררים למיכאל מספר פעמים ודרשו ממנו כי ישלם את הסך האמור. לאחר שמיכאל סירב לעשות כן, התקשרו אליו העוררים וביקשו לפגשו – אך מיכאל לא הגיע לפגישה שנקבעה. כעבור מספר ימים, כשיצא מיכאל מביתו, פגש שם בעוררים אשר המתינו במקום. העוררים שאלו את מיכאל מתי ישלם להם את ה"פיצוי", ואיימו עליו כי אם לא ישלם – "אתה יודע מה יקרה לך, אתה מכיר אותנו, יש לך רק אפשרות אחת להיפטר מאיתנו – או שתביא כסף או שתביא לנו את המתלונן ואנחנו כבר נביא ממך את הפיצוי". מיכאל סיפר למתלונן על תוכן האיומים.

4.

האישום השלישי : בהמשך לאירועי האישום השני, ונוכח סירובו של מיכאל לשלם לגבריאל ואברהם את הסכום שדרשו, נטען בכתב האישום כי העוררים כולם קשרו קשר לסחוט את המתלונן באיומים ובכוח, על-מנת להניעו להוציא ממיכאל כספים ולהעבירם לידם. בחודש יולי או אוגוסט 2012 התקשר זלמן למתלונן, והזמין אותו להגיע אליו לשדרות. זלמן אמר למתלונן כי גבריאל יאסוף אותו. בתום השיחה, טלפן למתלונן אדם שזהותו אותו אינה ידועה, והתריע בפניו שלא לנסוע לשדרות שכן מתכננים לחטוף אותו ולכרות את אצבעו, על-מנת לשולחה לאימו במטרה לסחוט אותה. משכך נמנע המתלונן מן הנסיעה. בהמשך, התקשר למתלונן אדם שזהותו אינה ידועה וציין כי בכוונת גבריאל לפרוץ לבית אימו של המתלונן. על-פי הנטען, בחודש אוגוסט 2012 שב זלמן והזמין את המתלונן להגיע עם גבריאל לביתו בשדרות. המתלונן נענה להצעה. בפגישה שהתקיימה נכחו גם אברהם, וכן שניים נוספים: שלמה מולקנדוב (להלן: שוריק ), ואחר שזהותו אינה ידועה. בפגישה זו אמרו העוררים למתלונן כי "מיכאל יצא עד מדינה", והם רוצים לקנוס אותו ב-30,000 ש"ח. שוריק אמר למתלונן שהוא עשה "הרבה טעויות של בית סוהר". המתלונן החל מתקרב אליו, ושוריק תקף אותו. המתלונן ניסה לברוח, אולם גבריאל ואברהם אחזוהו בכוח. אברהם הצמידו לדלת, וגבריאל בעט בראשו. זלמן הורה להם להפסיק, בנימוק שלפיו "צריכים אותו חי בינתיים". בהמשך, אמר זלמן למתלונן כי הוא יכול ללכת לביתו, אם ימסור להם 30,000 ש"ח ממיכאל עד למחרת בבוקר. עוד "קנסו" העוררים את המתלונן, אשר לשיטתם תמך במיכאל, ב-100,000 ש"ח, ואיימו עליו כי אם יפנה למשטרה – ימותו הוא ואימו. בעקבות כך מסר המתלונן לגבריאל סך של 50,000 ש"ח אשר לווה ממיכאל. בהמשך, ובמספר רב של הזדמנויות, פנו גבריאל ואברהם למתלונן ואיימו ש"ישחטו אותו" ו"יזיינו את אמא שלו" אם לא ישלם להם כסף או אם יפנה למשטרה. כן איים זלמן על המתלונן כי אם לא ישלם את הקנס יהרוג אותו ואת אימו; וכי אם יפנה למשטרה, ישלח אליו "חיילים" שלו.

5.

