פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
550/19
לפני:
כבוד השופט י' אלרון
העורר:
עופר בוהדנה
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב במ"ת 25166-07-15 מיום
7.1.2019 שניתנה על ידי כב' השופט א' הימן
תאריך הישיבה:
כ"ד בשבט התשע"ט
(30.1.2019)
בשם העורר:
עו"ד אלי בניה
בשם המשיבה:
עו"ד שרון הר-ציון;
עו"ד קורן שריג-פאפו
החלטה
1.
לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט א' הימן ) במ"ת 25166-07-15 מיום 7.1.2019, בגדרה נדחתה בקשתו של העורר לעיון חוזר בהחלטה על מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.
האם יש באימרה שמסר העורר במשטרה בשנת 2004, במסגרתה הכחיש באופן גורף את היכרותו עם המעורבים בפרשה מושא האישום (להלן: האימרה ) , כדי להוות סיוע לכאורה לעדותו המפלילה של עד המדינה נגד העורר, באופן המצדיק את מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. זו ליבת הסוגיה להכרעה בדיון שלפני.
2.
הרקע העובדתי הצריך לעניין פורט בהרחבה בהחלטת השופט (כתוארו אז) ח' מלצר בבש"פ 6197/16 בוהדנה נ' מדינת ישראל (4.9.2016) . בתמצית בלבד יצוין כי כתב האישום שהוגש נגד העורר מייחס לו קשירת קשר יחד עם אחרים שפעלו במסגרת ארגון פשיעה, ביניהם שני עדי מדינה, להוציא לפועל "תכנית חיסול" להמתתו של זאב רוזנשטיין, באמצעות מטען חבלה רב עצמה שהונח על גג "צ'יינג'" שאותו נהג רוזנשטיין לפקוד באופן קבוע.
מכתב האישום עולה כי העורר היה מעורב בחמישה אירועי משנה הקשורים לתכנון וביצוע התכנית, אשר בסופו של דבר גרמה למותם של שלושה בני אדם ולפציעתם של 51 בני אדם נוספים, בהם רוזנשטיין, מאבטחיו ועוברי אורח.
3.
בגין מעשים אלו יוחסו לעורר 3 עבירות רצח, לפי סעיף 300(א)(2) בצירוף סעיף 20(ג)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); 3 עבירות חבלה בכוונה מחמירה במסגרת ארגון פשיעה, לפי סעיף 329(א)(3) בצירוף סעיף 3 לחוק העונשין; ריבוי עבירות של פציעה בנסיבות מחמירות במסגרת ארגון פשיעה, לפי סעיפים 334 ו-335(א)(2) בצירוף סעיף 3 לחוק העונשין; ריבוי עבירות של גרימת חבלה של ממש במסגרת ארגון פשיעה, לפי סעיף 380 בצירוף סעיף 3 לחוק העונשין; וכן עבירת קשירת קשר לביצוע פשע במסגרת ארגון פשיעה, לפי סעיף 449(א) בצירוף סעיף 3 לחוק העונשין.
השתלשלות ההליכים המשפטיים
4.
בהחלטתו מיום 12.7.2016 הורה בית המשפט המחוזי (השופט ב' שגיא ) על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בהחלטה נקבע דבר
קיומן של ראיות לכאורה למעורבותו של העורר בשלושה אירועי משנה: הנחת מטען חבלה שהונח על גג הצ'יינג' והתגלה כתקול; סילוק המטען התקול לאחר שהתברר כי הסוללה שהוצמדה אליו חלשה מדי; וכן הנחת מטען חבלה נוסף שהתפוצץ בסופו של דבר וגרם למותם של שלושה בני אדם ולפציעתם של רבים נוספים כמתואר לעיל. ראיות לכאורה אלו מצא בית המשפט בהודעותיו במשטרה של ש.כ , עד המדינה.
כן נקבע בהחלטה כי יש לראות בהכחשתו הגורפת של העורר את היכרותו עם
המעורבים השונים בפרשה, כפי שניתנה באימרתו, ראיית "סיוע לכאורה" לעדותו היחידה של עד המדינה, וכי מדובר בראייה בעלת העוצמה הנדרשת להליך המעצר.
