בש"פ 2869/19 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערר על שתי החלטות של בית המשפט המחוזי בתל אביב–יפו בעניין המעצר של העורר: החלטה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לו בכתב האישום, וכי אין בהן "חולשה ראייתית" (להלן: " החלטת הראיות ", מיום 3.2.2019, כבוד השופטת שרית זמיר ), והחלטה שאין לנקוט חלופה למעצר מאחורי סורג ובריח (להלן: " החלטת החלופה ", מיום 24.3.2019, כבוד השופט אברהם הימן ).

רקע והחלטות בית המשפט המחוזי

2.

העורר נאשם עם אחרים בכתב אישום אחד עתיר סעיפים, כיום כתב אישום מאוחד ומתוקן בשלישית מיום 9.10.2018 (להלן: " כתב האישום "). נגד מרבית הנאשמים האחרים נטען שהיו חברים בארגון פשיעה (להלן: " הארגון ") בראשות אחד מהם (להלן: " כטייר "), ושבמהלך החברות בו עשו עבירות רצח, אלימות, חטיפה, נשק, סחיטה, כספים ועוד. העורר נאשם בסעיף אישום אחד בלבד, האישום החמישי (להלן: " האישום החמישי "), ולא נטען שהיה חבר בארגון. לפי המתואר בכתב האישום ביחס לאישום החמישי, החליט כטייר לרצוח יריבים של הארגון, בהם אחד, בהא (להלן: " בהא "). הוא הטיל על העורר ועל אחר קטין (להלן: " הקטין ") לעקוב אחר בהא ולתצפת עליו. ברכב של בהא הותקן מכשיר עיקוב שהתקשר עם מכשיר טלפון עוקב (להלן: " הטלפון העוקב "). ביום 30.5.2017 סמוך לשעה 22:08 קיבלו העורר והקטין מידע על המיקום של בהא בפתח תקווה. הם יצאו מג'לג'וליה במכונית (להלן: " היונדאי ") ובידם הטלפון העוקב ומכשיר טלפון מבצעי (להלן: " טוקמן 1 "). הם נסעו אחר הרכב של בהא לרמת גן וליפו בעקבות מידע מהטלפון העוקב. כל אותה עת הם עמדו בקשר עם כטייר ונאשם נוסף (להלן: " עינאש ") ועדכנו אותם על מסלול הנסיעה. בשעה 23:53 או סמוך לה הגיעו כטייר ועינאש ליד הרכב של בהא וירו למוות בשני הנוסעים בו, פיראס נאדי ז"ל ומריה גאנם ז"ל. העורר והקטין המתינו אותה עת ביונדאי במקום סמוך. לאחר הרצח נמלטו כטייר, עינאש, הקטין והעורר. על כל אלה מייחסת המשיבה לעורר שתי עבירות רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק זה, ונשיאה והובלת נשק, לפי סעיף 144(ב) לחוק זה.

החלטת הראיות

3.

