בש"פ 6837/13 עבדאללה חרבוש נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' סגן הנשיאה

א' יעקב ) לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו.

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום, המייחס לו – בצוותא חדא עם שני נאשמים נוספים (להלן: בנסימון ו מרעב ) – עבירת ביצוע עסקה אחרת בנשק (סעיף 144(ב2) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )). בנוסף, מיוחסת לו ולמרעב עבירת הפרעה לשוטר (סעיף 275 לחוק העונשין). על פי המתואר בכתב האישום, החזיק בנסימון ברכב מסוג יונדאי, אשר בתא המטען שלו אוכסנו שני מטעני חבלה (לרבות מקלט אלחוטי שנועד להפעלת המטען ושני חזיזים צה"ליים) בתוך שקיות שחורות. ביום 26.7.2013, בשעה 22:44, הגיע העורר יחד עם מרעב ברכב מסוג מאזדה לביתו של בנסימון שבנתניה. מרעב יצא מהרכב, פגש את בנסימון, והשניים הלכו יחד לכיוון רכב היונדאי שחנה ברחוב סמוך. לאחר מכן חזרו השניים לביתו של בנסימון, שם המתין כאמור העורר ברכב המאזדה. העורר ומרעב נסעו ברכב המאזדה מביתו של בנסימון, וחנו בסמוך לרכב היונדאי. מרעב יצא מרכב המאזדה, ניגש אל רכב היונדאי, פתח את תא המטען, הוציא מתוכו את השקיות השחורות והעבירן לתוך רכב המאזדה. לאחר מכן נכנס חזרה לרכב המאזדה, והשניים נסעו חזרה אל עבר בנסימון, אשר התקרב לרכבם ושוחח עם מרעב. העורר ומרעב עזבו את המקום כשהחבילה ובה מטעני החבלה ברשותם. בסמוך לאחר מכן, חסמו את דרכם כוחות משטרה וקראו להם לעצור. עת הבחינו העורר ומרעב בכוחות המשטרה, מיהרו לצאת מהרכב ורצו לעבר שיחים סמוכים, עד אשר נתפסו על ידי השוטרים.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' סגן הנשיאה א' יעקב ) נעתר לבקשה והורה על מעצר הנאשמים עד תום ההליכים נגדם. ראשית, נקבע כי קיימות ראיות לכאורה למיוחס לנאשמים בכתב האישום. בית המשפט התייחס למחלוקת העיקרית בין הצדדים כפי שהוצגה לפניו – שאלת קיומן של ראיות לכאורה לכך שהמטענים שנתפסו מהווים "נשק" כהגדרתו בסעיף 144(ג) לחוק העונשין. בהקשר זה, עמד בית המשפט קמא על חוות דעת המומחה שהציגה המדינה, אשר קובעת כי כל אחת מתערובות החומרים שנשלחו לבדיקה הינה "תערובת נפץ". בנוסף, צורף מזכר של קצין מעבדת חבלה אשר ציין כי מדובר בשני מטעני חבלה מאולתרים, אשר בכוחו של כל אחד מהם לגרום לפגיעה גופנית בעת התפוצצותו, בכפוף לתקינות וחיבור נכון של כלל מרכיבי המטען. בית המשפט ציין כי אמנם קביעת תקינות החיבורים טעונה בדיקה נוספת אשר טרם בוצעה, אולם לצורך גיבוש העבירה אין נפקות לשאלה אם בעת ביצועה היה הנשק תקין לשימוש. לפיכך, מצא בית המשפט קמא שישנן ראיות לכאורה להוכחת העובדה שהמטענים שנתפסו הינם בגדר "נשק" כהגדרתו בחלופה הקבועה בסעיף 144(ג)(3) לחוק העונשין. בהמשך, מצא בית המשפט כי קיימת עילת מעצר בשל המסוכנות הנשקפת מהנאשמים על רקע חומרת העבירות המיוחסות להם. צוין כי אישום בעבירת נשק אף מקים חזקת מסוכנות סטטוטורית לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן: חוק המעצרים ). עוד נמצא כי קיימת עילת מעצר נוספת בשל החשש מפני שיבוש הליכי משפט, וזאת נוכח ניסיונם של הנאשמים להימלט מהשוטרים בעת תפיסתם. בית המשפט קמא לא מצא כי ניתן בנסיבות העניין להסתפק בשחרור הנאשמים לחלופת מעצר. אמנם, שירות המבחן המליץ על שחרור העורר ומרעב (בין היתר, בשל גילם הצעיר, היעדר עבר פלילי והערכת מסוכנות נמוכה), אך בית המשפט לא מצא לאמץ המלצה זו. נקבע כי עבירות של סחר בנשק מצביעות על מסוכנות "מעצם עשיית המעשה עצמו".

