בש"פ 5191/13 עמאד אבו חאמד נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטות בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת מ' ברנט וכב'

השופטת ו' מרוז ), אשר קבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר והורה על מעצרו עד תום ההליכים.

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום שבו מיוחסות לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, נשיאת נשק, איומים, החזקת סכין שלא כדין, שיבוש הליכי משפט ונהיגה ללא רישיון תקף (לפי סעיפים 329(א)(1), 440(ב), 192, 186, ו-244 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 וסעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש]). לפי כתב האישום, ביום 6.4.2013, במסגרת ויכוח שהתפתח בין העורר ושכנו (להלן: המתלונן ), יצא העורר מרכבו ואיים על המתלונן באומרו: "אני אזיין אותך", כשבידו סכין יפנית. לאחר שיצא המתלונן מרכבו, דחף אותו העורר בחזהו באמצעות ידו (להלן: האירוע המקדים ). בשלב זה יצא דודו של המתלונן (להלן: יונס) מביתו הסמוך למקום והפריד ביניהם, ולאחר מכן נסע המתלונן לביתו של בן דודו (להלן: ואסים ) . זמן קצר לאחר מכן הגיע העורר למקום, ברכב שבו נהג אחיו, וכשניגש המתלונן לכיוונו, יצא העורר מהרכב כשבידו אקדח. העורר שאל את המתלונן: "למי אמרת כוס אוחתק?", ולאחר שהאחרון הכחיש את הדברים, ירה בו העורר שלוש פעמים לכיוון רגליו. המתלונן נפל והעורר נמלט מהמקום ברגל, כאשר אחיו נמלט אף הוא מהמקום (להלן: אירוע הירי ) . כתוצאה מהירי נגרמו למתלונן פצעי ירי בשוק שמאל, ירך ימין ובאגן האחורי, ושברים בשוק שמאל ובאגן, והוא אושפז בבית החולים למשך תשעה ימים. העורר, אשר ידע כי המשטרה מחפשת אחריו, נמנע מלהתייצב לחקירה במשך יותר משלושה שבועות, עד שהסגיר עצמו למשטרה ביום 6.5.2013.

הליכי המעצר

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו בהתאם לעילות מעצר מכוח סעיפים 21(א)(1)(ב) ו-21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) בשל חומרת האלימות והשימוש בנשק חם, ומכוח סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים, נוכח קיומו של חשש לשיבוש הליכי משפט. בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת מ' ברנט ) מצא כי הונחה תשתית ראייתית לכאורית לחובת העורר ביחס לעבירות הנטענות בכתב האישום. תשתית זו נסמכת, לפי קביעת בית המשפט קמא, על הודעות המתלונן ועל הודעותיהם של יונס, ואסים, אשת המתלונן (להלן: סוכינה ) ואביו (להלן: שריף ) , כמו גם על השקרים בגרסתו של העורר לעניין הקשר שלו לרכב השברולט שזוהה בזירת האירוע וביחס לנוכחותו בחתונה בזמן האירוע. בית המשפט המחוזי קבע כי אין בחזרתו של המתלונן מגרסאותיו הראשוניות ובטענתו של האחרון כי הורה לואסים ולסוכינה לשקר כדי לערער מן היסוד את התשתית הראייתית שהונחה. בצד האמור, צוין כי טענת המשיבה, שלפיה חזרתו של המתלונן מהודעתו נבעה ככל הנראה מחששו מפני העורר, מתקבלת על הדעת ומעמעמת את החשיבות שיש לייחס לה. נוכח האמור, קבע בית המשפט קמא כי מדובר בשאלה של הערכת מהימנות, אשר תידון בפני המותב הדן בתיק העיקרי, ואין מקום להכריע בה בשלב המעצר. יחד עם זאת, הורה בית המשפט לשירות המבחן להגיש תסקיר מעצר בעניינו של העורר.

3.