המשיבה ביקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. תחילה נדונה השאלה אם המשיבה הציגה ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר. ראיה עיקרית היא עדות של עד מדינה שהיה חבר בארגון. עד המדינה סיפר על הכנות בארגון לקראת ביצוע הרצח, על התוודות של כטייר לאחריו ועל הוראות של כטייר להעלים ראיות שקשורות אליו. עד המדינה סיפר שהעורר היה אחראי להתקין את מכשיר המעקב ברכב של בהא ולעקוב אחריו, ושהתפקיד של העורר והקטין היה לעקוב אחר הרכב באמצעות אותות ממכשיר המעקב. לעדות עד המדינה צורפו ראיות תומכות. ראיות נוספות שהמשיבה הציגה הן ראיות נסיבתיות. ראשית , היא הציגה מסמכים על שהעורר שכר את היונדאי; שנית , המשטרה הציבה מצלמה מחוץ למתחם בו מתגורר כטייר, ואשר ממנו הוא מנהל, על פי הנטען, את הארגון (להלן: " המתחם "). בסרטונים נראה העורר מגיע למתחם ביונדאי, ואחר כך הוא והקטין נסעו מהמקום ביונדאי. מכונית דומה תועדה באזור הרצח במהלך התרחשותו, ונראה בה נהג לבוש חולצה דומה לזו של הקטין. עוד הוצגו סרטונים של כלי רכב, שנטען כי הם של הקורבנות והמעורבים, באזורי המעקב והרצח; שלישית, המשיבה הציגה איכונים של מכשיר הטלפון העוקב, של מכשיר טוקמן 1 ושל מכשיר הטלפון של העורר. היא ביקשה ללמוד מהצלבת נתונים אלה שהעורר עקב אחר הרכב של בהא; רביעית , המשיבה הציגה שקרים שונים של העורר בחקירותיו ואת שתיקותיו בחקירות אחרות. היא טענה שהם תומכים בראיות נגדו. העורר טען שבראיות האמורות יש חולשה שבגללה אין בהן די כדי להצדיק החזקתו במעצר מאחורי סורג ובריח. לשיטתו, יש סתירות בין אמרותיו של עד המדינה ביחס למערער לראיות אחרות, ואילו יתרת דבריו אינם מסבכים את העורר בעבירה. הוא הוסיף שבסרטון מהמתחם אין רואים את דמותו כשהיונדאי יצאה לעבר פתח תקווה, ואין רואים אותו בסרטונים מאוחרים יותר. העורר חלק גם על הקישור בין מכשירי הטלפון השונים וטען שאי אפשר להסיק מראיות האיכון שהוגשו כי המערער הוא שעקב אחר בהא. עוד ציין העורר שלא הוכח מהו המניע של המערער להשתתף בביצוע ניסיון הרצח של בהא. בנוסף טען שנפלו מחדלים בחקירת הרצח.

4.

בית המשפט המחוזי דן בכל אלה בהחלטת הראיות. השופטת זמיר סקרה בהרחבה את הראיות. היא מצאה שמעדות עד המדינה עולה תמונה מוחשית ולכידה שקושרת את העורר לרצח. לעדות ישירה זו תמיכה בראיות חיצוניות. נתוני האיכון והסרטונים מספקים לעדות סיוע ברמה שנדרשת בשלב המעצר, וכך גם שקרי העורר. המצרף יוצר תשתית ראייתית חזקה דיה. היא מלמדת שהעורר קשור ליונדאי ולמכשירי הטלפון שהיו מעורבים במעקב אחר בהא. בית המשפט המחוזי דחה השגות של העורר על חוזקת הראיות נגדו, בין משום שאין בהן ממש ובין משום שבשלב זה אין להן משקל. לסיכום נמצא שיש ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר.

החלטת החלופה

5.

לאחר שנמצא בהחלטת הראיות כי קיימות ראיות לכאורה נגד המערער, פנה בית המשפט המחוזי לסוגיית חלופת המעצר. אף שלעורר מיוחסות עבירות רצח, ביקש בית המשפט (השופט הימן ) ביום 3.2.2019 לקבל תחילה תסקיר מעצר משירות המבחן, בלי לטעת מסמרות בשאלת אפשרות השחרור לחלופה. שירות המבחן ציין שאין לעורר מעורבות קודמת בעבירות אלימות, וכי אין מיוחסת לו התנהגות אלימה במישרין. על כן נמצא שמהעורר נובעת מסוכנות ברמה בינונית למעורבות בעתיד בעבירות אלימות שתוצאתן ברמת חומרה בינונית. שירות המבחן העריך שמוקד הסיכון הוא בהתנהלות לפי קודים שוליים, ובהם הסתרה מגמתית של טיב הקשרים החברתיים של העורר ואופיים. על רקע זה נבחנה היכולת להטיל על העורר פיקוח יעיל מחוץ למעצר. שירות המבחן נתן משקל רב לצורך בהרתעה, ולמעורבות של בני המשפחה בפיקוח אפשרי על העורר. בשקלול הנתונים המליץ שירות המבחן שהעורר יהיה נתון במעצר בפיקוח אלקטרוני. העורר ביקש לאמץ המלצה זו. הוא ציין שעל רקע המיוחס לו, רמת המסוכנות פוחתת, ושאין ראיות שישבש הליכים או שיימלט מהדין. הוא הוסיף שהוא נתון במעצר זמן רב (מיום 29.10.2017), שהתיק רחב היקף, שצפויים בו דיונים רבים ושההליך נמצא בשלבים מקדמיים, וששני נאשמים אחרים שוחררו ממעצר אף שמיוחסת להם חברות בארגון פשיעה, בניגוד לעורר. מנגד, המשיבה ביקשה להמשיך לעצור את העורר מאחורי סורג ובריח. היא עמדה על המסוכנות הטבועה בעבירת הרצח, על החבירה המתוכננת והארוכה לארגון פשיעה, ועל החשש להימלטות מאימת עונש של שני מאסרי עולם. המשיבה טענה שבעת הזו אין השפעה להתקדמות ההליך, ושאפשר להבחין בין שחרור הקטין ממעצר לעניינו של העורר.

