בש"פ 7709/14 אביב פחימה נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט נ' אבו טהה ) אשר הורה על מעצרם של העוררים עד לתום ההליכים נגדם.

כתבי האישום

1.

העוררים הואשמו, בכתבי אישום נפרדים, בעבירות של קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); וסיוע לשוד, לפי סעיף 402(ב) וסעיף 31 לחוק. לפי עובדות כתבי האישום, בתמצית, העוררים קשרו קשר עם אדם נוסף (להלן: אחמידי ) במטרה לשדוד את כספו של בעליה של חנות "צ'יינג'" בעיר ערד (להלן: המנוח ). ביום 8.6.2014 שכרו העוררים רכב. למחרת, ביום 9.6.2014 סמוך לאחר השעה 20:00, נעל המנוח את חנותו ועשה את דרכו לדירה שבה שהה עד סמוך לשעה 22:10 אותו ערב. בשעה זו עזב המנוח את הדירה כשהוא נושא על כתפו תיק ובו כ-20,000 ש"ח בכסף מזומן; ונסע במכוניתו לבניין מגוריו במקום אחר שאליו הגיע סמוך לשעה 22:37. בכניסה לבניין המתין למנוח אחמידי כשהוא נושא סכין. עם כניסת המנוח לבניין תקף אותו אחמידי בסכין במקומות שונים בגופו עד שנפל ארצה כשהוא מדמם. אחמידי נמלט מהמקום, התקשר לעורר 1 וביקש ממנו לבוא לאסוף אותו ברכב שהיה ברשותו. העורר 1 הגיע למקום יחד עם העורר 2 והשלושה נסעו מערד לשגב שלום. כעבור זמן מה חילקו העוררים ואחמידי את הכסף שנשדד ביניהם, כך שהעורר 1 קיבל 9,500 ש"ח; והעורר 2 קיבל 1,000 ש"ח. ביום 26.6.2014 מת המנוח מפצעיו בבית החולים. כתב אישום אחד הוגש נגד אחמידי והעורר 1, שבו הואשם העורר 1 בעבירות האמורות להלן, ואחמידי הואשם ברצח וכן בשוד ובקשירת קשר לפשע. נגד העורר 2 הוגש כתב אישום נפרד כאמור, שבו הואשם באותן עבירות שבהן הואשם העורר 1.

תסקירי שירות המבחן

2.

בד בבד עם הגשת כתבי האישום הגישה המשיבה בקשה לעצור את העוררים עד לתום ההליכים נגדם ; והעוררים הופנו לקבלת תסקירים מאת שירות המבחן. מן התסקיר שהוגש ביום 25.8.2014 עולה כי העורר 1 , יליד 1994, התגורר טרם מעצרו בבית הוריו בערד ושירת כחייל בשירות סדיר בחטיבת גולני; וכי בעת מעצרו שהה בחופשה מיוחדת מהצבא לצורך סיוע למשפחתו, שהוא רואה עצמו אחראי לה אף שאחריות זו אינה תואמת את גילו. עוד נמסר כי מעורבותו של העורר 1 בפלילים החלה כשהואשם בעבירות רכוש בגיל 15 וריצה מספר חודשי שירות לתועלת הציבור וכן שהה במעצר בית. לאחר מכן השלים העורר 1 12 שנות לימוד ובגרות מלאה. שירות המבחן התרשם כי העורר 1 מתנהל בשנים האחרונות באופן נורמטיבי; וכי הצליח להיעזר בגורמי טיפול. שירות המבחן תאר את תקופת השירות בצה"ל כמשמעותית עבור העורר 1, והוּסף כי העורר 1 זכה להערכה רבה מצד מפקדיו. אשר למסוכנות הנשקפת ממנו, נמסר כי קיים סיכון בינוני להישנות התנהגות פוגענית מצדו, וזאת על רקע עברו הפלילי והקושי שלו להתמודד עם צדדים פוגעניים באישיותו. בצד האמור צוין כי מהלך חייו בשנים האחרונות מפחית סיכון זה. שירות המבחן מסר כי איננו ממליץ על חלופת מעצר בבית הוריו של העורר 1 בערד בשל כך שהאב יתקשה להיות דמות מציבת גבולות; ובשל הקושי בחזרתו ליישוב בו בוצעה העבירה; אך בתסקיר משלים מיום 15.9.2014 המליץ על שחרורו לחלופה של מעצר בית מלא בבית בת דודתו בבאר שבע בפיקוחה ובפיקוח אמו, בכפוף לפיקוח אלקטרוני ולצו פיקוח של שישה חודשים.