שירות המבחן קבע בתסקיר המעצר מיום 24.6.2013 (להלן: תסקיר המעצר הראשון ) כי מהעורר נשקפת רמת מסוכנות בינונית, וכי קיים סיכון להישנות עבירות אלימות שחומרתן בינונית, בהתחשב, בין היתר, בעברו הפלילי. בהקשר זה ציין שירות המבחן כי אמנם אין לעורר עבר פלילי עשיר, אולם לחובתו הרשעות תעבורה והרשעה בגין עבירת גרימת נזק לרכוש. שירות המבחן אף התרשם כי העורר מתקשה לקבל סמכות, מגלה נוקשות חשיבתית ניכרת, נעדר אמפתיה למתלונן וכי שיתף פעולה עם שירות המבחן באופן חלקי בלבד. לאחר מכן עמד שירות המבחן על חלופת המעצר שהוצעה ביחס לעורר. תחילה, הוצע מעצר בית בפיקוחם של אימו של העורר, חברתה של האם וקרוב משפחה נוסף. שירות המבחן פסל את מקום המעצר בטירה, וכן את המפקחים שהוצעו, בעיקר מהטעם שהם אינם מהווים גורמי סמכות כלפי העורר. נוכח אי-התאמת המפקחים ומאפייני אישיותו של העורר, לא המליץ שירות המבחן על שחרורו לחלופת המעצר שנבחנה. לאחר הגשת תסקיר המעצר הראשון, הורה בית המשפט המחוזי על הכנת תסקיר משלים, אשר יבחן חלופה מרוחקת מהעיר טירה בפיקוחם של מפקחים אחרים. בתסקיר המשלים שהוגש, פסל שירות המבחן את המפקחים הנוספים שהוצעו – דודו וחברו של העורר, ועל כן נמנע, זו הפעם השנייה, מלהמליץ על שחרורו לחלופת מעצר. ביום 17.7.2013 דן בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ו' מרוז ) בבקשת המעצר ומצא כי לא ניתן לאיין את המסוכנות הגלומה בעורר על ידי שחרורו לחלופת מעצר, בהתחשב בשני התסקירים השליליים בעניינו של העורר ובחומרת העבירות המיוחסות לו. לפיכך הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים .

מכאן הערר שלפניי.

טענות הצדדים

4.

הערר שלפניי נסב הן על שאלת קיומן ועוצמתן של ראיות לכאורה ביחס לעבירות המיוחסות לעורר, הן על סוגיית השחרור לחלופת מעצר. לעניין הראיות לכאורה, מסכים העורר – בטיעונו בכתב, כי קיימות ראיות לכאורה ביחס לעבירת הנהיגה ללא רישיון, אולם כופר בקיומן ובעוצמתן של ראיות לכאורה להרשעתו בשאר העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. במסגרת הדיון שלפניי הושם הדגש על שאלת עוצמת הראיות. במסגרת זו, טוען העורר כי גרסאותיהם של שלושת עדי התביעה המרכזיים – המתלונן, ואסים וסוכינה – רצופות סתירות. להשקפתו, אין מדובר בסתירות קלות אלא ב"שקרים מהותיים" – כלשונו, אשר מקעקעים את התשתית הראייתית. בהקשר זה טוען העורר, בין היתר, כי המתלונן מסר בגרסתו שהעורר שלף מרכבו סכין יפנית, ואילו יונס מסר כי לא ראה סכין, אלא שמע צעקות וחריקות בלמים, יצא מביתו והבחין בעורר ובמתלונן עומדים אחד ליד השני וצועקים זה על זה. לפי העורר, גם ואסים, אשר שמע מהמתלונן על האירוע מיד לאחריו – לא שמע מהמתלונן על האיומים או על הסכין, אלא רק על כך שהתווכח עם העורר ועל כך שדודו הפריד ביניהם. לפיכך, גורס העורר כי אין כל תשתית ראייתית בעלת עוצמה מספקת לעניין עבירות האיומים והחזקת הסכין. בנוסף, סבור העורר כי גם התשתית הראייתית להרשעתו בעבירות נשיאת נשק וחבלה בכוונה מחמירה רעועה. ראשית, הוא מצביע על סתירה בין שתי גרסאותיו של ואסים לעניין אופן הגעתו לזירה – כאשר פעם טוען הוא שהעורר הגיע ברכב ביחד עם אחיו, ופעם טוען הוא כי העורר הגיע למקום ברגל ואילו אחיו הגיע ברכב; שנית, מצביע העורר על כך שואסים מסר בחקירתו במשטרה כי ראה את העורר יורה לכיוון רגליו של המתלונן, ואילו בתשאול שנערך לאחר מכן "חידד" ואסים כי בעת הירי היה בחצר הבית, אך שמע שלוש יריות; שלישית, מצביע העורר על הבדלים בין שתי גרסאותיו של ואסים בנוגע למרחק בינו לבין הניצים בזמן העימות ביניהם, ועל הבדלים בין גרסת ואסים לבין גרסת המתלונן בעניין המרחק בין המתלונן לבין העורר בעת הירי, מראה היורה, צבע האקדח ואופן ההימלטות של היורה מהמקום.