קביעה זו, לפיה העורר שיקר באימרתו, התבססה על ראיות שלפיהן בתקופה הרלוונטית, למרות הכחשתו הגורפת להיכרות עם המעורבים השונים שביחס לחלקם אף הוצגו לו תמונותיהם, אזי הכחשה גורפת זו "אינה עומדת במבחן המציאות ובמבחן הראיות" לנוכח הנתונים שהוצגו בדבר שיחותיו הרבות עם אותם מעורבים כמו גם מחקרי תקשורת.
בנוסף, בית המשפט הצביע על ראיות לכאוריות לפיהן מספר הטלפון של העורר נמצא בפנקס כתובות של נאשם אחר, אשר ביחס אליו טען העורר באימרתו משנת 2004 כי פגש בו פעם אחת בלבד בעת מעצרו; וכן על נסיעתם המשותפת של חלק מחברי הפרשה לתאילנד, לאחר האירועים המתוארים בכתב האישום, כפי שתוארה בעדותו של ש.כ ועולה מתוך פלטי כניסות ויציאות של המבקש, ש.כ והנאשם מספר 13 בכתב האישום, לישראל ומחוצה לה.
נקבע כי עוצמתם הראייתית של ניסיונות המבקש להרחיק עצמו מאותם מעורבים מתחזקת לנוכח העובדה כי מעורבותם הלכאורית של מעורבים אלו באישום המיוחס לעורר אינה שולית.
משכך נקבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר וכי קמה נגדו עילת מעצר, באופן אשר מצדיק את מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.
5.
העורר הגיש ערר על ההחלטה לבית משפט זה, ובו טען בין היתר לחולשת עוצמתה של עדות עד המדינה ש.כ . כן נטען כי "הראיות לכאורה אותן קיבל בית המשפט המחוזי הנכבד כראיות סיוע לעדותו של עד המדינה ש.כ – אינן ממלאות אחר דרישת הסיוע הנדרשת גם ברמה הלכאורית", כלשון העורר.
6.
בהחלטתו מיום 4.9.2016 דחה בית משפט זה (השופט, כתוארו אז, ח' מלצר ) את הערר וקבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר במרבית העבירות המיוחסות לו ברמה הנדרשת בשלב ההחלטה על מעצר עד תום ההליכים, בהסתמך על הודעותיו של עד המדינה במשטרה. בהתייחס לראיית הסיוע לכאורה הרלוונטית לעניינו נקבעו הדברים הבאים:
"הנני מסכים עם קביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, לפיה הכחשתו הגורפת של העורר בדבר היכרותו את המעורבים השונים בפרשה (הכחשה, אשר נסתרה לאחר מכן בראיות) – מהווה, בנסיבות העניין, ראיית סיוע בעלת העוצמה הנדרשת לשלב זה של ההליך " [ההדגשות במקור – י' א' ].
בסיכומם של דברים נקבע כי מסוכנותו הגבוהה של העורר, כפי שהיא משתקפת מכתב האישום ומעברו הפלילי, אינה מאפשרת לשחררו לחלופת מעצר, וכי לנוכח היעדרם של "טעמים מיוחדים", כדרישת סעיף 22ב(ב) לחוק המעצרים, אף אין מקום להורות על מעצרו בפיקוח אלקטרוני.
7.
כשנה ומחצה לאחר מתן ההחלטה פנה העורר לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר בהחלטה לעצרו עד תום ההליכים. בבקשה נטען כי קיימות נסיבות חדשות אשר מצדיקות את שחרורו ממעצרו: חלוף הזמן; קיומו של כרסום ראייתי לנוכח עדותו של עד המדינה ש.כ , בין היתר בשל מהימנותו הנמוכה, על פי הנטען, ולנוכח סתירות נטענות בין עדויות עדי המדינה; התפוגגות החשש לשיבוש הליכי משפט לאחר שכבר נשמעה עדותו של עד המדינה; ואפליה בין העורר לנאשמים אחרים בכתב האישום, אשר שוחררו ממעצרם, למרות הראיות הקיימות נגדם, מעמדם הבכיר בארגון ומסוכנותם הגבוהה.