מתסקיר שירות המבחן שהוגש ביום 21.9.2014 עולה כי העורר 2 , יליד 1992, התגורר גם הוא טרם מעצרו עם הוריו בערד ועבד כנהג משך שנה ומחצה. נמסר כי העורר 2 שירת בצה"ל אך שוחרר לאחר שנה ו-11 חודשים נוכח מצבו הבריאותי; כי סיים 11 שנות לימוד ללא תעודת בגרות; וכי הוא נעדר עבר פלילי. שירות המבחן הביע עמדתו שלפיה שהותו של העורר 2 במעצר מקימה סיכון להעמקת דפוסים עברייניים; וכי אף שעד כה לא התאפיינו אורחותיו בדפוסים כאמור, הוא נמצא לעתים בקשר עם חברה שולית ונוח להשפעה ממנה. נמצא כי הגם שישנו סיכון לפריצת גבולות נוספים, שחרור העורר 2 לחלופת מעצר בפיקוח סמכותי תוך שילובו במסגרת טיפולית יכול לצמצם סיכון זה. החלופה שנבחנה היא בבית הוריו של העורר 2 ובפיקוחם. שירות המבחן התרשם אמנם לחיוב מהפיקוח המוצע במסגרת החלופה, אך ציין כי כדי לצמצם את רמת המסוכנות נדרשת חלופה הנמצאת בריחוק גיאוגרפי מהעיר ערד וזאת נוכח הסיכון האמור לפריצת גבולות נוספים. עוד ציין שירות המבחן כי מיקומה של החלופה המוצעת מעורר קושי הואיל ומדובר במקום מגוריה של משפחת המנוח ועל כן עלולה להיגרם לה עוגמת נפש. לבסוף נמנע שירות המבחן מלבוא בהמלצה חיובית בעניינו של העורר 2 נוכח מיקומה הגיאוגרפי, וזאת כאמור חרף התרשמות כללית טובה מהחלופה עצמה וממפקחיה; תוך שצוין כי ככל שתוצג חלופה אחרת ומרוחקת מהעיר ערד יהיה מקום לבוחנה.

הליך המעצר

3.

כאמור, עם הגשת כתבי האישום הגישה המשיבה בקשה לעצור את העוררים עד לתום ההליכים נגדם. העוררים הסכימו לקיומן של ראיות לכאורה ביחס לעבירה של קשירת קשר; אך לא למסקנות המשפטיות שהוסקו מהן. לגישתם, לא ניתן ללמוד מחומר הראיות – שאינו כולל ראייה המצביעה על מודעות העוררים להימצאות הסכין בידי אחמידי – אם מדובר בקשירת קשר לביצוע גניבה או לביצוע שוד. כמו כן, העוררים חלקו על קיומן של ראיות לכאורה ביחס לעבירה של סיוע לשוד. ביום 20.10.2014 נעתר בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט נ' אבו טהה ) לבקשה לאחר שנמצא כי קיימות ראיות לכאורה נגד העוררים בעצמה הנדרשת בשלב המעצר עד לתום ההליכים. משהעוררים הסכימו כאמור לקיומן של ראיות לכאורה ביחס לעבירה של קשירת קשר (אף כי סברו כאמור כי המסקנה המשפטית המתבקשת מהראיות היא כי העבירה הנכונה היא קשירת קשר לביצוע עוון) נתחמה המחלוקת לשאלת קיומן של ראיות לכאורה ביחס לעבירת סיוע לשוד. בית המשפט עמד על חמישה אדנים המרכיבים את התשתית הראייתית והתייחס אליהם לפי סדרם: תמלול שיחת הדיבוב עם העורר 2; הודעת העד אנדריי קונסטנטינוב (להלן: קונסטנטינוב ) והודעתו של חברו ישראל טגניה (להלן: טגניה ); מחקרי תקשורת הנוגעים לטלפונים הניידים של העוררים ושל אחמידי; הודעת העד אלי תורג'מן (להלן: תורג'מן ); וגרסאות העוררים. לאחר בחינת מכלול הראיות קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעוררים בכתב האישום; וכן כי ישנה עילה למעצרם. בית המשפט מצא כי ניתן ללמוד לכאורה כי הרכב נשכר לצורך ביצוע העבירות; כי העוררים היו מודעים לכך שאחמידי ממתין למנוח מחוץ לבניין; וכי הם פעלו כדי לקדם את השוד בכך שתצפתו על הבניין. מסקנה זו סמך בית המשפט גם על מחקרי התקשורת. לאחר שנמצא כאמור כי קמה עילת מעצר נגד העוררים בחן בית המשפט את אפשרות שחרורם לחלופת מעצר. בית המשפט שקל את תסקירי המבחן שהוגשו בעניינם; את עברו הפלילי המתון של העורר 1 ועברו הנקי של העורר 2; את גילם הצעיר; ואת טיב החלופות שהוצעו, ומצא כי לא ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת מהם באמצעות שחרור לחלופת מעצר. על כן הורה כאמור בית המשפט כי העוררים ישהו במעצר עד לתום ההליכים נגדם.

