בש"פ 4033/15 אברהים אבו מדיעם נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ג' שלו ) לדחות בקשה לעיון חוזר בעניין מעצרו של העורר עד תום ההליכים ושחרורו לחלופת מעצר בתנאי מעצר בית מלא.

1.

העורר, צעיר בן 20, הואשם בכתב אישום מתוקן (שתוקן בדרך של הוספת עד) בעבירות של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק; ונהיגה בזמן פסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961. על פי הנטען בכתב האישום המתוקן, ביום 2.4.2015 בשעה 16:30 או בסמוך לכך סיירו השוטרים יניב שטמקר ובוריס סרולוביץ (להלן: שטמקר ; סרולוביץ ; להלן ביחד: השוטרים ) בניידת משטרה ברהט (להלן: הניידת ). במהלך הסיור אותת להם אדם שזהותו אינה ידועה וסימן להם כי רכבו נפגע על ידי רכב לבן מסוג טויוטה (להלן: הרכב ). השוטרים החלו לנסוע בעקבות הרכב, שבו נהג העורר בהיותו בפסילה, ושטמקר כרז לעורר שיעצור בצד הכביש. חרף ההוראות שנמסרו בכריזה לא עצר העורר את הרכב אלא האיץ את מהירות נסיעתו לכיוון שכונה 9 ברהט בכוונה להימלט מהשוטרים. השוטרים המשיכו בנסיעה אחר העורר וכרזו לו שוב לעצור תוך שהם מפעילים את האורות הכחולים בניידת. העורר המשיך בנסיעה מהירה לכיוון הכביש העוקף של רהט ונכנס לשכונה אחרת בעיר. במהלך הנסיעה הרים העורר את בלם היד ברכב וחזר במהירות לעבר הניידת תוך שהוא מסכן את בטיחות השוטרים ובמטרה להימלט מהם. שטמקר, שנהג בניידת, סטה לצד הכביש בכדי שלא להתנגש ברכבו של העורר, והמשיך לנסוע אחרי העורר שפנה לעבר שכונה נוספת. במהלך נסיעתו האמורה סיכן העורר את הנהגים והנוסעים שהיו במקום ואלה נאלצו לרדת מהכביש כדי שלא לפגוע ברכבו. בהמשך הנסיעה שוב הרים העורר את בלם היד ברכב והסתובב במקום, והשוטר שטמקר נאלץ לסטות ימינה כדי להימנע מפגיעה ברכב. העורר המשיך בנסיעה מהירה ומסוכנת בכוונה לסכן את בטיחותם של השוטרים, להימלט מהם ולפגוע בניידת. לשם כך לחץ העורר על דוושת הגז ברכבו, נסע לעבר הניידת ופגע בה מאחור. הוא המשיך בנסיעה מהירה תוך שהוא דוחף עם רכבו את הניידת ונמלט מהמקום.

2.

להשלמת התמונה העובדתית יצוין כי לאחר שנמצא כי אביו של העורר (להלן: האב ) הוא הבעלים הרשומים של הרכב, הגיעו ביום המרדף שוטרים (אחרים מאלה שהיו מעורבים בו) לבית של משפחתו של העורר. בבית שהה אחיו הבגיר (להלן: האח הבגיר ). הוא עוכב לחקירה במשטרה ושוחרר באותו יום. עוד יצוין כי ביום 5.4.2015, שלושה ימים לאחר האירוע, הגיעו לתחנת המשטרה ברהט האב בליווי בן נוסף, קטין (להלן: האח הקטין ). האח הקטין מסר לשוטרים כי הוא שנהג ברכב במהלך המרדף.

הליך המעצר

3.

העורר נעצר ביום 5.4.2015. ביום 9.4.2015, בד בבד עם הגשת כתב האישום המקורי, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בדיון שהתקיים באותו יום בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ג' שלו ) טען העורר כי בשעת האירוע הוא שהה בתחנת דלק ובפאב באשקלון, ובא כוחו ביקש להציג צילום ממצלמת האבטחה במקום. בית המשפט נעתר לבקשתו והורה כי הדיון יתחדש שעות ספורות לאחר מכן, שעד אז יעיין בית המשפט בחומר הראיות שבידי התביעה. בהמשך הדיון קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעורר; אך קיים כרסום מסוים בהן נוכח פגמים בהליך הזיהוי של העורר כמי שנהג ברכב, ובשל כך שטענת האליבי של העורר – אף שאינה חפה מקשיים – לא נבדקה כראוי על ידי המשטרה. בית המשפט עמד על המסוכנות הנשקפת ממי שמיוחסות לו עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. יחד עם זאת, בשים לב לכרסום האמור בחומר הראיות, נקבע כי בנסיבות המקרה דנן יש לשקול את שחרור העורר לחלופת מעצר בתנאי מעצר בית מלא לצד הפקדת ערבות משמעותית. עוד ציין בית המשפט כי החלופה המוצעת אינה יכולה להיות בבית העורר, וכמו כן עמד על כך שהאב או האח הבגיר אינם יכולים לשמש ערבים לשחרורו נוכח מעורבותם בחקירה.