8.
ביום 18.2.2018 דחה בית המשפט המחוזי (השופט א' הימן ) את הבקשה לעיון חוזר.
9.
ביום 5.12.2018 הגיש העורר בקשה נוספת לעיון חוזר בהחלטה לעצרו עד תום ההליכים, זאת הפעם בשאלת דיות ראיית הסיוע.
העורר לא חלק על כך שעדותו של עד המדינה ש.כ מקימה תשתית ראייתית לכאורית, אך טען כי היא מהווה ראייה יחידה להוכחת אשמתו, וכי לא נמצא לה סיוע ראייתי בחומר הראיות, כנדרש במקרה של עדות יחידה של עד מדינה. בהקשר זה נטען כי הכחשת העורר את היכרותו עם המעורבים האחרים במסגרת האימרה משנת 2004 אינה יכולה להוות ראיית סיוע, שכן מדובר בהודעה שנגבתה ממנו מבלי שהוזהר ומבלי שניתנה לו זכות היוועצות, ומכל מקום היא נגבתה שלא לעניין העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.
עוד נטען כי גם אם הוכח שהעורר שיקר באימרתו משנת 2004, הרי שהודה בהיכרותו עם ש.כ בחקירתו בשנת 2015. לכן נטען כי לא מדובר ב"שקר מהותי" הקשור לעבירות עליהן נסוב המשפט, והשקר לא היה מכוון להטעיית בית המשפט.
כמו כן טען המבקש כי פרק הזמן הארוך בו הוא נתון במעצר מצדיק אף הוא בחינתה מחדש של ההחלטה.
10.
ביום 7.1.2019 דחה בית המשפט המחוזי (השופט א' הימן ) את הבקשה. נקבע, כי משהעורר לא טען לשינוי בתשתית הראייתית שהיתה קיימת בעת שניתנה החלטת המעצר, הרי שאין כל מקום לקבל את הבקשה לעיון חוזר.
לגוף העניין, נקבע כי משלא הבהיר העורר את הטעם לגביית האימרה משנת 2004, אין לקבל את טענתו שלפיה אימרה זו אינה קשורה לעבירות מושא האישום. עוד נקבע כי שקריו של העורר מלמדים על ניסיונו להרחיק את עצמו ממעורבות בפרשה העבריינית המיוחסת לו, ולכן ניתן להסתמך על אימרה זו כראייה מסייעת לכאורה לעדות עד המדינה. בית המשפט הוסיף כי הכחשתו הנוספת המאוחרת של העורר את היכרותו עם המעורבים האחרים, אשר ניתנה במסגרת המענה לכתב האישום, מחזקת אף היא מסקנה זו.
לנוכח זאת, הסיק בית המשפט כי:
"הכחשותיו הגורפות של המבקש [העורר – י' א' ] את היכרותו עם המעורבים האחרים באישום הרביעי הסותרות ראיות חיצוניות ועצמאיות כמפורט לעיל, יכולות, בזהירות המתחייבת, למלא אחר הדרישה לתמיכה ראייתית מסייעת לעדות עד המדינה ש.כ לשלב המעצר ולבסס סיכוי סביר להרשעתו במיוחס לו".
לבסוף נקבע כי עילות המעצר של מסוכנות וחשש להימלטות מאימת הדין, מתוקף העבירות החמורות המיוחסות לעורר, השתייכותו לארגון פשיעה ועברו הפלילי, לא נחלשו, ועל כן "לא בשלה העת להקלה בתנאי המעצר ולחלופת מעצר, אף בשים לב לחלוף הזמן ולתקופה בה נתון המבקש במעצר".
על החלטה זו הוגש הערר שלפניי.
טענות הצדדים בערר
11.