6.

בית המשפט המחוזי החליט בהחלטת החלופה להותיר את העורר במעצר מאחורי סורג ובריח לעת הזו. השופט הימן למד מכתב האישום שלעורר תפקיד פעיל ומרכזי בעבירות הרצח, גם אם לא הוא לחץ על ההדק, ושהוא פעל לצד ארגון פשיעה. כל אלה מקימים עילות מעצר של מסוכנות, של חשש לשיבוש הליכים ושל חשש להימלטות מהדין. על אף הערכת שירות המבחן נמצא שצפויה מהעורר מסוכנות גבוהה. כן צוין שהשתיקה של העורר בחקירה והסתירות בדבריו מחזקות את עילות המעצר. בעת הזו, נקבע, אי אפשר לאיין את עילות המעצר – בעיקר המסוכנות – במידה מספקת על אף האורך הצפוי של המשפט. בית המשפט הבחין בין עניינו של העורר לעניינם של נאשמים ששוחררו ממעצר, לפי חומרת המעשים שמיוחסים להם.

הערר

7.

מכאן הערר שלפניי, שמכוון כאמור כלפי החלטת הראיות והחלטת החלופה. אביא כאן את עיקריו, ואפרט בדיון. העורר סבור שיש בראיות חולשה, שמורידה את עוצמתן אל מתחת לסף שמצדיק מעצר מאחורי סורג ובריח, אפילו בהינתן חומרת האישום החמישי. הוא טוען טענות שונות בקשר לעדות עד המדינה: עד המדינה העיד שהיו ניסיונות נוספים לפגוע בבהא, ולא ייתכן שהעורר היה שותף רק לאחד; עד המדינה לא ידע מי התקין את מכשיר המעקב ברכב של בהא, והראיות סותרות את דבריו בסוגיה זו; עד המדינה לא ידע מי הרוצחים ושותפיהם. לטענת העורר, הנתונים שהמשיבה הציגה מראים שמכשיר הטלפון של העורר היה קרוב לכל אחד משני המכשירים האחרים מספר מועט של פעמים, ובמקרים אחרים לא ייתכן שהמכשיר שלו היה קרוב לכל אחד מהם. העורר מסיק מכך, מנתונים נוספים ומעדות עד המדינה שלא יכול להיות שהוא החזיק במכשיר הטלפון העוקב ובמכשיר טוקמן 1. לגישת העורר, בסרטון שצולם במתחם אי אפשר לראות את דמותו ביונדאי, ואי אפשר להסיק שהוא נהג ברכב. הוא מוסיף שהתיעוד באזור הרצח אינו ברור מספיק כדי לזהות אותו ואת היונדאי. עוד הוא טוען שהראיות וההיגיון אינם מצביעים על כך שלשם ביצוע עבירה הוא ישתמש ברכב שהוא עצמו שכר. העורר מדגיש שלא הוכח מניע שלו, בניגוד לנאשמים אחרים, לפגוע בבהא. העורר מציין שבהא נחקר ולא הזכיר סכסוך שלו עם העורר. לבסוף חולק העורר על קביעות ששיקר בחקירתו, וממילא – לטענתו – לשקרים אלה ולשתיקתו אין לתת משקל. אשר לחלופת מעצר, העורר מזכיר שאין לו הרשעות קודמות (למעט אחת בענייני תכנון ובנייה) ושהוא אינו משתייך לארגון פשיעה. הוא מבקש לתת משקל ממשי להמלצה של שירות המבחן לעצור אותו בפיקוח אלקטרוני, לכך שהוא עצור זה למעלה מ-18 חודשים, להתארכות הצפויה של המשפט, ולכך שהקטין ונאשם נוסף עצורים בפיקוח אלקטרוני. מנגד, המשיבה תומכת בהחלטות של בית המשפט המחוזי מטעמיו, ומפרטת את הראיות לכאורה שהיא מוצאת להוכחת אשמת העורר.