האישום הרביעי : ביום 20.1.2013 יצאה מ', אמו של המתלונן, מחנותו של מיכאל, והבחינה ברכבו של גבריאל. בין השניים התפתח עימות הנוגע לאיומיו של גבריאל על המתלונן. בתגובה, איים גבריאל על מ' באומרו: "היום אני בא לשחוט אותך בתוך הבית עם הבן שלך". בהמשך אותו יום, פגשו גבריאל וזלמן במיכאל, והחלו לאיים עליו בדרישה שימסור להם את הכסף. גבריאל איים על מיכאל שיהרוג אותו; ואברהם אשר הגיע למקום אמר לו: "אתה מתעסק עם אבא שלי? אני אראה לך מה זה". בשלב זה התקרב אברהם למיכאל כשהוא אוחז בידו סכין בכוונה לתקוף אותו. בתגובה התיז מיכאל לעבר אברהם גז מדמיע. אז הניף גבריאל לעברו של מיכאל את מקל ההליכה שלו בכוונה לתקוף אותו – ובשל כך התיז מיכאל גז מדמיע גם לעברו. גבריאל הוסיף ואיים על מיכאל כי "ישחט אותו" וציין כי הוא מ"המאפייה הקווקזית". בין לבין, קטין שעובד בחנות הנמצאת במקום לקח את הסכין מידו של אברהם וניקב באמצעותה את צמיגי רכבו של מיכאל.

הליכי המעצר

6.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העוררים עד לתום ההליכים נגדם. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט נ' אבו טהה ) מצא כי הונחה תשתית ראייתית לכאורית לחובת העוררים ביחס לעבירות הנטענות בכתב האישום. תשתית זו נסמכת, לפי קביעתו, על הודעות המתלונן; הודעות אמו של המתלונן שתומכות בגרסתו; הודעותיו של מיכאל, שתומכות בחלקים רבים מהודעות המתלונן; מסרונים ששלח המתלונן לגבריאל, שמהם עולה כי העוררים איימו עליו; וגרסאות העוררים, אשר לא הכחישו היכרות קודמת עם המתלונן (אף שהכחישו את מעשי הסחיטה באיומים כלפיו). עוד ציין בית המשפט קמא את דבר קיומו של מסמך ייפוי כוח שנתן לכאורה המתלונן לגבריאל; וכן קבלה והודעה של מתקין צלחות הלווין על ההתקנה שבוצעה. לכך הוסיף בית המשפט את הודעותיו של מיכאל באשר לאירוע שהתרחש מחוץ לחנותו; ואת הודעת אחיו ניסן, התומכת בדבריו. לבסוף, עמד בית המשפט על הודעתו של אדם בשם שבתאי, ששמע את גבריאל ואברהם צועקים ומאיימים על מיכאל.

7.

בהמשך נקבע – בשים לב לאופי ולנסיבות ביצוע המעשים המיוחסים לעוררים – סחיטה באיומים ובכוח של המתלונן לאורך תקופה ממושכת ואירוע האלימות – כי קיימת עילת מעצר נגד העוררים מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) בשל החשש שהעוררים יסכנו את בטחון הציבור. כן נמצא כי קיימת עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(א) לחוק זה, בשל החשש שאם ישוחררו יביאו לשיבוש הליכי משפט. חשש זה נלמד, כך לפי בית המשפט קמא, ממעשי האיומים וההטרדות שביצעו לכאורה העוררים נגד המתלונן.

8.

על-מנת לבחון אם ישנה חלופה שיש בה כדי להשיג את תכלית המעצר, הורה בית המשפט על הגשת תסקיר מעצר. בעניינו של גבריאל התרשם שירות המבחן כי גבריאל נוקט בגישה מניפולטיבית בניסיון להותיר רושם חיובי, ומנסה באופן מגמתי להציג עצמו באופן נורמטיבי. שירות המבחן מצא כי ישנו סיכון להישנות התנהגות פורצת גבולות מצידו. אשר לאברהם ציין שירות המבחן כי במצבי קושי ותסכול עשוי הוא להגמיש את גבולותיו הפנימיים ולפעול באלימות להשגת מטרותיו, וכי ישנו סיכון להישנות התנהגות מעין זו גם מצידו. בשני התסקירים עמד שירות המבחן על החלופות שהוצעו ביחס לעוררים אלה. תחילה, הוצע כחלופה מעצר בית בבית אשתו של גבריאל ואמו של אברהם, בפיקוח ביתו של גבריאל ואחותו של אברהם. כן הוצעו כמפקחים בן דודו של גבריאל וחבר משפחה. חלופה זו נפסלה, לאחר ששירות המבחן התרשם כי הערבות המוצעות התקשו להתייחס לדפוסי התנהגותם האלימה של השניים, וכן בשל הימצאותה בסביבתם הטבעית של השניים טרם מעצרם ובקרבת מקום למעורבים בפרשה. נוכח זאת הציעו העוררים כי ישהו בחלופת מעצר בביתו של חבר המשפחה, אך גם חלופה זו לא הניחה את דעתו של שירות המבחן, משנמצא כי חבר המשפחה לא שקל לעומק את האחריות והקשיים הכרוכים בכך; ונוכח התרשמות השירות כי המפקחים המוצעים יתקשו לעמוד במלאכת הפיקוח לאורך זמן. על כן, שירות המבחן לא בא בהמלצה לשחרורם של גבריאל ואברהם לחלופת מעצר.