במסגרת הערר שב העורר על טענותיו כפי שהועלו בפני בית המשפט המחוזי. בפרט נטען כי אימרת העורר משנת 2004, אשר נגבתה ממנו, לשיטתו, תוך "הפרה" של זכות ההיוועצות ומבלי שהוזהר כדין, ניתנה במסגרת תשאול כללי ואינה רלוונטית למחלוקת, ועל כן אינה יכולה להוות ראיית סיוע לתמיכה בעדותו של עד המדינה. עוד טען העורר כי אין לראות בכפירתו במיוחס לו במסגרת המענה לכתב האישום הכחשה נוספת להיכרותו עם המעורבים בפרשה, וכי משנסתיימה פרשת התביעה במשפטו, התאיינה עילת השיבוש והחשש להימלטות מאימת הדין אשר הצדיקה את מעצרו.
לחילופין טען העורר כי יש להשוות את עניינו לזה של נאשם 2 בכתב האישום, אבי רוחן (להלן: רוחן ) , אשר הופנה לקבלת תסקיר מעצר מטעם שירות המבחן בהחלטת בית משפט זה (בש"פ 6518/18 רוחן נ' מדינת ישראל (27.11.2018) ).
בדיון לפניי הדגיש בא-כוח העורר כי על ראיית הסיוע לעמוד במבחני הפסיקה, ובפרט המבחנים שהותוו ב ע"פ 6813/16 נחמני נ' מדינת ישראל (17.9.2018) (להלן: עניין נחמני ). לשיטתו, העורר מודה כיום בהיכרותו עם חלק מהמעורבים בפרשה והודה בכך במהלך חקירתו במשטרה בשנת 2015, ולכן צמצם הלכה למעשה את יריעת המחלוקת. משכך, ומששקריו אינם מופנים כלפי סוגיה השנויה במחלוקת בין הצדדים, האימרה אינה מהווה עוד סיוע לכאורה לעדותו של עד המדינה.
12.
מנגד, טענה המשיבה כי יש לדחות את הערר. לשיטתה, לא חל כל שינוי משמעותי בתשתית הראייתית הלכאורית שנפרשה בפני בית המשפט המחוזי בעת שהורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.
עוד נטען כי הלכת נחמני אינה חלה בנסיבות העניין, וזאת מאחר שיריעת המחלוקת לא צומצמה בשלב המענה לאישום, שבמסגרתו כפר העורר בכל המיוחס לו.
כמו כן טוענת המשיבה כי גם אם העורר אינו מכחיש עוד את היכרותו עם חלק מהמעורבים בפרשה, הרי שהכחשתו בדבר היכרותו את הנאשם 1 בכתב האישום שרירה וקיימת, ותמונה של השניים יחד, אשר הוגשה במסגרת התיק העיקרי (ת/1467) והוצגה גם במהלך הדיון לפניי, סותרת הכחשה זו. עניין זה כשלעצמו יכול, לשיטת המשיבה, להוות ראייה מסייעת לכאורה.
לבסוף ביקשה המשיבה לאבחן את עניינו של רוחן מעניינו של העורר, בהדגישה כי הטעם להפנייתו של רוחן לקבלת תסקיר מבחן היה מצבו הרפואי, וכי טעם זה אינו מתקיים בנסיבות המקרה דנן.
דיון והכרעה
13.
סעיף 52(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) , מורה כי עצור רשאי לפנות לבית המשפט בבקשה לעיון חוזר בהחלטה בעניין הנוגע למעצר "אם נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה".
מטרתו של הליך זה היא לבחון אפוא אם קיים מידע חדש, מהותי ומשמעותי, שיש בו כדי לשנות מהחלטות קודמות שניתנו בעניין המעצר, והמסגרת הדיונית בבקשה מעין זו לא נועדה לשמש "מסלול עוקף" לערר על החלטת המעצר (בש"פ 9604/17 אברג'יל נ' מדינת ישראל פסקה 21
(19.12.2017)) .
בנסיבות העניין שלפניי, אני סבור כי העורר לא הצביע על מידע חדש, שיש בו כדי לשנות את ההחלטות הקודמות שניתנו בעניין מעצרו, ועל כן בדין דחה בית המשפט המחוזי את בקשתו לעיון חוזר.