דיון והכרעה

8.

דין הערר להידחות. כידוע, ראיות לכאורה הן ראיות גולמיות שלאחר עיבוד ובחינה בהליך העיקרי עשויות להוביל לראיות שיבססו אשמה (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 147 (1996); בש"פ 2584/19 עבאסי נ' מדינת ישראל , פסקה 18 (30.4.2019)). המשיבה הציגה מצרף ראיות נגד העורר, אשר השתלבותן מבססת לכאורה את אשמתו. בית המשפט המחוזי פירט אותן בהחלטת הראיות. אעמוד על עיקריהן, ואדון בטענות העורר בקשר אליהן.

9.

עד המדינה היה חבר מרכזי בארגון והעיד על פעולותיו. הוא נחקר עוד לפני שנחתם עימו הסכם עד מדינה. בחקירה זו הוא סיפר שהעורר היה אחראי להצבת מכשיר מעקב GPS

ברכב של בהא " והיה מתצפת תוך כדי, און ליין... והיה איתו טלפון, איפה ראו אותו זז " (עמ' 61–62 לתכתוּב החקירה מיום 24.9.2017). עד המדינה אמר שהעורר והקטין עקבו יחד אחר בהא ודיווחו על תנועותיו לאנשי הארגון, גם ביום הרצח (עמ' 68–69 לתכתוּב החקירה מיום 24.9.2017). הוא תיאר את ההכנות של אנשי הארגון לרצוח את בהא באותו יום. עד המדינה חזר על פרטים אלה גם באמרותיו לאחר שחתם על הסכם עד מדינה, כמפורט בהחלטת בית המשפט המחוזי. כך למשל הוא הוסיף שהורו לו לקבור את כלי הנשק, שכיבסו בגדים ונעליים להעלמת סימני ירי ושכטייר אמר שנפלה טעות ושהחמיצו את בהא (עמ' 11–17 לאמרה מיום 27.10.2017). עוד סיפר עד המדינה שהעורר והקטין שתלו את מכשיר המעקב. הוא אמר שהם ידעו מה מטרת המעקבים: לרצוח את בהא (עמ' 2 לאמרה מיום 5.11.2017). הוא זיהה את העורר בתור נהג היונדאי ביום הרצח בשעה 22:08, עת יצאה מהמתחם למעקב אחר בהא (עמ' 7–8 לאמרה מיום 28.10.2017). לאמרותיו יש תמיכה בראיות חיצוניות, שלא היו ידועות לעד המדינה בזמן שמסר את אמרותיו, כגון מציאת מכשיר GPS

ברכב שבו היו הנרצחים (בקשר למה שמיוחס לעורר) ומציאת כלי הנשק שעד המדינה קבר, ושאחד מהם נבדק ונמצא להיות כלי הרצח (בקשר לסיפור כולו) – וראיות נוספות שאפרט בהמשך. עדות עד המדינה מסבכת את העורר במיוחס לו. לצורך בחינת הראיות לכאורה יש לה משקל ממשי.

10.