3.

מכאן הערר שלפניי. העורר מציין כי הוא הסכים לקיומן של ראיות לכאורה לעובדות הנטענות בכתב האישום (כלומר, לכך שהוא נכח פיזית באירוע כמתואר בכתב האישום). עם זאת, העורר טוען כי עובדות אלו אינן מקימות עבירה של עסקה אחרת בנשק. לשיטתו, אין ולו פעולה אחת המיוחסת לו אשר קושרת אותו לביצוע העבירה האמורה. בדיון שהתקיים לפניי הדגיש בא-כוח העורר כי כל שהעובדות מראות הוא שהעורר שהה ברכב בעת האירוע. מרעב, ולא העורר, הוא שהעביר את המטענים מרכב אחד למשנהו ושוחח עם בנסימון. לטענתו, אין ראיות המצביעות על כך שהעורר היה מודע לקיומם של מטעני החבלה או להעברתם. עוד סבור העורר כי שגה בית המשפט קמא שעה שהורה על מעצרו עד תום ההליכים מבלי לבחון את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר, חרף המלצת שירות המבחן בתסקיר המעצר החיובי בעניינו.

4.

המשיבה, מצידה, סומכת ידיה על החלטת בית המשפט קמא לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. ראשית, היא מציינת כי בא-כוח העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת העובדות הנטענות בכתב האישום. שנית, לשיטתה, האפשרות כי העורר היה נוסע תמים שנקלע במקרה לאירוע אינה מתיישבת עם השכל הישר. זאת, בין היתר בהתחשב בכך שהגרסה הראשונית שמסר העורר הייתה לאקונית ולא תיארה את האירועים כפי שדווחו על ידי תצפיתני המשטרה בזמן אמת, ונוכח העובדה שהעורר אינו משתף פעולה עם המשטרה החל מיום 30.7.2013 ושומר על זכות השתיקה. עוד מוסיפה המשיבה כי אף אם עוצמת הראיות להוכחת מודעותו של העורר אינה ברף הגבוה, הרי שאי-יכולתו של העורר להסביר את נוכחותו ברכב בזמן ההתרחשויות לצד המסוכנות הנשקפת מעבירות נשק מעין אלו וסוג הנשק, מטים את הכף לטובת הותרתו במעצר עד תום ההליכים.

דיון והכרעה

5.

לאחר עיון בערר על צרופותיו ובחומר החקירה שהונח לפניי ושמיעת טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

ראיות לכאורה

6.

הלכה היא כי בדיון בשאלת מעצר נאשם עד תום ההליכים נגדו, נדרש בית המשפט לבחון קיומה של תשתית ראייתית לכאורית להרשעת הנאשם בעבירות המיוחסות לו. רמת ההוכחה הנדרשת בהקשר זה אינה זו הנהוגה במשפט הפלילי – היינו: מעל לכל ספק סביר, אלא די בבחינת כוח ההוכחה הפוטנציאלי הטמון בחומר החקירה. על בית המשפט לבחון אם קיים סיכוי סביר שעיבודן של הראיות במהלך המשפט – תוך כדי העברתן בכור ההיתוך של החקירות ומבחני הקבילות והמשקל – יוביל בסופו של יום להרשעת הנאשם (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 147-146 (1996) (להלן: הלכת זאדה )). אם הבחינה הלכאורית מגלה ליקויים יסודיים או קשיים אינהרנטיים בחומר החקירה, כך שלא קיים סיכוי סביר כי ניתן יהיה להתבסס על החומר הראייתי לצורך הרשעת הנאשם – לא ייעצר הנאשם עד תום ההליכים נגדו (בש"פ 635/13 מגידיש נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (25.2.2013); בש"פ 6742/11 אלמכאווי נ' מדינת ישראל , פסקה 8

