בש"פ 5233/13 יעיש אלאלוף נ. מדינת ישראל

1.

ביום 16.5.2013 הוגש נגד המבקש כתב אישום שבו יוחסה לו עבירה של החזקת סם מסוכן מסוג הירואין במשקל של 1.62 גרם שלא לצריכה עצמית. בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר המבקש עד תום ההליכים. לא הייתה מחלוקת לעניין קיומן של ראיות לכאורה, ובית משפט השלום הפנה את המבקש לשירות המבחן לשם הכנת תסקיר מעצר. על אף המלצה חיובית של שירות המבחן, הורה בית משפט השלום באשדוד (כב' השופטת נ' שמואלי-מאייר ) על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים. בית משפט השלום ציין כי החלופה המוצעת נמצאת בעיר אשדוד, שהיא סביבת פעילותו העבריינית לכאורה של המבקש, וכי המפקחות המוצעות – על אף שהן נשים נורמטיביות המגויסות לסייע למבקש כמיטב יכולתן – אינן יכולות להציב לו גבולות ברורים להתנהגותו.

2.

בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' הנשיא י' אלון ) דחה את ערר המבקש על החלטה זו. בית המשפט המחוזי חזר על הכלל שלפיו המלצת שירות המבחן אינה כובלת את שיקול דעתו של בית המשפט, וציין כי גם ההמלצה החיובית בתסקיר שהוגש הייתה לאחר התלבטות. בית המשפט המחוזי עמד על כך שעל פני הדברים המבקש זקוק למסגרת טיפולית בבעיית הסמים שלו, וכי השלב המתאים לכך יהיה לאחר סיום ההליך העיקרי.

3.

מכאן הבקשה שלפניי. בא-כוח המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא חקר בעצמו את המפקחות, לפני ההכרעה בעניין החלופה. עוד נטען כי יש ליתן משקל להסכמת המדינה לשליחת המבקש לתסקיר מעצר. לשיטתו, יש הצדקה ליתן רשות ערעור ביחס לסוגיות אלה, המעוררות שאלות עקרוניות החורגות מעניינו הפרטני של המבקש. עוד נטען כי נפלה שגגה בהחלטת בית משפט השלום, שהתייחס ל-14 הרשעות קודמות ש"רובן" התיישנו, בעוד שלמעשה – כולן התיישנו. בא כוח המבקש ממשיך וטוען כי יש מקום בנסיבות העניין לשחרר את שולחו לחלופת המעצר המוצעת.

4.

דין הבקשה להידחות. כידוע, סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), אינו מקנה עוד ערר בזכות על החלטת בית משפט מחוזי בערר לפי סעיף זה, אלא מחייב מתן רשות לערור. ככלל, אמת המידה למתן רשות לערור על החלטה לפי סעיף 53 לחוק המעצרים דומה במהותה למבחן למתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית בדין האזרחי והפלילי (ראו למשל: בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל (17.4.2011); בש"פ 3391/11 פלוני נ' מדינת ישראל (3.5.2011); בש"פ 4029/11 סבג נ' מדינת ישראל (27.5.2011)). עם זאת, נפסק כי ייתכנו מקרים בהם תינתן רשות ערר אף כאשר הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית עקרונית, וזאת כאשר מתעוררת נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת (בש"פ 1286/12 מדינת ישראל נ' פלונית (9.2.2012)). לא מצאתי כי הבקשה שלפניי מצדיקה מתן רשות ערר על רקע אמת המידה האמורה. כלל ידוע הוא כי בית המשפט אינו מחויב באימוץ מסקנתו של שירות המבחן בתסקיר המעצר, שכן זה מהווה כלי עזר בלבד לגיבוש ההחלטה בשאלת אפשרות שחרורו של נאשם לחלופת מעצר, ואינו כובל את שיקול דעתו של בית המשפט (ראו: בש"פ 3161/10 מדינת ישראל נ' מהרבנד , פסקה 22 (2.5.2010). בית משפט השלום חקר את המפקחות ומצא כי לא מדובר בחלופת מעצר מתאימה. בית המשפט המחוזי לא מצא להתערב בהחלטה זו. אין עילה לבחינה נוספת – שלישית במספר – של סוגיה זו, המוגבלת לנסיבותיו הפרטניות של המבקש ואינה מעוררת שאלה כללית כלשהי שלא הוכרעה בעבר על-ידי בית משפט זה. גם בטענות הנוספות של המבקש אין כדי להצדיק דיון ב"גלגול שלישי".

הבקשה נדחית.