4.

לאחר החלטה זו חודש הדיון והוקדש לבחינת חלופות המעצר שהציע העורר. בהחלטה נוספת מאותו היום קבע בית המשפט כי העורר ישוחרר לחלופה בתנאי מעצר בית מלא בבית חבר של משפחתו (להלן: החבר ) ויהיה נתון כל שעות היממה לפיקוח והשגחה מלאים של החבר או של סבו של העורר. בית המשפט ציין כי בנסיבות המקרה, ובשים לב לכך שלעורר אין עבר פלילי, אין הצדקה להרחיקו באופן משמעותי מאזור מגוריו. לכך הוסיף בית המשפט כי הגם שהחלופה שהוצעה אינה מיטבית, התרשמותו היא כי הערבים שהוצעו רציניים, מבינים את מטרת הערבות וידווחו למשטרה אם יפר העורר את תנאי שחרורו. בצד האמור נקבעו תנאים נוספים לשחרור העורר, הנוגעים להפקדת ערבויות שונות כמפורט שם.

5.

ביום 5.5.2015 הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בהחלטות בית המשפט מיום 9.4.2014 בטענה כי התשתית הראייתית נגדו אינה מספיקה להוכחת המעשים המיוחסים לו ומשכך יש להקל בתנאים שנקבעו לשחרורו. בהחלטה מיום 1.6.2015 דחה בית המשפט את הבקשה האמורה בקבעו כי בהחלטות הקודמת נתן דעתו לכרסום בחומר הראיות בתיק ולפיכך אין מקום לשנות מהן. בצד האמור, בית המשפט בחן לגופן את טענת העורר לעניין כשלים בזיהוי הרכב. בעניין זה טען העורר כי ישנה סתירה בין מספר הרכב שעליו דיווחו השוטרים בתדר המשטרתי מיד לאחר האירוע לבין מספר הרכב של האב, הוא הרכב שבו נהג העורר לפי המיוחס בכתב האישום. נקבע כי אמנם כאשר התבקש שטמקר (על ידי המוקד המשטרתי – ע' פ') לתאר את הרכב הוא נקב במספר רכב שגוי; ברם, נקבע כי בתחילה מסר שטמקר בקשר את מספר הרכב הנכון, אלא שלא היה ניתן לאחזר את הדברים האמורים בשל תקלה טכנית; וכי המספר השגוי נמסר על ידו רק לאחר שהשוטרים איבדו קשר עין עם הרכב. נוכח אלה, ובשים לב לראיות אחרות בעניין זיהוי הרכב, הסיק בית המשפט כי הסתירה דנן אינה מצדיקה עיון חוזר בהחלטותיו מיום 9.4.2015.

טענות הצדדים

6.

מכאן הערר שלפניי, המכוון הן להחלטות מיום 9.4.2015 הן להחלטה בבקשה לעיון חוזר מיום 1.6.2015. בטרם נבחן את טענות הצדדים אעיר כי המועד להשגה על החלטות בית המשפט מיום 9.4.2015 חלף (סעיף 53(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ); העורר לא הצביע על הארכת מועד שניתנה בעניין זה). על כן, ההחלטה דנן תעסוק בהחלטת בית המשפט בבקשה לעיון חוזר מיום 1.6.2015 בלבד. העורר טוען כי בהליך הזיהוי, הן של העורר הן של הרכב, נפלו פגמים ניכרים ומשכך אין תשתית ראייתית לכאורית לתמיכה במעשים המיוחסים לו. נטען כי גם אם בטענת האליבי שהשמיע קיימים חסרים מסוימים, על המשיבה הנטל להוכיח קיומן של ראיות לכאורה ונטל זה לא הורם על ידה. נוכח טענותיו לעניין הראיות טוען העורר כי יש להורות על ביטול מעצר הבית שבו הוא שוהה בשלב זה ולמצער להקל את תנאי השחרור.