מכאן הערר שלפניי.

טענות הצדדים

4.

הערר מופנה הן לקביעה בדבר קיומן של ראיות לכאורה ביחס לעבירה של סיוע לשוד, הן להחלטה שלא לשחרר את העוררים לחלופות המעצר שהוצעו. העוררים טוענים כי שגה בית המשפט בכך שקבע כי ישנן ראיות לכאורה לכך שהרכב נשכר לצורך ביצוע העבירות, שכן העורר 2 הסביר למדובב כי הרכב נשכר לצורך נסיעה למסיבה; ולכך שהעוררים תכננו את ביצוע העבירות מבעוד מועד, שעה שלכל היותר ניתן לייחס להם סיוע לאחר מעשה. היסוד הנפשי של עבירת סיוע לשוד, כך נטען, דורשת מודעות לכך שעתידה להתבצע העבירה, מה שאין המקרה בענייננו. עוד נטען כי לא היה מקום לקבוע כי ניתן לייחס לעוררים קשירת קשר לביצוע פשע מקום שבו אלה לא היו מודעים לכוונה להפעיל אלימות. לבסוף נטען כי לא יוחס משקל הולם לחלקו המינורי של העורר 2 ביחס לזה של העורר 1; וכי שגה בית המשפט בכך שלא המליץ על שחרורם של העוררים לחלופת מעצר.

בדיון שהתקיים לפניי התנגדה באת כוח המשיבה לערר וסמכה ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי, מטעמיו.

דיון והכרעה

(א) ראיות לכאורה

5.

בבוא בית המשפט לבחון את שאלת מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים נגדו, שומה עליו לבחון את קיומה של תשתית ראייתית לכאורית להרשעתו בעבירות המיוחסות לו. בשלב זה די בהערכת כוחו ההוכחתי הפוטנציאלי של חומר הראיות המצוי בידי התביעה ואין צורך לעמוד ברף ההוכחה המקובל במשפט הפלילי המחייב הוכחה למעלה מכל ספק סביר. על בית המשפט לבחון אפוא בשלב זה אם בחומר הראיות, לאחר שיעבור את מבחני הקבילות והמשקל ואת כור ההיתוך של החקירות, טמון סיכוי סביר להרשעת הנאשם במיוחס לו (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 147-146 (1996); בש"פ 6120/14 ברקאת נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (23.9.2014)). מקום שהבחינה האמורה מצביעה על קשיים משמעותיים בחומר הראיות, המביאים למסקנה כי התביעה תתקשה להרשיע את הנאשם במיוחס לו, אין מקום להורות על מעצרו עד לתום ההליכים נגדו (בש"פ 635/13 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (25.2.2013); בש"פ 6742/11 אלמכאווי נ' מדינת ישראל , פסקה 12 (26.9.2011)). בענייננו, העוררים אינם חלוקים כאמור על קיומה של תשתית ראייתית לכאורית ביחס לעבירת קשירת קשר