9.

שירות המבחן הגיש תסקיר גם בעניינו של זלמן. בעניינו צוין כי נראה שחווית המעצר וההליך הפלילי מהווים גורם מרתיע ומציב גבולות עבורו, וכי הוא אינו בעל נורמות עברייניות מופנמות. השירות ציין כי קיים סיכון להישנות התנהגות פורצת גבולות, אך סבר כי ניתן לשקול שחרורו לחלופה בתנאי השגחה והרחקה. זלמן הציע חלופת מעצר בבית אחותו ובפיקוחה, וכן בפיקוח אחיו ואחייניתו. שירות המבחן התרשם כי מדובר באנשים נורמטיביים אשר מבינים את האחריות הכרוכה בעניין, והמליץ על שחרורו של זלמן לחלופת המעצר האמורה.

10.

בהחלטתו מיום 9.4.2013 עמד בית המשפט קמא על תסקירי המעצר שהוגשו בעניינם של העוררים. נמצא כי לא ניתן לאיין את המסוכנות הגלומה בעוררים על דרך שחרורם לחלופת מעצר, נוכח המסוכנות הנשקפת מהם ובשל עברם הפלילי של גבריאל ואברהם. בעניינו של זלמן ציין בית המשפט קמא כי אף ששירות המבחן סבור כי ניתן לצמצם את המסוכנות הנשקפת ממנו באמצעות החלופה שנבחנה, חלופה זו אינה מספקת מענה ראוי למסוכנות הנשקפת ממנו, בשים לב שלא מדובר במעורבות נקודתית חד-פעמית מצידו, אלא בהתנהלות ממושכת. משכך הורה בית המשפט קמא על מעצר העוררים עד לתום ההליכים נגדם.

מכאן הערר שלפניי.

טענות הצדדים

11.

הערר שלפניי נסב הן על שאלת קיומן של ראיות לכאורה, הן על סוגיית השחרור לחלופת מעצר. לדברי העוררים, עוצמת הראיות בעניינם חלשה, ואין די בהן כדי להביא להרשעתם בתיק העיקרי. העוררים טוענים כי המתלונן בתיק נגדם הוא אדם בעל הפרעות נפשיות חמורות שאושפז בעבר מספר פעמים במוסדות רפואיים, וכי הוא סובל משימוש בסמים. בהקשר זה אף מפנים העוררים למזכר הקיים בתיק החקירה, שממנו עולה כי המתלונן מרמה את הביטוח הלאומי ורשויות המס, ומבקש מן המשטרה לציין פרטים שאינם אמת באשר לרמת השתכרותו. עוד נטען כי המתלונן סתר עצמו בהודעותיו במשטרה, כאשר בתחילה ציין כי חשש להגיע לביתו של זלמן; ובמקום אחר, סיפר כי הגיע לביתו של זלמן על-מנת לאכול ולסעוד. בעניינו של מיכאל נטען כי חומר הראיות מצביע על עבירת איומים בלבד, שכן כאשר נשאל מיכאל בחקירתו האם נסחט על-ידי העוררים השיב: "לא, רק אוימתי על ידם". העוררים מציינים כי הן המתלונן הן מיכאל נחקרו באזהרה במשטרה; וכי כל עדי התביעה בתיק קשורים וקרובים זה לזה: אמו של המתלונן; ניסן – אחיו של מיכאל; ושבתאי – עובד בחנות השייכת לשניהם. כל אלה, לדברי העוררים, קשרו קשר נגדם.