(26.9.2011)). לעומת זאת, אם מכלול הראיות שבתיק החקירה הוא כזה, שההרשעה או הזיכוי הם פועל יוצא של מידת האמון שהשופט בהליך הפלילי העיקרי ייתן בהם, כי אז קיים סיכוי סביר להוכחת האשמה (הלכת זאדה ,

עמ' 146).

7.

בענייננו, אין מחלוקת לעניין קיומן של ראיות לכאורה להשתלשלות העניינים כפי שזו מתוארת בכתב האישום. כך, אין חולק כי העורר שהה ברכב המאזדה בזמן העברת מטעני החבלה אל תא המטען של הרכב. בא-כוח העורר אף אינו חולק על קביעת בית המשפט קמא כי המטען האמור מהווה "נשק" כהגדרתו בסעיף 144(ג) לחוק העונשין. המחלוקת לעניין קיומן של ראיות לכאורה, כפי שהוצגה על ידי בא כוחו המלומד של העורר, התמקדה אפוא אך בשאלת מודעותו של האחרון להעברת מטעני החבלה לתא המטען של רכב המאזדה ולהימצאותם שם. כמפורט להלן, מצאתי כי אכן קיים בחומר החקירה כוח ההוכחה הפוטנציאלי הנדרש בשלב זה של ההליך.

8.

העורר נתפס על ידי המשטרה, שעה שהוא ומרעב נסעו ברכב המאזדה שבו נמצאו מטעני החבלה. בהודעתו הראשונה לא סיפק העורר הסבר המניח את הדעת לסיבת הימצאותו ברכב ולנסיעתו עם מרעב לביתו של בנסימון. כל שטען העורר הוא כי חברו, מרעב, אמר לו שהם נוסעים לנתניה ושלא יחזרו מאוחר, והוא לא שאל אותו מעבר לכך "לאן נוסעים" (הודעת העורר מיום 27.7.2013, שורות 14-13). הוא אף השמיט את המפגש עם בנסימון ואת עובדת העברת השקיות שבהן הונחו מטעני החבלה מרכב היונדאי לרכב המאזדה שבו שהה, ומשנשאל על כך מפורשות ענה: "לא מכיר את השם דניאל בן סימון ופעם ראשונה שאני שומע את השם שלו. אני לא ראיתי שעצרנו ליד יונדאי" (הודעת העורר מיום 27.7.2013, שורות 32-31). לעומת זאת, מדו"חות התצפיתנים עולה כי העורר הגיע עם מרעב ברכב המאזדה לביתו של בנסימון, ושהה ברכב בעת העברת מטעני החבלה מרכב היונדאי אל תא המטען של הרכב ושעה שמרעב שוחח עם בנסימון (וראו, בין היתר: דו"ח הפעולה המשטרתי מיום 27.7.2103, שעה: 05:33). שתיקתו של העורר בחקירה המשטרתית מיום 30.7.2013 עשויה אף היא להוות חיזוק לתשתית הראייתית הלכאורית נגדו. הלכה היא, כי הגם שלנאשם זכות לשתוק, הרי ש"כאשר הנסיבות קוראות למתן הסבר מפי הנאשם, אשר ירחיקו מן המעשים המיוחסים לו, והוא נמנע מלעשות כן, מתחזקת גרסת התביעה" (ראו: בש"פ 1250/99 גבאי נ' מדינת ישראל , פסקה 12

(26.3.1999); השוו: בש"פ 5588/12 ניאמצ'יק נ' מדינת ישראל , פסקה ד' (24.9.2012); בש"פ 7216/05 אגבריה נ' מדינת ישראל (23.8.2005) ). לבסוף, לפי דו"חות המשטרה, כאשר נתפס רכב המאזדה על ידי המשטרה, יצאו ממנו העורר ומרעב "במהירות", ככל הנראה על מנת "להימלט" (ראו דו"ח משטרתי מיום 27.7.2013, שעה: 04:56). לסיכום נקודה זו, על רקע המקובץ, לא מצאתי להתערב במסקנת בית המשפט המחוזי שלפיה קיימות ראיות לכאורה נגד העורר, בהתאם למבחני הלכת זאדה .