7.

בדיון לפניי טענה המשיבה כי בית המשפט קמא איזן כראוי בין התשתית הראייתית הקיימת לבין מסוכנות העורר ולפיכך יש להותיר על כנם את תנאי החלופה שנקבעו. המשיבה הדגישה כי חרף הקשיים הנטענים בהליך הזיהוי, חומר הראיות בעניינו של העורר די בו כדי להורות על מעצרו עד תום ההליכים, ומקל וחומר כדי לשחררו לחלופה בתנאי מעצר בית מלא.

דיון והכרעה

8.

סעיף 21(ב) לחוק המעצרים קובע כי נאשם ייעצר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו אם מצא בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירות המיוחסות לו. על בית המשפט לבחון בשלב זה אם בחומר הראיות, לאחר שיעבור את מבחני הקבילות והמשקל ואת כור ההיתוך של החקירות, טמון סיכוי סביר להרשעת הנאשם במיוחס לו (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 147-146 (1996)). אם הבחינה האמורה מביאה למסקנה כי התביעה תתקשה להרשיע את הנאשם באישומים שבכתב האישום, אין מקום להורות על מעצרו עד לתום ההליכים נגדו (בש"פ 7709/14 פחימה נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (20.11.2014)). בראי ההנחייה האמורה, נפנה לבחון את הראיות שלפנינו.

הראיות העומדות לבחינה

9.

בפי העורר שתי השגות על חומר הראיות אשר קושר אותו לאירוע, הן ביחס לזיהויו שלו-עצמו, הן ביחס לזיהוי הרכב. אשר ל זיהוי העורר נטען כי הלה זוהה כנהג הרכב על ידי שטמקר בלבד, וכי בהליך זיהוי זה נפלו פגמים ניכרים; ואשר ל זיהוי הרכב נטען כי הזיהוי מבוסס על ראיות נסיבתיות בלבד, שאינן מאפשרות להסיק כי הרכב שעליו נסב כתב האישום הוא זה שהיה מעורב במרדף. פגמים אלה, כך העורר, מביאים לכך שהחומר הראייתי בתיק אינו מגלה סיכוי סביר להרשעתו.

זיהוי העורר

10.