לעניין האישום הרביעי שבכתב האישום נטען כי מדובר באירוע שהחל כפרובוקציה של המתלונן ושל מיכאל, וכי היו אלה דווקא העוררים אשר הותקפו באירוע. דו"חות השוטרים שהיו במקום, כך נטען, מתייחסים לקטטה, וממצאי המשטרה מעלים כי גם רכבם של העוררים ניזוק והצמיגים בו נוקבו על-ידי המתלונן ומיכאל. בהקשר זה מפנים העוררים למזכר השוטר חכמון, דו"ח פעולה אירוע 135 מיום 20.1.2013 (להלן: מזכר חכמון ). כמו כן, נטען כי הסכין ששימשה באירוע היתה דווקא בחזקת המתלוננים.

עוד נטען כי בתיק החקירה אין כל ראיה אובייקטיבית שיש בה כדי לתמוך בטענה כי הועברו כספים כלשהם מהמתלונן לעוררים. אשר לייפוי הכוח שנערך לכאורה על-ידי המתלונן לטובת גבריאל, נטען כי העורר לא חתום על מסמך זה; וכי הוא מעולם לא נטל כספים בשם המתלונן. לעניין התקנת צלחות הלווין נטען כי המתלונן סייע לגבריאל על רקע יחסי חברות ארוכים ביניהם, ואין בכך כל פסול.

בפי העוררים אף טענות ביחס לטעות שנפלה, כביכול, בהחלטת בית המשפט קמא, אשר ציין בעניין עברם הפלילי של העוררים כי לגבריאל הרשעה בעבירה של חבלה ופציעה, ולאברהם הרשעה בעבירות החזקת סכין, חבלה חמורה ותקיפה סתם. לדברי באת-כוח העוררים, לגבריאל רישום משנת 2000 ללא הרשעה; ולבנו אברהם – שני רישומים ללא הרשעה מבית המשפט לנוער.

לפיכך, טוענים העוררים כי בית המשפט שגה שעה שלא הורה על שחרורם לחלופת מעצר – בפרט ביחס לזלמן, אשר לגביו המליץ תסקיר המבחן על שחרורו למעצר בית.

12.

בדיון שהתקיים לפניי, סמכה המשיבה ידיה על החלטת בית המשפט קמא. ראשית, אשר לדברים שמסר המתלונן, טענה המשיבה כי אין להפחית מעוצמת הודעותיו המפלילות. הודעות אלה, כך נטען, נמסרו בצורה מפורטת וקולחת, תוך שנזכרו בהן זירות, תאריכים, טלפונים, סכומים ושמות. לשיטת המשיבה, הגרסה שמסר המתלונן מתיישבת בצורה המיטבית עם יתר הראיות בתיק. לעניין מצבו הבריאותי של המתלונן והעובדה שמסר למשטרה פרטים על-אודות הכנסה לא מדווחת, נטען כי בדברים אלה יש רק כדי לחזק את אמינותו של המתלונן שכן הלה הסכים לוותר על סודיות רפואית, ופירט את הדברים כהווייתם. אשר לדבריו של מיכאל, שלפיהם לכאורה לא "נסחט" אלא רק "אוים", טוענת המשיבה כי מיכאל אינו משפטן, וכי אין ביכולתו לנתח את ההבחנה בין העבירות השונות; וכי ממילא, בחקירתו מיום 20.1.2013, שעה 22:15, ציין כי מאיימים עליו מזה חודשים לשלם כספים. עוד מציינת המשיבה את עדותה של אימו של המתלונן, אשר אימתה את הפרטים שנמסרו על-ידי מיכאל; את המסרונים ששלח המתלונן לגבריאל, שתוכנם מצביע על כך שנסחט; את ייפוי הכוח עליו חתם המתלונן וכן הודעות נוספות. ביחס לטענות הנוגעות לאישום הרביעי טוענת המשיבה כי עדויותיהם של שבתאי, אשר הזמין למקום את המשטרה, וכן של בעל חנות במקום – מאמתות את הנטען. עוד נטען כי ממזכר חכמון עולה כי גלגלי רכבם של העוררים נוקבו רק לאחר שעוכב אחד החשודים.