טענות העורר נגד עדות עד המדינה אינן פוגמות במשקל שיש להעניק לה בשלב זה. ראשית , ניסיונות קודמים לרצוח את בהא שלא בשיתוף העורר אינם סותרים בהכרח את ההיעזרות בו במקרה אחד. העורר שכר רכב למעקב. השימוש ברכב שאינו מוכר לנעקב נועד למנוע חשד בעוקבים. כדי לצמצם עוד יותר את החשד הגיוני שהעוקבים יהיו אנשים לא מוכרים, ולכן טבעי שהעוקב יהיה אדם שלא היה מעורב בניסיונות פגיעה קודמים (ויותר מכך – בפעילות השוטפת של הארגון); שנית , העורר הצביע על פרטים בקשר למכשיר המעקב שעד המדינה לא ידע. אלה פרטים שוליים (כגון סוג המכשיר והמועד המדויק של התקנתו), והעדר הידיעה אינו מפחית ממידת האמון שיש לתת בשלב זה בדברי עד המדינה; שלישית , הראיות הסותרות שהעורר הביא נועדו להפריך את הטענה שהעורר והקטין הם ששתלו את מכשיר המעקב. אומנם עד המדינה ציין שהם שתלו את המכשיר, אולם במקום אחר הוא אמר שהעורר " שלח אנשים שלו לשתול את ה- GPS " (עמ' 61 לתכתוּב החקירה מיום 24.9.2017). אף אם יש קושי מסוים בסוגיה זו (ואיני קובע מסמרות בכך), הוא אינו פוגם במשקל הראיה לכאורה; רביעית , עד המדינה ציין שאינו יודע בוודאות פרטים מסוימים על זהות משתתפים אחרים ברצח. אף כאן מדובר בפרטים שוליים (למשל אם הרוצחים נסעו ברכב גנוב), ולצידם עד המדינה מסביר כיצד ידע עניינים אחרים (הוא נתן ציוד לאנשים מסוימים, ומכאן הסיק את מעורבותם). על כל פנים, נראה שיש בכך כדי להראות שעד המדינה נזהר בדבריו ונמנע מלהציג את הנסתרות לו בתור ידועות; חמישית , העורר טען שעד המדינה שיקר במהלך מעצרו לבהא וחבורתו, ושהדבר מפחית את מהימנותו. אך לעיקר דברים שעד המדינה אמר בחקירתו יש תמיכה בראיות אחרות, והיא מגבירה את מהימנותם בשלב זה; שישית , העורר הטיל ספק בקבילות עדותו של עד המדינה ביחס לאישום החמישי, בשים לב לכך שעד המדינה לא נטל חלק בביצוע הפעולה מושא אישום זה, ובהינתן המידור שהתקיים בארגון. ואולם, עד המדינה מסר הסברים לידיעותיו בדבר לפרטיי האישום החמישי שנכללו בעדותו, והספק שמטיל המערער בהסברים אלה אינו עניין אותו יש לבחון בשלב הדיון בקיומן של ראיות לכאורה. לסיכום, לעדות המדינה יש משקל ממשי בשלב זה. הואיל וזו עדות יחידה של עד מדינה, יש לצרף לה ראיית סיוע, גם בשלב בחינת הראיות לכאורה (בש"פ 550/19 בוהדנה נ' מדינת ישראל , פסקה 14 (11.2.2019), להלן: " עניין בוהדנה "). אדון כעת בראיות שתומכות בה.

11.