(אם כי לשיטתם לא מדובר בקשירת קשר לביצוע פשע); ועיקר המחלוקת נעוצה בקיומה של תשתית כזו ביחס לעבירת הסיוע לשוד בלבד. לאחר שבחנתי את חומר החקירה שהעבירה המשיבה לעיוני ושמעתי את טענות הצדדים לפניי, באתי לכלל מסקנה כי גם לגבי עבירת הסיוע לשוד קיימות בידי המשיבה ראיות לכאורה בעצמה הנדרשת למעצר העוררים עד לתום ההליכים נגדם, כפי שיפורט להלן.

6.

מתמלול השיחה שערך העורר 2 עם המדובב עולה כי הוא והעורר 1 שהו יחד שעה שאחמידי ביצע לכאורה את השוד; וכי אמנם לא נטלו בו חלק, אך הם הביאו את הרכב שבו נסעו השלושה אחרי ביצועו (ראו מ.ט. 1139/14-17 מיום 25.6.2014, בעמ' 10, שורות 24 ,38) (להלן: שיחת הדיבוב )). עוד עולה כי העורר 2 הוא ששכר את הרכב ( שם , בעמ' 8, שורה 6); וכי הרכב היה ברשותו משך הזמן הרלוונטי לביצוע העבירות ( שם , בעמ' 5, שורה 12). העורר 2 אף תאר בשיחת הדיבוב כי לאחר ביצוע השוד התקשר אחמידי לעורר 1 וביקש ממנו לבוא לקחת אותו: "הוא [אחמידי] היה איתנו באוטו. התקשר אלינו בואו תיקחו אותי. אני עם התיק" ( שם , בעמ' 14, שורות 2-1). משפגשו העוררים את אחמידי לאחר השוד, סיפר להם האחרון כי דקר את המנוח; ובתארו את מספר הדקירות ואת הלחץ שחש אחמידי ציין העורר 2 כי "הוא [אחמידי] סיפר לנו את זה" ( שם , בעמ' 11, שורה 25). העורר 2 תאר את מראהו של אחמידי שעה שעלה לרכב השכור. לדבריו, אחמידי עלה לרכב כשבגדיו מוכתמים בדם, ומשפחתו של האחרון סייעה לו לשרוף אותם ( שם , בעמ' 26, שורות 10-3). בשיחתו עם המדובב שפך העורר 2 אור אף על השלבים שקדמו לביצוע העבירות הנטענות, וציין ביחס לאחמידי כי:

"הוא הביא לו [לעורר 2] את האינפורמציה הבן אדם שעשה את זה [...] הם אמרו שיעשו חצי, חצי [...] זה אחרי שהוא עשה את זה הוא רץ לבית שלו [...] התקשר ל[עורר 1] [...] יש ככה, ככה אני יודע שיש לו הרבה כסף" ( שם , בעמ' 12, שורות 32-6); "הם תכננו מכה יותר רצינית מאתיים שלוש מאות אלף. חשבו כל אחד יקנה ג'יפ" ( שם , בעמ' 24, שורות 34-33).

מדברי העורר 2 למדובב עולה לכאורה כי הוא והעורר 1 היו ערים לתכנית לבצע את השוד. העורר 2 ציין כי:

"ידענו שהוא הולך לעשות את זה אבל לא ידענו מתי הוא הולך לעשות את זה. היינו שמה שלושתנו ישבנו שמה, סתם דיברנו זה, זה" ( שם , בעמ' 15, שורות 2-1).

7.