משכך, נטען כי אין מקום לשחרר את העוררים לחלופת מעצר, שכן המסוכנות הנשקפת מהם גלומה בטבעה של העבירה המלמדת על הטלת מורא על אדם אחר – דבר אשר מקים חשש אינהרנטי לשיבוש הליכי משפט. בעניינו של זלמן נטען כי אין להפחית מחלקו בפרשה, משום שלא דובר בהתנהגות נקודתית אלא במי שנטל חלק מרכזי באירועים, ועל כן – יש להימנע גם משחרורו.

דיון והכרעה

ראיות לכאורה

13.

ענייננו בשאלת מעצרם עד תום ההליכים של העוררים. הלכה עימנו היא כי בשלב זה, נדרש המשפט לבחינת קיומה – או היעדר קיומה – של תשתית לכאורית שדי יהא בה כדי להוכיח את אשמתו של הנאשם בעבירות המיוחסות לו. רמת ההוכחה הנדרשת בהקשר אינה זו הנהוגה במשפט הפלילי – היינו: מעל לכל ספק סביר; בנקודת זמן זו, די בבחינת הכוח ההוכחתי הפוטנציאלי הטמון בחומר החקירה הגולמי. על בית המשפט לבחון אפוא אם קיים סיכוי סביר שעיבודן של הראיות במהלך המשפט – תוך כדי העברתן בכור ההיתוך של החקירות ומבחני הקבילות והמשקל – יוביל בסופו של יום להרשעת הנאשם (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 147-146 (1996) (להלן: הלכת זאדה )). אם הבחינה הלכאורית מגלה ליקויים יסודיים או קשיים אינהרנטיים בחומר החקירה, כך שלא קיים סיכוי סביר כי ניתן יהיה להתבסס על החומר הראייתי לצורך הרשעת הנאשמים – לא ייעצר הנאשם עד לתום ההליכים נגדו (בש"פ 635/13 מגידיש נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (25.2.2013); בש"פ 6742/11 אלמכאווי נ' מדינת ישראל , פסקה 8

(26.9.2011)).

14.

בדיון שהתקיים לפניי הדגישה באת-כוח העוררים כי אין מחלוקת על כך שיש בחומר החקירה עיגון למעשים נושא כתב האישום, ומיקדה את טענותיה בנוגע לעצמת הראיות לכאורה ולמשקל שיש ליתן להודעותיהם של המתלונן ושל מיכאל. כפי שיפורט להלן, מצאתי כי שאלה זו – שמכוונת למעשה למהימנותם של השניים – מצריכה בירור בהליך העיקרי ולא בשלב זה של מעצר עד תום ההליכים, וכי ממילא – הודעותיהם של המתלונן ושל מיכאל נתמכות בראיות נוספות ובדברי עדים אחרים לאירועים נושא כתב האישום.

15.

אשר למתלונן – נטען כי מדובר באדם שסובל מהפרעות נפשיות ומשימוש בסמים; וכי אין לייחס לו אמינות, שעה שהעיד כי הוא מרמה את הביטוח הלאומי ורשויות המס. אכן, בהודעתו מיום 22.1.2013, שעה 11:08, הודה המתלונן כי הוא "עובד בשחור" (שורה 46). על כך גם נערך לפי מזכר של החוקר גיל טל מיום 21.1.2013, שבו צוין: "היום בעת העדות המתלונן טען בפני כי הוא מרוויח 18,000 עד 20,000 בשחור, אבל הוא ביקש לרשום כי הוא מרוויח 80 ש"ח לשעה". בנוסף, בהודעתו מיום 21.1.2013, שעה 11:08, העיד על עצמו המתלונן: "אני חולה במחלה נפשית סכיזופרניה 100 אחוז, הרבה פעמים הייתי מאושפז בבית החולים גם ברוסיה גם פה, ואני שותה כדורים" (שורות 63-62).

16.