מי שזיהה את העורר כמי שנהג ברכב שחמק מניידת המשטרה במרדף הוא השוטר שטמקר. השתלשלות הדברים בנוגע לזיהוי העורר על ידי השוטר שטמקר (שהשתתף כזכור במרדף ונהג בניידת), נלמדת ברובה מהודעותיו מיום 5.4.2015 ומיום 7.4.2015, ועיקרה כדלקמן: ביום המרדף (2.4.2015) ערך שטמקר דו"ח פעולה, ובו ציין כי נהג הרכב הנמלט היה " שחום עור מזוקן ". שטמקר לא ציין בדו"ח כי הוא מכיר את הנהג היכרות קודמת. בהודעה מאותו יום מסר שטמקר כי זיהה את נהג הרכב, אך אין הוא יודע את שמו (הודעת שטמקר מיום 2.4.2015, ש' 18-17). כזכור, באותו יום – לאחר שהמשטרה איתרה את הבעלים הרשומים של הרכב – עוכב האח הבגיר לחקירה בתחנת המשטרה. במהלך חקירת האח הבגיר נכנס שטמקר בטעות, כך לפי הודעותיו, לחדר החקירות – וראה שם את האח הבגיר. שטמקר ציין בפני השוטר שחקר את האח הבגיר כי הנחקר אינו מתאים לתיאורו של הנהג הנמלט והלה שוחרר (הודעת שטמקר מיום 5.4.2015 ש' 7-3; הודעת שטמקר מיום 7.4.2015 ש' 25-23; מזכר שטמקר מיום 2.4.2015). יומיים לאחר מכן, ביום 4.4.2015, בדק שטמקר במסוף המשטרתי (להלן גם: המערכת ) מיהו הבעלים הרשומים של הרכב שהשתתף במרדף. במסוף הופיעה תמונת הבעלים, ושטמקר הבחין כי בעל הרכב איננו מי שנהג ברכב במסגרת המרדף. שטמקר המשיך ועיין במערכת בתמונות בני המשפחה של בעל הרכב. בתמונות אלו זיהה שטמקר את העורר , שהוא בנו של בעל הרכב, כמי שנהג ברכב במהלך המרדף (הודעת שטמקר מיום 5.4.2015 ש' 12-9, 17-16; הודעת שטמקר מיום 7.4.2015 ש' 12-8). שטמקר מסר בהודעותיו כי הוא מכיר את העורר היכרות קודמת. לדבריו, הוא משרת שלוש שנים בתחנת המשטרה ברהט, שאליה היה מגיע העורר; והוא אף מכיר אותו היטב מאירועים אחרים שטיפל בהם בשכונה שבה מתגורר העורר (הודעת שטמקר מיום 5.4.2015 ש' 17-16; הודעת שטמקר מיום 7.4.2015 ש' 6-3; ראו גם מזכר של החוקרת עמית בוקובזה (להלן: בוקובזה ) מיום 5.4.2015). לאחר שאיתר את תמונת העורר במערכת צילם שטמקר את התמונה במכשיר הטלפון הנייד שלו, ושלח את התמונה למחלקת חקירות (הודעת שטמקר מיום 5.4.2015 ש' 12-11; הודעת שטמקר מיום 7.4.2015 ש' 12-11). ביום 5.4.2015, כזכור היום שבו הגיע האח הקטין עם האב לתחנת המשטרה, התקשרה בוקובזה לשטמקר ושאלה אותו אם מי שנהג ברכב היה קטין. שטמקר השיב בשלילה, ומסר לה כי הנהג היה אדם בוגר עם זקן שחור ו"קצת מקריח" (הודעת שטמקר מיום 7.4.2015 ש' 14-12; מזכר בוקבוזה מיום 5.4.2015). בוקובזה שלחה למכשיר הטלפון הנייד של שטמקר תמונה של העורר, והוא זיהה אותו כמי שנהג ברכב (מזכר בוקבוזה מיום 5.4.2015; הודעת שטמקר מיום 7.4.2015 ש' 16-14). באותו יום נגבתה משטמקר עדות נוספת, שבמסגרתה הציג לו החוקר תמונה של העורר במחשב ושאל אותו אם מדובר במי שנהג ברכב במהלך המרדף. שטמקר השיב בחיוב (הודעה מיום 5.4.2015 ש' 24-18; ראו גם הודעתו מיום 7.4.2015, שגם במסגרתה הוצגה לו תמונת העורר והוא אישר שזו התמונה שהוצגה לו יומיים קודם לכן). כמו כן, ממזכר בוקובזה מיום 8.4.2015 עולה כי ביום זה שאלה האחרונה את שטמקר אם הוא יכול לתאר את האירוע פעם נוספת; ובמסגרת תיאור זה מסר שטמקר כי בשלב כלשהו במרדף חסמה הניידת את הרכב הנמלט, כך שזה עמד כשחזיתו לשמאל הניידת, ובנקודה זו הזדמן לו לראות את העורר.

11.

העורר מלין על הליך זיהוי זה. לדבריו, שטמקר נכנס למערכת יומיים לאחר קרות האירוע כדי לאתר חשוד אפשרי. במערכת זו ניתן לראות כי העורר מצוי בפסילה, ועובדה זו עלולה הייתה להשפיע על שטמקר ו"לזהם" את הזיהוי. עוד מוסיף העורר כי שטמקר לא ציין כל פרט נוסף שיאמת את טענתו כי בינו לבין העורר היכרות מוקדמת עובר לאיתורו במערכת; וכי עניין ההיכרות המוקדמת לא נכלל בדו"ח הפעולה הראשון שכתב שטמקר לאחר האירוע. בהקשר זה אף צוין כי סרולוביץ' (כזכור, השוטר השני ששהה בניידת במהלך המרדף) ציין כי הוא לא זיהה את הנהג הנמלט ואף לא מסר כי שטמקר ציין בפניו כי הוא מכיר אותו. העורר טוען כי נוכח חשיבות זיהויו להוכחת האישומים המיוחסים לו, ובנתון לפגמים המשמעותיים בהליך הזיהוי, מתחייבת המסקנה כי בחומר הראיות נגדו לא טמון סיכוי סביר להרשעתו, ומשכך – לא ניתן להותירו במעצר עד תום ההליכים.

12.

בדיון לפניי טענה המשיבה כי על השגות העורר על הליך הזיהוי, ובפרט אלו הנוגעות לשאלת מידת ההיכרות של שטמקר עמו, להתברר בהליך העיקרי. המשיבה אינה כופרת בקיומם של קשיים בהליך הזיהוי, אלא שלדבריה בית המשפט היה ער לקשיים אלה ולכן מצא לשחרר את העורר לחלופה, אף שלפי בית המשפט אין מדובר בחלופה מיטבית.