עוד טוען העורר כי חזרתו של המתלונן מגרסתו הראשונית וטענתו כי הורה לואסים ולסוכינה לשקר עבורו – יש בהן כדי לקעקע את התשתית הראייתית בתיק. כך, לשיטתו, לאחר שהמתלונן מסר בגרסתו האחרונה כי היורים היו רעולי פנים, אין כל תרומה ראייתית לעדותם של סוכינה וואסים ביחס לאימרות המתלונן בסמוך ולאחר האירוע; ולא ניתן להתעלם מהמניעים של המתלונן להפללת העורר בירי, הנעוצים בסכסוך קודם בין המשפחות ובאירוע המקדים. נוכח האמור, סבור העורר כי חל כרסום ממשי בעוצמתן של הראיות לכאורה. לעניין עבירת שיבוש הליכי משפט, טוען העורר כי לא הוכח כל קשר בין העורר לבין חזרת המתלונן מגרסתו הראשונה.

לעניין חלופת המעצר, גורס העורר כי טעה בית המשפט קמא בכך שאימץ את המלצת שירות המבחן שלא לשחררו לחלופות שהוצעו. העורר סבור כי שירות המבחן שגה בהעניקו משקל משמעותי לנטיית המפקחים לצמצם ממעורבותו בעבירות שיוחסו לו, וכי אין בכך כדי להביא לקביעה בדבר אי-התאמתם. לשיטת העורר, טעה שירות המבחן אף בהתייחסו לאי-נטילת האחריות מצד המשיב לביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום כפרמטר מכריע בקביעת מידת מסוכנותו; ושגה בית המשפט קמא שעה שהתעלם מבקשת העורר לבחון במו עיניו את איכות המפקחים והחלופות שהוצעו, והסתמך על המלצתו השלילית של שירות המבחן בלבד. בנוסף, לדידו, לא נתן בית המשפט קמא משקל מספיק לנסיבותיו האישיות ולעברו הפלילי הדל, המצביעים על מסוכנות "נמוכה מבינונית", כלשונו, אשר ניתנת לאיון בחלופה שהוצעה. נוכח האמור, סבור העורר כי על בית משפט זה להורות על שחרורו, בתנאים מגבילים.

5.

בדיון שהתקיים לפניי, סמכה המשיבה ידיה על החלטות בית המשפט קמא. ראשית, טענה המשיבה כי קיימות ראיות לכאורה בעוצמה מספקת, וכי אין בשינוי גרסתו של המתלונן כדי להפחית מעוצמתן. המשיבה עמדה על הראיות הלכאוריות הקיימות בתיק, ובין היתר, ציינה את הודעותיהם של המתלונן ושל יונס לגבי האירוע המקדים, אשר כוללות הסבר הגיוני להבדלי הגרסאות בנוגע לסכין; את הודעות המתלונן וואסים בהתייחס לאירוע הירי, ואת הודעת סוכינה בהתייחס לבריחת העורר מהזירה; את הכחשת העורר שיש לו קשר לרכב השברולט, על-אף שנמצא באמתחתו מסמך הקושר אותו לרכב; ואת עדות בני משפחתו, אשר מסרו כי לא ידוע להם אודות החתונה שבה טען העורר שנכח בזמן האירוע, ואשר קשרו אותו למספר טלפון שאוכן בזירת האירוע. המשיבה ציינה כי סביר להניח שהשינוי בגרסתו של המתלונן נובע מחששו מפני העורר או מסולחה שמתגבשת בין משפחות הצדדים, וכי לפיכך אין בשינוי האמור כדי להפוך את הקערה על פיה. לכל היותר, לשיטתה, משפיע הדבר על סוגיית המהימנות, שאותה יש מקום לברר בהליך העיקרי. עוד סבורה המשיבה כי אין לשחרר את העורר לחלופת מעצר עקב המסוכנות הנשקפת ממנו, אשר עליה עמדו תסקירי המעצר, ואשר מתחדדת נוכח העובדה שהנשק שממנו בוצע הירי טרם נמצא ושותפו של העורר טרם אותר על ידי המשטרה.