שקרי העורר כסיוע לכאורה לעדות עד מדינה
14.
סעיף 54א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, קובע כי הרשעה על בסיס עדות יחידה של עד מדינה טעונה סיוע. כך, גם בשלב הדיון במעצרו של נאשם מוטל על בית המשפט לבחון את שאלת קיומה של תוספת ראייתית לכאורית מסוג סיוע, מקום שבו היא נדרשת לצורך הרשעת הנאשם (ראו: בש"פ 975/04 אברג'יל נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(3) 775, 779 (2004); בש"פ 6206/05 נאצר נ' מדינת ישראל (21.8.2005); בש"פ 2571/11 שמאילוב נ' מדינת ישראל
(17.4.2011) (להלן: פרשת שמאילוב )).
סיוע לכאורי כאמור ראה בית המשפט המחוזי בהכחשתו הגורפת של העורר בדבר היכרותו את המעורבים האחרים בפרשה, כעולה מהאימרה משנת 2014 ומהמענה לכתב האישום.
15.
לטענת העורר, אימרה זו אינה קבילה כראיה שכן נגבתה מבלי שהוזהר ומבלי שמומשה זכותו להיוועצות, והיא אינה מקיימת את דרישת הסיוע הלכאורית, שכן זו לא נמסרה במסגרת חקירה ביחס לאירועים בהם הוא מואשם בכתב האישום. העורר מבקש לתמוך טענתו זו בדבריהם של רפ"ק רן אריאלי- גובה האימרה, וסנ"צ יוסי בניים- ראש צוות החקירה, בחקירתם הנגדית בבית המשפט.
אלא שעיון בפרוטוקולי החקירה הנגדית מעלה כי האימרה נגבתה לאחר שהעורר עוכב מביתו בחודש יוני 2004, מבלי שנעצר, לצורך התשאול במשטרה, וזאת בין היתר על בסיס מידע מודיעיני הקושר אותו "בצורה כזו או אחרת לארגון ולעשייה שאנחנו יודעים שהלכה והתרחשה באותן שנים 2002-2003" (פרוטוקול הדיון מיום 4.9.2018, עמ' 6332, שורות 22-21).
עוד עולה כי בניגוד לטענתו, העורר תושאל בין היתר בהקשר התיק נשוא הערר. כך, במענה לשאלה "באיזה תיק עסקתם באותה עת אתה וצוות החקירה על-מנת שזה יתויק אצל הרכז?" ענה רפ"ק אריאלי: "בפיצוץ בצ'יינג' ובנמל" (פרוטוקול הדיון מיום 7.6.2018, עמ' 5804, שורות 19-18).
מכאן עולה כי האמרה ניתנה – לפחות לכאורה – בקשר לאישום נשוא הערר, היינו, הנחת המטען שהתפוצץ על גג הצ'יינג'.
16.
מקובלת עליי גם כן מסקנת בית המשפט המחוזי שלפיה שקריו הגורפים של העורר בדבר היכרותו את המעורבים בפרשה, אשר ניתנו לכאורה ביחס לפרשה דנן, מצביעים על ניסיונו להרחיק עצמו מהאירועים נשוא הערר (וראו: עניין נחמני , בפסקה 39 לפסק דינו של השופט נ' הנדל ).
17.
זאת ועוד, בפרק הזמן שחלף בין מתן החלטת המעצר ועד היום, נשמעו ראיות במשפטם של העורר והאחרים, ובכלל זה עדותו של עד המדינה, ומשכך עדות זו הפכה מראיה לכאורה לראיה של ממש לכל דבר ועניין. כידוע, ככל שמתחזקים משקלה ומהימנותה של הראיה הטעונה סיוע, כך נחלשת העוצמה הנדרשת של ראיית הסיוע (פרשת שמאילוב , בפסקה 6; ע"פ 7320/07
פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 13 (13.5.2009)) .