ברם, בשלב זה, אינני נדרש לקבוע מסמרות אשר לטענה זו. כידוע, כלל הוא כי בשלב המקדמי של מעצר עד תום ההליכים, בית המשפט אינו נדרש לקבוע ממצאים בשאלת מהימנותם של העדים כפי שנעשה בהליך העיקרי, ודי כי שוכנע שישנו פוטנציאל ראייתי להרשעת הנאשם בתום ההליך המשפטי – בכפוף לכך שלא נתגלו פירכות מהותיות וגלויות לעין, המצביעות מעצמן על כרסום ממשי בקיומן של ראיות לכאורה (ראו: בש"פ 1907/12 אבו מנה נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (13.3.2012); בש"פ 2607/10 פיניאן נ' מדינת ישראל , פסקה 13 (18.4.2010)). לא מצאתי כי טענות העוררים מצביעות כרסום ממשי שכזה. המתלונן הציג גרסה מפורטת וקוהרנטית שאין מקום לשלול אותה על פניה. מקומן של הטענות המכוונות למהימנות המתלונן – במסגרת ההליך העיקרי.

17.

יצוין כי גרסתו של המתלונן ביחס לאישום הראשון נתמכת בהודעתו של מתקין הצלחות והממיר, אשר תיאר כי המתלונן הוא ששילם עבור ההרכבה (עדות מתקין הצלחות מיום 21.1.2013, בשעה 14:24). כן קיימת בחומר הראיות קבלה על ביצוע התשלום האמור. תימוכין לפרטי האישום הראשון ניתן למצוא גם במסרונים ששלח המתלונן לגבריאל, המלמדים אף הם כי חש שנסחט על-ידו (הודעת גבריאל מיום 29.1.2013, שעה 10:43); בהודעותיה של אימו, אשר העידה על האיומים שספגו היא ובנה (הודעת אימו של המתלונן מיום 21.1.2013, שעה 00:00, שורות 14-10; וכן הודעתה מיום 22.1.2013, שעה 15:16, שורות 13-7); ובעותק ייפוי הכוח שעליו חתם המתלונן המאפשר לגבריאל לבצע פעולות של מסירת שיקים וקבלת שיקים או מזומן בשמו, המצוי בחומר הראיות – ייפוי כוח אשר כשלעצמו מעורר תמיהות בדבר מערכת היחסים שבין הצדדים. בנוסף, גרסת אימו של המתלונן תומכת בגרסת האחרון ביחס לאירוע נושא האישום השלישי (עימות בין אם המתלונן לבין שוריק מיום 3.2.2013, בשעה 14:15; הודעתה מיום 22.1.2013, שעה 15:16 (שורות 97-91)).

18.

בהתייחס לעצמת הראיות באישומים המבוססים על הודעותיו של מיכאל, שמים העוררים יהבם על דבריו של האחרון בהודעתו מיום 20.1.2013, שעה 22:16, שם ציין כי לא נסחט על-ידי העוררים. העוררים מפנים לשורות 23-22 להודעה, שם נאמר כך:

"שאלה: אתה אישית נסחטת על-ידי גבריאל אדינייב והבן שלו?

תשובה: לא. רק אויימתי על ידם".

לדברים אלה מייחסים העוררים משקל רב, ולשיטתם, יש בכך כדי להוכיח כי מיכאל לא נסחט על ידם. ברם, כפי שמציין בא-כוח המשיבה, בהמשך אותה הודעה, בשורות 54-50, מתאר מיכאל את אירועי האישום הרביעי, וכך הוא אומר:

"גבריאל מקלל אותי [...] וצועק לעברי ברחוב כמו תמיד שהוא רואה אותי, ואיים עליי שישחט אותי אם אני לא אביא לו את הכסף [ההדגשה הוספה – ע' פ']".

גם בעימות שנערך בין המתלונן לבין שוריק (עימות מיום 3.2.2013, שעה 11:15) סיפר המתלונן כי "גבריאל היה סוחט אותי במשך שנים " (שורות 23-22). הנה כי כן, בהודעות אחרות שמסר מיכאל תיאר כיצד נסחט על-ידי העוררים. ממילא, לא מצאתי כי יש להקנות משקל רב להשקפתו של מיכאל, שאינו משפטן,

בשאלה איזו עבירה מבססת לכאורה התשתית העובדתית אותה הוא מציג.

19.