דיון והכרעה

ראיות לכאורה

6.

הלכה היא כי בדיון בשאלת מעצר נאשם עד תום ההליכים נגדו, נדרש בית המשפט לבחון קיומה של תשתית ראייתית לכאורית להרשעת הנאשם בעבירות המיוחסות לו. רמת ההוכחה הנדרשת בהקשר זה אינה זו הנהוגה במשפט הפלילי – היינו: מעל לכל ספק סביר, אלא די בבחינת כוח ההוכחה הפוטנציאלי הטמון בחומר החקירה. על בית המשפט לבחון אם קיים סיכוי סביר שעיבודן של הראיות במהלך המשפט – תוך כדי העברתן בכור ההיתוך של החקירות ומבחני הקבילות והמשקל – יוביל בסופו של יום להרשעת הנאשם (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 147-146 (1996) (להלן: הלכת זאדה )). במלים אחרות, על בית המשפט לבחון אם קיים סיכוי סביר שמחומר החקירה תצמחנה בסוף המשפט ראיות אשר תבססנה את אשמת הנאשם. אם הבחינה הלכאורית מגלה ליקויים יסודיים או קשיים אינהרנטיים בחומר החקירה, כך שלא קיים סיכוי סביר כי ניתן יהיה להתבסס על החומר הראייתי לצורך הרשעת הנאשם – לא ייעצר הנאשם עד תום ההליכים נגדו (בש"פ 635/13 מגידיש נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (25.2.2013); בש"פ 6742/11 אלמכאווי נ' מדינת ישראל , פסקה 8

(26.9.2011)). לעומת זאת, אם מכלול הראיות שבתיק החקירה הוא כזה, שההרשעה או הזיכוי הם פועל יוצא של מידת האמון שהשופט בהליך הפלילי העיקרי ייתן בהם, כי אז קיים סיכוי סביר להוכחת האשמה (הלכת זאדה ,

עמ' 146).

7.

בדיון שהתקיים לפניי מיקד בא-כוח העורר את טענתו בסוגיית חולשת הראיות לכאורה, שכן לשיטתו חל בעוצמת הראיות כרסום משמעותי עקב חזרתו של המתלונן מגרסתו הראשונית, שלפיה העורר הוא שירה בו. לגישתו, חזרתו של המתלונן מגרסתו הראשונית משליכה אף על מהימנות עדויותיהם של ואסים וסוכינה. מצאתי כי שאלה זו – שמכוונת למעשה למהימנותם של המתלונן, של ואסים ושל סוכינה – מצריכה בירור בהליך העיקרי ולא בשלב זה של מעצר עד תום ההליכים, וכי ממילא – גרסתו הראשונית של המתלונן והודעותיהם של ואסים וסוכינה ביחס לאירועים נושא כתב האישום נתמכות בראיות ובהודעות של עדים נוספים. כידוע, בשלב המקדמי של מעצר עד תום ההליכים, בית המשפט אינו נדרש לקבוע ממצאים בשאלת מהימנותם של העדים כפי שנעשה בהליך העיקרי, ודי כי שוכנע שישנו פוטנציאל ראייתי להרשעת הנאשם בתום ההליך המשפטי – בכפוף לכך שלא נתגלו פירכות מהותיות וגלויות לעין, המצביעות על חולשה ממשית של התשתית הראייתית הלכאורית (ראו: בש"פ 3171/13 אדינייב נ' מדינת ישראל , פסקה 16 (9.5.2013) (להלן: עניין אדינייב ) ; בש"פ 1907/12 אבו מנה נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (13.3.2012); בש"פ 2607/10 פיניאן נ' מדינת ישראל , פסקה 13 (18.4.2010)). לא מצאתי כי טענות העורר מצביעות על חולשה ממשית שכזו. מקומן של הטענות המכוונות למהימנות המתלונן והעדים האחרים שהעידו נגד העורר – במסגרת ההליך העיקרי. יתר על כן, בחינה כוללת של מארג הראיות בתיק מצביעה על קיומן של ראיות לכאורה לאישומים המיוחסים לעורר בעוצמה מספקת למעצר עד תום ההליכים. ואפרט.