המשיבה טוענת שהעורר השתמש בשני מכשירי טלפון נייד "מבצעיים" לצורך המעקב, מנוי 792 ואחריו מנוי 752. היא תומכת את הטענה באמצעות השוואת איכונים של הטלפון הנייד של העורר לאיכונים של המכשירים ה"מבצעיים": ב-9 מקרים בימים 1 עד 21 במאי 2017 במקומות קרובים למנוי 792; ב-4 מקרים בימים 22 עד 31 במאי 2017 במקומות קרובים למנוי 752 (ברובם יש התאמה לשהות העורר במתחם), ובתקופה זו צולם העורר פעם אחת משוחח בטלפון נייד, ולא הייתה שיחה מהמכשיר שלו באותה שעה. הייתה תקשורת בין מנוי 792 למי ששתל את מכשיר המעקב ברכב של בהא, ואיכונים מראים שבמקרים רבים המנוי שעקב אחר הרכב היה קרוב למנויים 792 ו-752. המשיבה טוענת גם שהעורר והקטין שוחחו באמצעות מכשיר טוקמן 1 עם הרוצחים, והיא תומכת את טענתה באיכונים אחרים. בשלב זה הנתונים שהמשיבה הציגה מצביעים לכאורה על קשר לא אקראי, גם אם לא הדוק וקבוע, בין העורר למכשירי הטלפון ה"מבצעיים", וכך – על מעורבותו במעקב וברצח. הנתונים תומכים בעדות עד המדינה. העורר טוען שהאיכונים מראים שבמקרים רבים מכשיר הטלפון שלו והטלפונים ה"מבצעיים" לא היו במקום אחד, ולפרקים אף היו רחוקים זה מזה. אולם, כפי שציין בית המשפט המחוזי, אין הכרח שהעורר החזיק כל העת בטלפון "מבצעי". העורר מוסיף כי הנתונים מלמדים שהוא והקטין לא היו זה ליד זה במהלך השבועיים שקדמו לרצח, וכי הדבר מנוגד לעדות עד המדינה, שלפיה הם עקבו יחדיו אחרי בהא מאז שהותקן ברכבו מכשיר המעקב. המשיבה אינה כופרת בכך שבמרבית הזמן לא היו העורר והקטין יחד, והיא מפנה לכמה מקרים שבהם הם היו יחד במתחם, בהרצליה ובגני תקווה. עד המדינה טען שהמשיב והקטין היו יחדיו רק לצורך משימות המעקב. על כן לא מצאתי שיש בטענות העורר כדי לפגום במשקל של עדות המדינה לצורך בחינת הראיות לכאורה. אשר לטוקמן 1, העורר טוען שמכשיר הטלפון הנייד שלו לא אוכן ליד טוקמן 1. לטעמי, אין בכך רבותא משום שאין הכרח שהמכשיר היה איתו כל העת, בדומה לקביעה של בית המשפט המחוזי בנוגע לטלפונים ה"מבצעיים". נוסף על כך, סביר שהעורר לא ייקח איתו את מכשיר הטלפון האישי שלו לפעולות המעקב, לבל יקשרו אותו אליהן. לסיכום, לא מצאתי שהמשקל של ראיות האיכונים (ושל עדות עד המדינה) פחת במידה שיש בה כדי לפגוע בקיום ראיות לכאורה.

12.

המשיבה הציגה סרטונים של הכניסות והיציאות מהמתחם בליל הרצח. מצפיה בהם עולה כי העורר נראה מגיע למקום, ויוצא ממושב הנהג ביונדאי בשעות 20:44 ו-21:08. הוא נכנס למושב הנהג ועזב את המקום בשעות 20:46 ו-22:00. בשעה 22:06 הגיעה היונדאי למתחם, אך אין רואים את הנהג. היא יצאה משם בשעה 22:09, לאחר שהקטין נכנס אליה. בשעה 22:09:10 פני הנהג נראים בבירור מספיק כדי לומר, לפחות לצורך הדיון לפניי, שמדובר בעורר (גם עד המדינה וחוקר משטרה זיהו אותו שם). המשיבה הציגה סרטונים נוספים מרחובות העיר תל אביב–יפו. נראים בהם כלי רכב שדומים לזה שנהגו בו קורבנות הרצח, לזה שנהגו בו הרוצחים וליונדאי. לטענת המשיבה, ניכר מעקב אחר הרכב שבו הקורבנות. המשיבה השוותה את מסלול הנסיעה לאיכונים של טלפונים שנזכרו בפסקה הקודמת. גם אם, כטענת העורר, בסרטונים מתל אביב–יפו אין זיהוי ודאי של כלי הרכב, ואי אפשר להוכיח שהוא נהג באיזה מהם, המשיבה טוענת לאמצעי זיהוי נסיבתיים שונים, בהם מראה דומה של היונדאי (חלונות מושחרים, ריחן שעליו אות X גדולה, נוסע לבוש חולצה שדומה לזו שהקטין לבש). אם יתקבלו טענותיה, הן עשויות להצביע על מעורבות העורר במעקב וברצח. צירוף הראיות הללו אינו מספיק לבדו להקים ראיות לכאורה נגד העורר. אולם הוא תומך בעדות עד המדינה ועשוי להקים לה סיוע.