13.

אין לכחד כי הליך הזיהוי לא בוצע לפי כל כלליו ודקדוקיו. אף בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו מיום 9.4.2015 כי "אין חולק כי מדובר בהליך זיהוי שאינו תקין", ועוד הוסיף כי טענת שטמקר שלפיה הכיר את העורר עובר לאירוע מעוררת תמיהה מסוימת, בשים לב לכך שלעורר אין עבר פלילי. דא עקא, מקומה של שאלה זו אינו בשלב זה. כידוע, בבואו לדון בבקשה למעצר עד תום ההליכים בית המשפט אינו נדרש לסוגיית משקל הראיות ומהימנות העדים אלא לשאלה אם קיים בחומר החקירה פוטנציאל להוכיח את אשמת העורר בתום ההליכים. מלאכת קביעת המהימנות והמשקל שמורה למותב שדן בהליך העיקרי (ראו, בין רבים: בש"פ 3713/15 מדינת ישראל נ' שבו , פסקה 12 (10.6.2015); בש"פ 1510/15 אבו עראר נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (11.3.2015)). כך ככלל, וכך גם בענייננו. בהליך העיקרי, כך יש להניח, ייחקר שטמקר על זיהוי העורר ובפרט על הטענה שלפיה קיימת היכרות מוקדמת בינו לבין העורר. הוכחת טענת ההיכרות המוקדמת – אם כך יימצא – אפשר שיהיה בה כדי לרפא חלק מן הפגמים לכאורה בהליך הזיהוי, שכן כבר נקבע בפסיקתנו כי בהתקיים היכרות מוקדמת בין העד לבין הנאשם אין צורך במסדר זיהוי וניתן להסתפק בפעולת "הצבעה", אשר נסמכת על מהימנותו של העד (ע"פ 193/14 נצראללה נ' מדינת ישראל , פסקה 30 (26.10.2014); ראו גם ע"פ 9040/05 אוחיון נ' מדינת ישראל , פסקה 24 (7.12.2006); ע"פ 7187/07 והניך נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (19.11.2008)). ברם, אף משהבאתי זאת בחשבון, לא ראיתי כי יש בכך כדי להסיר את כל סימני השאלה האופפים את הליך הזיהוי. סימני שאלה אלו הובילו את בית המשפט המחוזי לקבוע כי עצמת הראיות בעניין זיהוי העורר כמי שנהג ברכב היא נמוכה, קביעה שלא ראה לסטות ממנה בהחלטתו בבקשה לעיון חוזר. בקביעה זו לא מצאתי להתערב.

14.

לסיום עניין זה יצוין כי העורר הציג טענת אליבי שלפיה שהה באשקלון בזמן האירוע עם חבריו. בדיון לפניי טענה המשיבה כי ישנם חסרים באליבי זה, שכן מצילומי מצלמות האבטחה הרלוונטיות לא ניתן לזהות את העורר. בנסיבות אלו, משטענת האליבי לא אומתה ולא נסתרה בשלב זה, איני רואה לייחס לה משקל לכאן או לכאן, והיא תתברר כמובן בהליך העיקרי.

זיהוי הרכב

15.

זיהוי הרכב נסמך על שתי ראיות נסיבתיות (שכן, כאמור לעיל, מספר הרכב שמסר שטמקר בזמן אמת בקשר המשטרתי לא אוחזר בשל תקלה טכנית, והמספר שמסר לאחר מכן אינו שייך לרכב שקשור בעורר): הראשונה , דו"ח פעולה מאת החוקר קליף בן דוד (להלן: בן דוד ) מיום האירוע. לפי דו"ח זה, לאחר קבלת דיווח על המרדף בתחנת המשטרה איתר בן דוד מצלמות אבטחה שפעלו במסלול הנסיעה של הניידת, אך מעיון בצילומיהן לא ניתן היה להבחין בבירור בלוחית הזיהוי של הרכב. בן דוד ציין בדו"ח זה כי זמן קצר לאחר האירוע מסר שטמקר כי במהלך המרדף עברו המכוניות בסמוך לתחנת המשטרה ברהט. בעקבות זאת בדק בן דוד את צילומי מצלמות האבטחה של התחנה ובהם הבחין ברכב מסוג טיוטה בצבע לבן וכמו כן במספר הזיהוי שלו, שאחריו נוסעת ניידת משטרה. רכב זה התברר כרכב שבבעלות האב. בדו"ח הוסיף בן דוד כי ממצלמות האבטחה ניכר כי ישנם סימני פגיעה בחלק הימני-קדמי של הרכב, סימנים דומים לאלה שראה בהמשך היום על הרכב שנמצא, בבית המשפחה של העורר, שאליו הגיע. להשלמת התמונה אציין כי באת כוח המשיבה הסבירה בדיון שלפניי כי בנקודת הזמן הנוכחית הקטע הרלוונטי ממצלמות האבטחה של המשטרה אינו בנמצא וכי נערכות השלמות חקירה בנושא. לפיכך, בשלב זה הטענה שלפיה בסרטון האבטחה נראה הרכב נושא מספר הזיהוי של רכב האב מאומתת אך בדברי בן דוד בדו"ח הפעולה. הראיה הנסיבתית השנייה שלה טוענת המשיבה בעניין זיהוי הרכב היא העובדה שביום 5.4.2015 הגיע האח הקטין בליווי האב לתחנת המשטרה ומסר, כאמור, כי הוא שנהג ברכב במהלך המרדף. הגעת האח הקטין, כך המשיבה, קושרת את הרכב לאירוע.