בצד האמור, יש בחומר החקירה תימוכין חיצוניים לגרסתו של מיכאל, כמפורט להלן: תימוכין לגרסתו של מיכאל ביחס לאירועים נושא האישום השני, ניתן למצוא גם בהודעת אמו של המתלונן, שסיפרה למשטרה על אודות שיחה שקיימה עם מיכאל בנדון (הודעה מיום 21.1.2013 שעה 00:00, שורות 5-2, 18-15). גרסתו של מיכאל ביחס לאישום הרביעי מקבלת חיזוק מעדותו של סימן טוב בטאשוילי. בטאשוילי, העובד בחנויות באזור, סיפר כי מיכאל טלפן אליו, וביקש שיזעיק את המשטרה. "הוא אומר לי כי חתכו לו את ארבעת הצמיגים של הרכב, שני חבר'ה מהם היו עם סכינים, אחר כך הם רצו לכיוון שלו והוא ריסס עליהם גז פלפל". לטענתו, הוא ראה את "גברוש" (גבריאל – ע' פ') "עם עוד שני אנשים שיושבים לידו וצועקים. אני שומע שהבן אדם שישב לידו באמצע אומר לו: 'אני רוצה שתחזיר לו את הכסף שלקחת ממנו', ואז גברוש עונה לו 'עד שיביא [המתלונן – ע' פ'] 20,000 ש"ח ואז נרד ממנו' [...]" (הודעת בטאשוילי מיום 27.1.2013, שעה 14:37, שורות 7-2). בטאשוילי אף אישר כי גלגלי רכבם של העוררים נוקבו בשלב מאוחר יותר: לדבריו, בטרם הוכנס גבריאל לניידת המשטרה, הוא נתבקש על-ידו לקחת את רכבו לחנייה, ו"בזמן שאני הזזתי את הרכב הכל היה תקין כולל הצמיגים" (שם, בשורות 14-11). כך גם העיד גבריאל בעצמו (עימות בין גבריאל לבין מיכאל מיום 27.1.2013, שעה 15:09, שורות 72-71); ולמעשה, גם מזכר חכמון שבו נאחזים העוררים, תומך בכך שגלגלי הרכב של גבריאל ואברהם נוקבו בשלב מאוחר יותר, לאחר שעוכב אחד החשודים. גרסתו של מיכאל לאירוע מוצאת לה תמיכה גם בהודעות נוספות שנמסרו (הודעת שבתאי מיום 22.1.2013 שעה 13:47, שורות 10-3; הודעת ניסן, אחיו של מיכאל, מיום 20.1.2013, שעה 22:56, והודעה נוספת מיום 28.1.2013, שעה 13:58; והודעתו של שחר, בעלים של חנות סמוכה אשר בה עובד הקטין שהיה מעורב באירוע, מיום 22.1.2013, שעה 19:05, שורות 6-2).

סיכום ביניים

20.

הנה כי כן, הודעותיהם של מיכאל והמתלונן היו מפורטות וסדורות, ותמכו זו בזו. בנוסף, בחומר הראיות קיימות גם הודעות מצד עדי תביעה רבים, וכן מסמכים אשר יש בהם כדי לחזק את הנטען: קבלה על תשלום בגין התקנת צלחת הלווין; וייפוי הכוח שנערך על-ידי המתלונן לטובת גבריאל. טענות העוררים ביחס למהימנות המתלונן, תיבחנה במסגרת ההליך העיקרי, ואינן מערערת את התשתית הראייתית הלכאורית בתיק. משכך, לא מצאתי להתערב במסקנת בית המשפט המחוזי שלפיה ישנו סיכוי סביר כי ראיות אלה – לאחר שיעברו את כור ההיתוך של המשפט הפלילי – יביאו להרשעת העוררים.

עילת מעצר

21.

המיוחס לעוררים בכתב האישום שהוגש נגדם מלמד על מסוכנות גבוהה הנשקפת מהם. העבירות שבהן לכאורה נטלו חלק העוררים בוצעו לאורך תקופה ממושכת, תוך שימוש באלימות. חלק מן האירועים נושא כתב האישום אף בוצעו במקומות ציבוריים, ובכך יש כדי ללמד על התעוזה הרבה שבמעשי העוררים אשר לא נרתעו מנוכחותם האפשרית של אחרים במקום. לכך יש להוסיף את העובדה שהסכסוך בין המעורבים בפרשה לא בא אל פתרונו. משכך, יש לומר כי נגד העוררים קיימת עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים. בצד האמור, קיימת עילת מעצר נוספת נגד העוררים והיא החשש מפני שיבוש הליכי משפט, כקבוע בסעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים. זאת, שכן באשר לעבירות סחיטה באיומים כבר נקבע לא אחת, כי גלום בהן חשש אינהרנטי לשיבוש הליכי משפט בדרך של הטלת מורא ופחד על המתלוננים (ראו בש"פ 4120/11 דדוש נ' מדינת ישראל , פסקה 14 (6.6.2011), והאסמכתאות שם).