מדברי העורר 2 למדובב עולה לכאורה מעורבות הן עובר לביצוע העבירות, הן לאחריהן, שעה שאספו את אחמידי ברכב השכור ושמעו ממנו על שהתרחש. התשתית הראייתית הלכאורית מתחדדת מעדויותיהם של קונסטנטינוב וטגניה. קונסטנטינוב, המתגורר בבניין שבו התגורר המנוח ומי שהייתה לו הכרות מוקדמת עם אחמידי, תאר בהודעותיו כי ביום ביצוע העבירות, בשעה 20:00 לערך, עישן סיגריה עם חברו טגניה; ובדרכו חזרה הבחין באחמידי ובעורר 1 יושבים סמוך לביתו. לדבריו, "ראיתי את [אחמידי] ו[העורר 1] יושבים בפרגולות ליד הבית שלי, הלכתי להגיד להם שלום, שאלתי אותם מה הם עושים" (הודעת קונסטנטינוב מיום 16.6.2014, בעמ' 2, שורות 9-5). קונסטנטינוב הוסיף וציין כי זמן קצר לאחר פגישתם התקשר אליו אחמידי ושאל אם הוא "יודע את הקוד של הבניין" ( שם , בעמ' 2, שורה 15). טגניה מסר בהודעתו כי כשישב עם קונסטנטינוב הבחינו שניהם בעורר 1 שעשה דרכו לכיוון הבניין שבו התגורר המנוח, בציינו כי "ראינו את [העורר 1] הוא אמר לנו שלום והמשיך" (הודעת טגניה מיום 1.7.2014, בעמ' 2, שורה 47; בעמ' 3, שורה 86).

8.

מדו"חות מחקרי התקשורת שבוצעו בטלפונים הסלולריים של העוררים עולה כי העוררים קיימו תקשורת ערה סביב שעת ביצוע העבירות (22:37 לערך) – הן ביניהם, הן בין העורר 1 לאחמידי. כך, למשל, בין השעות 20:14-20:11 בוצעו 15 שיחות ממספרו של אחמידי למספרו של העורר 1; בשעות 21:03 ו-21:06 בוצעו שתי שיחות יוצאות ממספרו של העורר 1 למספרו של אחמידי; בשעה 21:01 התקשר העורר 1 לעורר 2 והשיחות אוכנו ב"סוכנות ערד"; בשעות 22:16-22:15 התקשר אחמידי לעורר 1 ארבע פעמים והשיחות אוכנו ב"אזור תעשייה". גם בשעות לאחר שבוצע לכאורה השוד בוצעה תקשורת כאמור. כך, למשל, בשעה 00:00 התקשר אחמידי לעורר 1 שבע פעמים, והשיחות אוכנו ב"סוכנות ערד"; והעורר 1 התקשר לאחמידי פעם אחת והשיחה אוכנה ב"ערד מרכז". בנוסף, בשעה 3:15 התקשר העורר 2 לעורר 1, כאשר מכשירו של העורר 1 אוכן ב"איזור תעשייה ערד" ומכשירו של העורר 2 אוכן ב"סוכנות ערד". ראיות נוספות המצביעות לכאורה על מיקומם של העוררים סביב שעת ביצוע העבירות הן דו"חות התנועה של הרכב השכור. דו"חות אלה הונפקו בסיועו של העד תורג'מן, שזיהה את העורר 2 כמי ששכר ממנו את הרכב. בהודעתו ציין תורג'מן כי "לפני בערך שבועיים או משהו כזה הוא [העורר 2] לקח ממני שוב את האוטו. היה אמור לקחת אותו לחודש והחזיר לי אותו אחרי שלושה או ארבעה ימים. שבוע גג. הוא החזיר אותו לפני הזמן. הוא אמר לי שהם צריכים לנסוע לאיזה טיול או משהו כזה ולא הסתדר להם" (הודעת תורג'מן מיום 24.6.2014, בעמ' 1, שורות 10-8). אשר לדו"חות התנועה של הרכב שהוגשו לעיוני כחלק מחומר הראיות, מאלה עולה כי בשעות שקדמו לביצוע העבירות נע הרכב ברחובות הסמוכים לבניין שבו התגורר המנוח; בשעה 22:35 אותר הרכב סמוך לביתו של אחמידי; ובשעה 23:56 אותר בשגב שלום.

9.