16.

בית המשפט המחוזי סבר כי חרף הקושי הטמון בכך שלא הוצגה הראייה הישירה לזיהוי מספר הרכב בזמן אמת (קרי: דיווחו של שטמקר, בזמן אמת, על מספר הרכב בתדר המשטרה), ניתן להוכיח כי הרכב שהיה מעורב במרדף הוא זה של האב באמצעות ראיות נסיבתיות שאינן מגלות את אותה חולשה בחומר הראיות הקיימת ביחס לזיהוי העורר. כידוע, כאשר ראיות התביעה הן ראיות נסיבתיות יש לבחון אם הצטברותן והשתלבותן זו בזו, יש בה, על פני הדברים, משום מסכת רצופה של עובדות מפלילות ברמה שיכולה להביא, בסופו של יום, להרשעת הנאשם (ראו למשל בש"פ 1566/14 רבה נ' מדינת ישראל , פסקה 13 (7.3.2014)). בענייננו, האח הקטין הגיע שלושה ימים לאחר האירוע לתחנת המשטרה במטרה ליטול על עצמו את האחריות למרדף. נסיבה זו אמנם פועלת על פניה לחובת העורר, במובן זה שיש בה כדי ליצור קשר בין מי ממשפחת העורר לבין הרכב, אלא שראוי לשים אל לב כי עובר להופעתו של האח הקטין בתחנת המשטרה הגיעו שוטרים לבית המשפחה ועיכבו את האח הבגיר לחקירה. מכל מקום, לעת הזו די בראיות אלו כדי לקבוע כי המסכת העובדתית המפלילה עשויה – אם יאומת זיהויו של העורר – להוביל להרשעתו.

עצמת הראיות וחלופת מעצר

17.

נוכח דברים אלה, לא ראיתי להתערב בהחלטת בית המשפט בבקשה לעיון חוזר, שם נמצא כי קיימות ראיות לכאורה בעצמה נמוכה לחובת העורר. בצד האמור, אני סבור כי בנסיבות המקרה, יש מקום להקל במקצת את תנאי חלופת המעצר שאליה שוחרר העורר. זאת, נוכח החולשה בעצמת הראיות (לקשר בין עצמת הראיות לבין שחרור לחלופת מעצר ראו, מהעת האחרונה: בש"פ 3774/15 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 18 (8.6.2015); בש"פ 612/15 מידברג נ' מדינת ישראל , פסקה 20 (5.2.2015)). בית המשפט המחוזי הורה על שהיית העורר בחלופת מעצר בתנאי מעצר בית מלא אצל החבר, כמפורט לעיל. נוכח עצמתן הנמוכה של חומר הראיות לכאורה, ובשים לב לעברו הנקי של העורר (למעט עבירת תעבורה), הגעתי למסקנה כי יש מקום ללכת כברת דרך נוספת לקראת העורר ולהקל בתנאי החלופה שנקבעו. בהקשר זה ניתן לשקול לאפשר לעורר יציאה מבית החבר בליווי אחד המפקחים שאושרו על ידי בית המשפט (לצרכי עבודה או לצרכים אחרים). לצורך בחינת אפשרויות אלו (והצעות אחרות לחלופה, ככל שתועלנה על ידי העורר) יוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי, והוא יחליט בעניין כחכמתו. עד להחלטה אחרת יעמדו בעינם התנאים שפורטו בהחלטת בית המשפט מיום 9.4.2015.