13.

העורר טוען שמחומר הראיות עולים קשיים בגרסת המשיבה. ראשית , העורר מציין שעד המדינה סיפר שלצורך פעולותיהם השתמשו חברי הארגון בכלי רכב גנובים והחליפו לוחיות רישוי בכלי רכבי פרטיים, הכול לבל יזהו אותם. על כן, נטען, שימוש ברכב ששכור על שם העורר חורג מדפוס הפעולה שלהם, והוא אף לא הגיוני. לטעמי, קושי נטען זה אינו פוגם בראיות לכאורה. בהתקיים ראיות לשימוש ברכב זה באירוע אין צורך לבדוק את הגיון הדברים או את השתלבותם במנהגי הארגון; שנית , ובדומה, העורר מציין שעד המדינה סיפר שאנשי הארגון לבשו בגדים כהים וחולצות בעלות שרוולים ארוכים בצאתם לפעילות פלילית, ואילו הוא יצא מהמתחם לבוש בגדים שאינם "מדים" אלה. לא מצאתי שטענה זו פוגמת במשקל הראיות לכאורה. היא נועדה להרחיק את העורר מהמעקב והרצח על דרך השלילה, אולם יש ראיות אחרות על דרך החיוב שמקשרות אותו למעשים; שלישית , העורר מעלה השערה שבצילומים מופיע רכב "משוכפל" שנחזה להיות הרכב השכור, ומציין שהמשטרה לא בדקה את הרכב השכור כדי לראות אם נערכו בו שינויים שמתוארים בראיות (השחרת חלונות, החלפת לוחיות רישוי ועוד). השערה זו היא השערה בעלמא, ולא ברור מדוע "לשכפל" דווקא את הרכב הזה. גם אם היה מקום לבדוק את היונדאי שברשות חברת ההשכרה, העדר הבדיקה אינו משפיע על תמונת הראיות לכאורה בשלב זה; רביעית, העדר מניע לעורר לפגוע בבהא אינו פוגם בראיות לכאורה. מניע אינו יסוד בעבירת הרצח. מאחר שיש די ראיות לכאורה למעורבות של העורר במעשים, אין חובה לתהות על הסיבה לה.

14.

אעבור לשקרי העורר ולשתיקתו. בחקירתו הראשונה, מיום 29.10.2017, טען העורר שהיכרותו עם כטייר, הקטין ומעורבים נוספים היא היכרות שטחית בלבד. הוא אמר שמדי פעם הוא שוכר מכונית לשימושו, וציין שהפעמיים האחרונות שעשה זאת היו במועד שקודם לרצח ובמועד מאוחר לו. בחקירה הבאה, מיום 31.10.2017, אמר העורר שאינו יודע דבר על הרצח ועל הסכסוך בין כטייר לבהא, ושאינו זוכר ששכר מכונית מסוג יונדאי. בחקירה מיום 13.11.2017 שמר העורר על זכות השתיקה, למעט בעניין היונדאי. הוא טען ששכר את המכונית עבור חבר, ושזה השתמש בה כל תקופת השכירות, אולי למעט ביום האחרון לה (12.6.2017). בדבריו אלה ניסה העורר להרחיק את עצמו מהרצח, כולל בפרטים מהותיים למעורבותו בו: מידת ההיכרות שלו עם בני החבורה (שאינה שטחית) ושכירת היונדאי והשימוש בו (שמוכחים במסמכים מחברת ההשכרה ובסרטונים). שקרי נאשם עשויים לעלות כדי סיוע גם בשלב המעצר (עניין בוהדנה , בפסקה 18). בחקירותיו הבאות שמר העורר על זכות השתיקה, למעט פרטים מועטים שאינם נדרשים כאן והכחשות גורפות. גם שתיקה יכולה לשמש סיוע במקרים מתאימים (בש"פ 6837/13 חרבוש נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (28.10.2013)). השקרים והשתיקה מצטרפים לעדות עד המדינה ומקימים סיוע לה. לא מצאתי ממש בטענות העורר נגדם.