עילת מעצר וחלופת מעצר

9.

עבירה בנשק לפי סעיף 144 לחוק העונשין היא עבירת ביטחון כאמור בסעיף 35(ב)(1) לחוק המעצרים, ומכאן שקמה חזקת מסוכנות סטטוטורית לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק, חזקה המצדיקה מעצר עד תום ההליכים בכפוף לחריגים המופעלים בנסיבות מיוחדות (ראו: בש"פ 1748/11 יחזקאל נ' מדינת ישראל , פסקה 9 (10.3.2011)). בית משפט זה קבע לא אחת כי עבירות בנשק – ובפרט עבירות של סחר בנשק – מעצם טיבן, מעידות על מסוכנות אינהרנטית לשלום הציבור, אשר לא ניתן – בדרך כלל – להפיג באמצעות חלופת מעצר, אלא בנסיבות חריגות (השוו: בש"פ 6422/13 אלגזי נ' מדינת ישראל , פסקה 9 (3.10.2013); בש"פ 4889/13 קרקי נ' מדינת ישראל , פסקה 4 (25.7.2013) (להלן: עניין קרקי ); בש"פ 9036/12 פלוני נ' מדינת ישראל (19.12.2012); בש"פ 3099/12 מדינת ישראל נ' אבו כליב , פסקה 5 (19.4.2012); בש"פ 3757/11 פלוני נ' מדינת ישראל (15.6.2011); בש"פ 6209/07 מדינת ישראל נ' יאסין (25.7.2007); בש"פ 8303/07 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (19.10.2007) ).

10.

בענייננו,

לא מצאתי להתערב בקביעת בית המשפט קמא כי לא ניתן להשיג את תכלית המעצר בחלופה שפגיעתה בחירות העורר פחותה. זאת, בשים לב למסוכנות הגבוהה הנשקפת מעבירת הנשק המיוחסת לעורר ולנסיבות הקונקרטיות של האירוע. במקרה דנן, מדובר במטעני חבלה, דהיינו בנשק המצוי ברף הגבוה של המסוכנות. לא ניתן להמעיט בסכנה הכרוכה בסחר במטעני חבלה, שמעצם טבעם אמורים הם לפגוע בחייו או בגופו של אדם. עולה אפוא כי העורר מואשם בפעילות עבריינית המצויה ברף הגבוה של המסוכנות. אמנם, שירות המבחן המליץ על שחרורו של העורר למעצר בית מלא בבית הוריו, בין היתר, על רקע גילו הצעיר והיעדר עבר פלילי. אולם כלל ידוע הוא כי בית המשפט אינו מחויב באימוץ מסקנתו של שירות המבחן בתסקיר המעצר, שכן זה מהווה כלי עזר בלבד לגיבוש ההחלטה בשאלת אפשרות שחרורו של נאשם לחלופת מעצר, ואינו כובל את שיקול דעתו של בית המשפט (ראו: בש"פ 5233/13 אללוף נ' מדינת ישראל , פסקה 4 (24.7.2013); בש"פ 3161/10 מדינת ישראל נ' מהרבנד , פסקה 22 (2.5.2010)). בהקשר בו עסקינן כבר נפסק בבית משפט זה כי גיל צעיר והעדר עבר פלילי אינם מהווים, כשלעצמם, נסיבות חריגות המצדיקות שחרור לחלופה כאשר מדובר בעבירות נשק (ראו: עניין

קרקי , פסקה 4; בש"פ 6305/11 מדינת ישראל נ' אל-לטיף (07.09.2011)), והדברים יפים בענייננו בפרט בנסיבות החמורות בהן עסקינן .

הערר נדחה אפוא.