הודעות העוררים עצמם תורמות אף הן לקיומה של תשתית ראייתית לכאורית. מהעורר 1 נגבו ארבע הודעות שבמהלכן מסר מידע סותר לכאורה על מקום הימצאו ומעשיו בליל ביצוע העבירות. בהודעתו מיום 22.6.2014 מסר העורר 1 כי אינו זוכר במדויק היכן היה באותו יום וכי ייתכן שעבד בליל ביצוע העבירות, בציינו, בתשובה לשאלת החוקר, כי "אפשר לבדוק. יכול להיות שעבדתי" ( שם , בעמ' 3, שורה 58). בהודעה מאוחרת יותר, לאחר שעומת עם כך שמעסיקו שלל את האפשרות שעבד בזמן ביצוע העבירות, מסר העורר 1 כי ייתכן שהיה עם חברתו:

"ש: אני אומר לך שבדקנו את זה ובתאריך 9.6.2014 בשעות הערב אתה לא עבדת [...] מה אתה אומר?

ת: לא אומר כלום לא אמרתי שעבדתי

ש: היית עם [החברה] באותו ערב?

ת: רוב הסיכויים כן. לרוב אני איתה כל לילה" (הודעת העורר 1 מיום 25.6.2014, בעמ' 2, שורות 23-20).

משעומת העורר 1 עם הראיות שפורטו לעיל ביחס למקום הימצאו סביב מועד ביצוע העבירות ציין כי איננו זוכר היכן שהה אותה עת; ובהמשך בחר לשמור על זכות השתיקה. מהעורר 2 נגבו שמונה הודעות שבהן מסר מספר גרסאות למקום הימצאו במועד ביצוע העבירות, ומשעומת עם שעלה משיחת הדיבוב (ראו פסקה 6 לעיל) מסר כי ידע שמדובר במדובב; כי "ראיתי שהוא יותר מידי שואל אז המצאתי סיפור"; וכי "כל דבר שאמרתי לו שמה זה סתם" (הודעת העורר 2 מיום 7.7.2014, בעמ' 10, שורות 315 ו-331).

10.

על רקע כל האמור לעיל שוכנעתי כי בידי המשיבה קיימות ראיות לכאורה להוכחת ביצועה של עבירת סיוע לשוד על ידי העוררים. הן דבריו של העורר 2 למדובב בשיחת הדיבוב, הן יתר הראיות שעל עיקריהן עמדתי לעיל, משתלבים ונתמכים אלה באלה. לא מצאתי כי קיימת פירכה מהותית בראיות המצויות בתיק החקירה שהועבר לעיוני. הראיות השונות על מקום הימצאם של העוררים קודם לביצוע העבירות ולאחריהן; הדברים שמסר העורר 2 למדובב; הודעותיהם השונות של העוררים; שכירת הרכב בסמוך לפני הוצאת התכנית העבריינית אל הפועל; נסיעה בו בסמוך לבית המנוח זמן קצר לפני שאחמידי תקף אותו; העדויות שלפיהן העורר 1 נצפה סמוך לבניין זמן קצר קודם לכן; ואיכוני הטלפונים הניידים – מלמדים כולם לכאורה על נטילת חלק פעיל בהתרחשות ומודעות לתוכנית העבריינית , ומצטרפים כולם לכדי תשתית ראייתית לכאורית לאישומים המיוחסים. משמצאנו כי בדין קבע בית המשפט המחוזי שקיימת נגד העוררים תשתית ראייתית לכאורית ביחס לעבירת הסיוע לשוד, ומשאין חולק כי קמה עילת מעצר בעניינם, נפנה כעת לבחון את שאלת שחרורם לחלופת מעצר.

(ב) חלופת מעצר

11.