חלופת מעצר

22.

אף שמצאנו כי קיימות ראיות לכאורה להרשעת העוררים במיוחס להם, וכי ישנן עילות למעצרם – חוק המעצרים מצוונו לבחון אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור לחלופת מעצר (סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים).

23.

לא מצאתי להתערב בקביעת בית המשפט קמא בעניינם של גבריאל ואברהם שלפיה חלופת מעצר לא תסכון בעניינם, שכן המסוכנות הנשקפת מהם, הערכת שירות המבחן ומעורבותם הקודמת בעבירות אלימות, מלמדים – במצטבר – על הקושי ליתן בהם את האמון הדרוש לשם שחרור לחלופת מעצר. אכן, בית המשפט המחוזי ציין בטעות כי העוררים הורשעו בעבירות שיוחסו להם, בעוד שלדברי באת-כוח העוררים התיקים שבהם היו מעורבים העוררים הסתיימו ברישום ללא הרשעה. ואולם, בין כך ובין אחרת מדובר ברישום פלילי הניתן להצגה. מכל מקום, לא נראה כי היה זה הטעם המרכזי שעמד ביסוד הכרעת בית המשפט קמא – אשר התבססה כאמור, בין היתר, על תסקירי המעצר שהוגשו בעניינם של גבריאל ואברהם. תסקירים אלה העידו על קיומה של רמת סיכון להישנות התנהגות עוברת חוק ונמנעו מלבוא בהמלצה על שחרורם לחלופה. הגם שכפי שנקבע פעמים רבות, בית משפט זה אינו מחויב באימוץ מסקנתו של שירות המבחן בתסקיר מטעמו, המהווה כלי עזר סטאטוטורי לגיבוש ההחלטה בשאלת אפשרות שחרורו של נאשם לחלופת מעצר, הרי שנדרשים טעמים נכבדים על מנת לסטות מהמלצות שליליות הקבועות בתסקיר (ראו למשל בש"פ 3161/10 מדינת ישראל נ' מהרבנד , פסקה 22 (2.5.2010); בש"פ 3830/09 ידאעי נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (17.5.2009)). לא מצאתי כי בנסיבות המקרה שלפנינו יש מקום לעשות כן.

24.

עניינו של זלמן שונה. זלמן נעדר עבר פלילי, וחלקו בפרשות נושא כתב פחות מזה של גבריאל ואברהם. תסקיר המעצר שבחן את אפשרות שחרורו לחלופת מעצר מלמד כי ההליכים שהתנהלו בענייננו עד כה, לצד חווית המעצר, מהווים עבורו גורם מרתיע. עוד נטען כי זלמן טרם הפנים נורמות עברייניות. שירות המבחן התרשם כי החלופה שהוצעה ראויה, וכי המפקחים שהציע העורר הם אנשים נורמטיביים אשר מבינים את האחריות הכרוכה בעניין. בנסיבות אלה, מצאתי כי יש מקום לבחון אם חלופת מעצר מתאימה תוכל לאיין את המסוכנות הנלמדת מן המיוחס לו.

סיכום

25.

נמצא כי חומר הראיות נגד העוררים כולם עומד במבחן הלכת זאדה , וכי קיימת עילה למעצרם. לא מצאתי להתערב בהחלטת בית המשפט ביחס לאפשרות שחרורם של גבריאל ואברהם לחלופת מעצר בנקודת הזמן הנוכחית, מן הטעמים שפורטו לעיל. עם זאת, מן הראוי לבחון בקפידה את החלופה שהוצעה בעניינו של זלמן. לפיכך, יש להשיב את הדיון בעניינו לבית המשפט קמא, אשר יבחן לגופה את חלופת המעצר שהוצעה.

אשר על כן, עררם של גבריאל ואברהם – נדחה. עררו של זלמן מתקבל במובן זה שהדיון בעניינו יושב לבית המשפט המחוזי לבחינת החלופה לגופה, כאמור לעיל.