האירוע המקדים

8.

התשתית הראייתית ביחס לעבירות המיוחסות לעורר מבוססת, בין היתר, על הודעותיו של המתלונן מיום ה-6.4.2013 ומיום ה-7.4.2013, שבמסגרתן תיאר את האירועים מושא כתב האישום בצורה סדורה ומפורטת. בנוגע לאירוע המקדים, ציין המתלונן בהודעותיו כי העורר "פתאום ירד מהאוטו שלו עם סכין יפני" (וראו: הודעת המתלונן מיום 6.4.2013, עמ' 1, שורות 9-8), וכי הלה איים עליו ודחף אותו בחזהו (הודעת המתלונן מיום 7.4.2013, עמ' 2, שורות 9-4: "[הוא] התחיל לאיים עלי[...] פתאום אני מסתכל עליו הוא ירד עם סכין יפני צבע אדום הוציא אותו מהאוטו[...]דחף אותי עם היד השנייה בחזה"). גרסתו של המתלונן ביחס לאירוע המקדים נתמכת הן בהודעתו של יונס, הן בהודעת ואסים. העורר טוען, כאמור, כי נוכח גרסת המתלונן, יונס חייב היה להבחין אף הוא באיומים ובסכין, ומשהשיב מפורשות בחקירתו כי לא ראה סכין כלל, הרי שקיימת סתירה בין גרסת המתלונן לבין הגרסה שמסר יונס. מצאתי כי טענה זו עניינה במהימנות הגרסאות, ומשכך ראוי לה כי תתברר במסגרת ההליך העיקרי. למעלה מן הצורך, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, יצוין כי על-פניו, נראה שאין סתירה הכרחית בין הגרסאות, שכן גם אם יונס לא ראה את כלל פרטי ההתרחשות, גרסתו

מחזקת את גרסתו הראשונית של המתלונן באשר לאופיו של האירוע, שכן עולה ממנה כי אכן התפתחה תגרה בין העורר לבין המתלונן במועד הרלוונטי. גרסאות אלו זוכות לתמיכה נוספת מהודעתו של ואסים, אשר לפיה שמע מהמתלונן, בשיחת טלפון שהתרחשה בסמוך לאירוע, על הוויכוח שהתלקח בין האחרון לבין העורר ועל חילופי הקללות ביניהם עד להגעתו של יונס (וראו הודעת ואסים מיום 6.4.2013, עמ' 1, שורות 28-25). אם לא די בכך, גם בגרסתו המאוחרת יותר של המתלונן, שבה חזר בו מטענתו שלפיה העורר הוא שירה בו וטען כי ירו בו שני רעולי פנים, לא חזר בו המתלונן מגרסתו בנוגע לקטטה שפרצה בין השניים או מגרסתו אודות הסכין והאיומים . משכך, שוכנעתי כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להרשעת העורר בעבירות החזקת סכין ואיומים.

אירוע הירי

9.

לאחר עיון בחומר החקירה, שוכנעתי כי קיימות ראיות לכאורה בעוצמה הנדרשת גם ביחס לעבירות נשיאת נשק וחבלה בכוונה מחמירה המיוחסות לעורר. בהודעותיו הראשונות של המתלונן, מציין הוא במפורש כי העורר הוא שירה בו בסמוך לאחר האירוע המקדים: "והיה לו ביד אקדח בצבע ניקל ורציתי לברוח כי הבנתי שהוא בא לפגוע בי וישר ירה עלי ואני נפלתי והוא המשיך לירות עליי 2 ברגליים ואחד בגב ואז הלך" (הודעת המתלונן מיום 6.4.2013, עמ' 1, שורות 20-17; וראו גם הודעת המתלונן מיום 7.4.2013, עמ' 2, שורות 28-25). בהמשך אף זיהה המתלונן את תמונת העורר והדגיש כי אמנם ציין את שם אחיו התאום של העורר כמי שירה בו, אך זאת מכיוון ש"אני לא מכיר אותם בדיוק בשם, אני מכיר אותם אבל לא יודע מי זה עמיר ומי זה עימאד, אני יכול להבדיל ביניהם, אני מזהה את מי שירה" ( שם ).