העוררים סבורים כי שגה בית המשפט בכך שלא ראה לשחררם לחלופות המעצר שהעמידו, וזאת חרף המלצת שירות המבחן בעניינו של העורר 1 וחלקו המינורי של העורר 2 בעבירות הנטענות. כידוע, גם בהינתן תשתית ראייתית לכאורית להרשעה, מוטלת על בית המשפט חובה סטטוטורית לבחון את אפשרות השגתה של תכלית המעצר בדרך של חלופת מעצר שבה הפגיעה בחירות היא בעצמה נמוכה יותר; וזאת אף שמקובלת עלי המסקנה שלפיה נשקפת מהעוררים מסוכנות (סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996; בש"פ 1566/14 עבד רבה נ' מדינת ישראל , פסקה 17 (7.3.2014); בש"פ 529/13 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 9 (29.1.2013)). על חלופת מעצר מעין זו לנטרל את המסוכנות הנשקפת מהנאשם ובבוא בית המשפט לבחון אפשרות לשחרר נאשם אליה יישקלו, בין היתר, האפשרות ליתן בו אמון; העבר הפלילי העומד לחובתו; התנהלותו הן קודם לביצוע האירועים המתוארים בכתב האישום, הן לאחריהם; ונסיבותיו האישיות (בש"פ 352/11 ברי נ' מדינת ישראל , פסקה 13 (25.1.2011)). אשר לעורר 1, מקבל אני את קביעת בית המשפט ואת טיעונה של המדינה כי התנהלותו מצביעה על עצמת הסיכון הנשקף ממנו, אך להשקפתי מכלול הנתונים מצביע על האפשרות לנטרול הסיכון באמצעות חלופת המעצר המוצעת. שירות המבחן התרשם לטובה מהחלופה שהציע העורר 1 בבית בת דודתו בבאר שבע ובא בהמלצה חיובית לגביה. התרשמות זו, בצירוף עברו הפלילי שאינו מכביד והליך השיקום בעקבותיו לרבות גיוס לצבא; גילו הצעיר; ונסיבותיו האישיות, מטים להשקפתי את הכף לעבר שחרורו למעצר בית מלא בבית בת דודתו בבאר שבע, בפיקוחה ובפיקוח אמו, וכן בפיקוח אלקטרוני וכך אני מורה. העורר 1 ישוחרר אפוא בערובה בכפוף לתנאים המצטברים הבאים: (1) הפקדת 7,500 ש"ח במזומן; (2) הפקדת התחייבות עצמית והתחייבות של המפקחות בסך של 15,000 ש"ח כל התחייבות; (3) הטלת פיקוח אלקטרוני; ו-(4) הטלת צו פיקוח למשך תקופה של שישה חודשים.

12.

אשר ל עורר 2 , אף ששירות המבחן התרשם לחיוב מהחלופה שהעמיד ומהמפקחים בה, הוא נמנע מלבוא בהמלצה בעניינו מן הטעם שהחלופה המוצעת היא בעיר ערד; וציין כי במיקום זה צפויה סכנה לפריצת גבולות נוספים על ידי העורר 2. עוד ציין שירות המבחן כי אין לשחרר את העורר 2 לחלופה זו הואיל ויהיה בכך כדי להסב למשפחת המנוח עוגמת נפש בשלב ראשוני זה. ביחס לשיקול אחרון זה יוער כי הגם שאין להמעיט בכאבה של משפחת המנוח, סבורני כי בנסיבות העניין שיקול זה אינו יכול להכריע את הכף, מה גם שחלפו מאז האירוע מספר חודשים שבהם שוהה העורר 2 במעצר. אלא שכאמור אין זה השיקול היחיד שהנחה את שירות המבחן בהימנעו מלבוא בהמלצה לשחרור העורר 2 לחלופה המוצעת. ודוקו: הגם ששירות המבחן התרשם לטובה מהחלופה וממפקחיה, הודגש כי אין בחלופה הממוקמת בעיר ערד כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מהעורר 2 באופן המאפשר המלצה לשחררו. במצב דברים זה, לא ראיתי להורות על שחרורו לחלופה האמורה. לעורר 2 שמורה הזכות להציע חלופה אחרת, שאינה בעיר ערד, ובית המשפט המחוזי יכריע בה כחכמתו לאחר שיקבל את התייחסות שירות המבחן אליה.

סיכומו של דבר: אשר לעורר 1, הערר מתקבל בחלקו כאמור בסיפה של פסקה 11 שלעיל; והפקדותיו ייעשו בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, אשר יורה על שחרורו לאחר שבדק כי קוימו כל התנאים שנמנו בהחלטה זו. אשר לעורר 2, הערר נדחה בכפוף להערות שבפסקה 12 לעיל.