15.

התשתית הראייתית היא אפוא זו: עדות עד המדינה מצביעה על מעורבות העורר במעשים שמיוחסים לו. לעדות זו יש סיוע בראיות אחרות, כמו גם בשקרי העורר ובשתיקתו. התמונה הראייתית, כפי שיש לבחון אותה בשלב זה, מספיקה כדי להקים נגד העורר ראיות לכאורה שאין בהן חולשה.

16.

מכאן לבקשה לנקוט מעצר בפיקוח אלקטרוני. כפי שהערתי בדיון בעל פה, טיב האישומים נגד העורר הוא השיקול המכריע במקרה זה בשלב בו אנו מצויים. לעורר מיוחסות שתי עבירות רצח. בעבירות אלו יש כמובן חזקת מסוכנות (סעיף 21(א)(1)(ג)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: " חוק המעצרים ")). כאן נלמדת המסוכנות הרבה גם מנסיבות המקרה. לפי המתואר בכתב האישום, חלקו של העורר במזימה לרצוח את בהא היה פעיל, ארוך טווח ומרצון. הוא היה שותף לפעולות מעקב מתוחכמות אחר הקורבן המיועד. מעשים מסוג זה מעידים על נכונות לסכן חיי אדם. העדר המניע, טענה שהעורר ראה בה חשיבות, פועלת בשלב זה לרעתו: מי שניאות להשתתף בתוכנית פלילית כה חמורה בלי סיבה נראית לעין, דומה שמסוכנותו גדולה. על כל פנים, על פי האישום החמישי העורר התחבר למעשי חבלה של ארגון פשע שמטרתם "סגירת חשבונות" עם יריבים. בפועל נהרגו שניים שלא אליהם נועדו הכדורים. זו דוגמה נוספת לתוצאות ההרסניות והמסוכנות של מעשים מסוג אלה של העורר. על מסוכנות כזו אי אפשר בדרך כלל לענות במעצר בפיקוח אלקטרוני. לצד זאת, יש סכנה שהעורר יימלט מחשש שיוטלו עליו שני עונשי מאסר עולם, והמעקבים המתוחכמים, לצד הקשרים עם ארגון פשע, מצביעים על האפשרות שהעורר ישבש הליכים. על אלה נוספות עבירות הנשק (ראו בש"פ 7802/18 גאבר נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (14.11.2018)) וקשירת הקשר, שאף הן מקימות עילות מעצר. העדר הרשעות בעבר אינו מנקה את העורר ממסוכנות בגין המעשים כאן. בחנתי את עניינם של הנאשמים האחרים שהעורר הזכיר. אחד מהם קטין, ולשני אין מייחסים עבירת רצח. משום כך ענייניהם שונים שוני מהותי מעניינו של העורר. נתתי את דעתי לתקופה שהעורר נתון בה במעצר, ולתקופה שהוא עוד צפוי להיות עצור בה עד לתחילת דיוני ההוכחות ועד לסיום משפטו. בשלב זה לא מצאתי שחלוף הזמן מקהה את עילות המעצר. מובן שסוגיה זו תיבחן מחדש בבקשות של התביעה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק המעצרים, והעורר רשאי לפנות בבקשות מתאימות לעיון חוזר בנסיבות המתאימות.

17.

הערר נדחה אפוא.