10.

חיזוק להודעותיו של המתלונן בנוגע לירי ניתן למצוא בהודעותיהם של שני עדי ראיה – ואסים וסוכינה. כך, מסר ואסים למשטרה כי בזמן הירי שהה בחצר ביתו בסמוך למתלונן וראה את "עמאד ועוראבי שהם אחים [מגיעים] ברכב קורסיקה שברולט... אחרי שסיים עמאד לדבר ראיתי שמרים נשק שהחזיק ביד ימין אקדח צבע שחור וירה לכיוון של הרגליים של עומר שלוש יריות" (הודעת ואסים מיום 6.4.2013, עמ' 3, שורות 18-7). בהמשך ציין ואסים כי "[כ]שהגעתי לעומר, נפל על הרצפה וראיתי את עמאד עם אקדח ביד הייתי במרחק 3- 5 מטר ממנו ורק הוא היה בחוץ ואין אף אחד אחר והיה לו אקדח" ( שם , עמ' 4, שורות 25-21). בנוסף, מסרה סוכינה כי לאחר ששמעה יריות, ראתה את המתלונן שרוי על האדמה, ואת העורר ואחיו נמלטים מהמקום (הודעת סוכינה מיום 9.4.2013, עמ' 1, שורות 22-11). כאמור, לשיטת העורר קיימות סתירות בגרסאותיהם של ואסים וסוכינה. כך, לעניין עדותו של ואסים, מצביע העורר על כך שפעם טוען הוא כי ראה את העורר יורה לכיוון המתלונן, ומאוחר יותר מספר הוא כי שמע שלוש יריות. ואסים הסביר כי לא יכול היה לראות את הנשק תחילה, שכן זה הוסתר על ידי אחד הרכבים, אך שמע יריות, ולאחר שהתקרב, ראה את העורר מחזיק בנשק. גם אם אניח לטובת העורר לצורך הדיון כי מדובר בסתירה או בקיע בהודעת ואסים, אין מדובר בפירכה מהותית בהודעה שיש בה כדי לפורר את התשתית הראייתית הלכאורית להרשעת הנאשם. דברים אלה יפים גם לעניין הטענות הנוספות שמעלה העורר בנוגע לבקיעים בהודעתו של ואסים ובנוגע להבדלים בין גרסת האחרון לבין גרסת המתלונן בעניין המרחק בין המתלונן לבין העורר בעת הירי, מראה היורה, צבע האקדח ואופן ההימלטות של היורה מהמקום.

11.

לבסוף, טוען העורר כי נוכח חזרתו של המתלונן מגרסתו הראשונית במשטרה, מתאיינת תרומתם של ואסים, סוכינה ושריף למסכת הראיות. זאת, מכיוון ששלושת אלו שמעו מפי המתלונן כי העורר הוא שירה בו. למעשה, תולה העורר את יהבו בגרסתו האחרונה של המתלונן, שלפיה היורים היו רעולי פנים ואין ביכולתו להצביע על העורר כמי שירה בו (הודעת המתלונן מיום 1.5.2013, עמ' 1, שורות 13-10), ושלפיה סוכינה וואסים לא ראו את היורים, אלא רק שמעו אותו צועק את שמם. על-אף שחזרת המתלונן מהודעותיו הקודמות עלולה לשמש שיקול בהערכת מהימנות הודעותיו הראשונות של המתלונן, לא מצאתי כי היא שומטת את הקרקע מתחת לתשתית הראייתית הלכאורית שהניחה המשיבה כלל ועיקר, שכן בצד הגרסה הראשונית של המתלונן קיימות ראיות נוספות התומכות בהרשעתו של העורר, ובכללן: הראיות בנוגע למעורבותו באירוע המקדים, הכחשת העורר שיש לו קשר לרכב השברולט על-אף שנמצא מסמך הקושר אותו לרכב; ועדויות קרובי משפחתו כי לא ידוע להם אודות החתונה שלטענת העורר נכח בה בזמן האירוע. לכך יש להוסיף כי מספר הטלפון שאוכן בזירת האירוע שייך לעורר. בצד האמור, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, לא מן הנמנע כי צודקת המשיבה בהנחתה כי חזרתו של המתלונן מגרסתו הראשונית נובעת מחששו מפני העורר או מסולחה שמתגבשת בין המשפחות.

סיכום ביניים

12.

הנה כי כן, הודעותיו הראשונות של המתלונן היו מפורטות וסדורות, ונתמכו על ידי מכלול הראיות בתיק, לרבות ההודעות מצד שאר עדי התביעה. נוכח האמור לעיל, לא מצאתי כי יש בחזרתו של המתלונן מהודעתו ביחס לאירוע הירי כדי להצביע על חולשה מהותית של התשתית הראייתית הלכאורית בתיק. טענות העורר ביחס למהימנות המתלונן וביחס לסתירות בין הודעות עדי התביעה תיבחנה במסגרת ההליך העיקרי. משכך, לא מצאתי להתערב במסקנת בית המשפט המחוזי שלפיה קיימת תשתית ראייתית לכאורית למעצרו של העורר.

עילת מעצר

13.

המיוחס לעורר בכתב האישום שהוגש נגדו מצביע על המסוכנות הנשקפת ממנו, שכן מדובר בעבירות אלימות הכוללות שימוש בנשק חם. העבירות אף בוצעו, כעולה מכתב האישום, לאור יום, ונראה שנוכחותם האפשרית של אנשים אחרים במקום לא הרתיעה את העורר מביצוע העבירות כאמור, ויש בכך כדי להעיד על תעוזתו הרבה. משכך, עולה כי קיימות כלפי העורר עילות מעצר מכוח סעיפים 21(א)(1)(ב) ו-21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים.

חלופת מעצר

14.

גם כאשר ישנן ראיות לכאורה ועילת מעצר, מצווה בית המשפט לבחון אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור לחלופת מעצר, כהוראתו של סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים. לא מצאתי להתערב בקביעת בית המשפט קמא שלפיה חלופות המעצר שהוצעו אינן מתאימות בעניינו של העורר. זאת, במיוחד נוכח שני התסקירים השליליים שניתנו בעניינו. תסקירים אלה העידו על חשש להישנות התנהגות עבריינית ונמנעו מלבוא בהמלצה על שחרור העורר לחלופות כאמור. תסקיר שירות המבחן מהווה כלי עזר סטאטוטורי לגיבוש ההחלטה בשאלת אפשרות שחרורו של נאשם לחלופת מעצר, והגם שבית המשפט אינו מחויב באימוץ מסקנתו של שירות המבחן, נקבע לא אחת כי נדרשים טעמים נכבדים על מנת לסטות מהמלצות שליליות הקבועות בתסקיר (ראו, בין היתר: עניין אדינייב , פסקה 23; בש"פ 3161/10 מדינת ישראל נ' מהרבנד , פסקה 22 (2.5.2010); בש"פ 3830/09 ידאעי נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (17.5.2009)). בנסיבות המקרה שלפנינו, לא מצאתי כי קיימים טעמים המצדיקים לעשות כן. אציין כי לאחר שעיינתי בתסקירי המבחן, שוכנעתי כי שירות המבחן נמנע מלהמליץ על שחרור העורר לחלופה מטעמים ענייניים, וביניהם: מידת המסוכנות הנשקפת מהעורר והסיכון להישנות פעילות עבריינית, אי שיתוף הפעולה מצד העורר, והעובדה שהמפקחים אינם גורמי סמכות עבורו.

סיכום

15.

נמצא כי חומר הראיות נגד העורר עומד במבחן הלכת זאדה , וכי קיימת עילה למעצרו. לא מצאתי להתערב בהחלטת בית המשפט ביחס לאפשרות שחרורו לחלופת מעצר בנקודת הזמן הנוכחית, מן הטעמים שפורטו לעיל.

אשר על כן, הערר נדחה.