לנוכח כל האמור, נראה כי לא רק שלא חל כרסום בעוצמתה של ראיית הסיוע לכאורה, אלא שזו אף התחזקה.
18.
יש לדחות גם את טענת העורר לפיה בהתאם להלכת נחמני , אין בשקריו הלכאוריים כדי לשמש סיוע לעדותו של עד המדינה, כיוון שאלו מופנים כלפי סוגיה שאינה נמצאת עוד במחלוקת בין הצדדים. בפרשת
נחמני נקבעו בהקשר זה הדברים הבאים:
"עת שהנאשם מצמצם את גרסתו באופן מפליל, כך שהוא מודה בביצוע עבירות מסוימות אך ממשיך להכחיש את ביצוע אחרות – נדרש ששקריו המהווים סיוע יתייחסו לנקודה שנותרה במחלוקת" (פרשת נחמני , פסקה 40 לפסק דינו של השופט הנדל ).
ואולם, בענייננו, העורר כפר במסגרת המענה לכתב האישום בכל המיוחס לו. משכך, לא ניתן לראות בו כמי שצמצם את יריעת המחלוקת בדרך של "צמצום מפליל", וממילא, אין דרישה כי שקריו יתייחסו לנקודה שנותרה במחלוקת, שכן כלל לא ברור מה נקודה זו לשיטת העורר, אשר הכחיש באופן גורף את המסכת העובדתית כולה.
אדגיש כי במסגרת ההליך דנן, ענייננו הוא ב ראיית סיוע לכאורה , ועל בית המשפט המחוזי בהכרעת דינו מוטל יהיה לבחון לעומק את מידת הרלוונטיות של שקרי הנאשם לנוכח הצמצום הנטען של יריעת המחלוקת.
זאת ועוד, גם אם הייתה מתקבלת טענה זו של העורר, הרי שההכחשה בנוגע להיכרות עם הנאשם 1 בכתב האישום שרירה וקיימת נכון ליום הגשת הערר, וכזכור, הכחשה זו נסתרה ישירות באמצעות התמונה שהוגשה לבית המשפט המחוזי והוצגה בדיון לפניי.
19.
סיכומם של דברים, לא עלה בידי העורר לבסס את טענתו בנוגע לכרסום בראיית הסיוע לכאורה. עובדה זו, יחד עם מסוכנותו הגבוהה הנלמדת מעבירת הרצח המיוחסת לו, אשר מקימה עילת מסוכנות סטטוטורית בהתאם לסעיף 21(א)(1)(ג)(1) לחוק המעצרים, כמו גם עברו הפלילי המכביד, תומכים כולם בהחלטה להותיר את העורר במעצר מאחורי סורג ובריח, על אף פרק הזמן הממושך בו הוא נתון במעצר.
טענת האפליה
20.
לבסוף, אין לקבל את טענת העורר לפיה יש להשוות את עניינו לזה של רוחן ולהורות על שליחתו לתסקיר בשירות המבחן.
21.
בהחלטתו של השופט נ' סולברג בבש"פ 6518/18 מיום 27.11.2018 התבקש שירות המבחן, לנוכח הסכמת הצדדים , להכין תסקיר מעצר משלים לרוחן. בהחלטה זו צוין כי התסקיר התבקש: "בחלוף שנתיים ויותר מאז התסקיר הקודם, לאור הצפי להימשכות המשפט, ובהתחשב בשיקולים נוספים שעלו במהלך הדיון".
בהחלטתו של השופט מ' מזוז בבש"פ 9029/18 מיום 1.1.2019, במסגרתה הוגשה גם בקשה להארכת מעצרו של העורר דכאן (אשר נדחתה עד למתן החלטה בערר זה), נקבעו הדברים הבאים:
"אשר לטענה בנוגע לרוחן. ההחלטה על עריכת תסקיר מעצר לגביו אינה מנומקת ולא ברור מה השיקולים שעמדו ביסוד ההחלטה. מכל מקום, התסקיר טרם הוגש וטרם התקבלה כל החלטה בנוגע לאפשרות חלופת מעצר לגביו, וממילא מוקדם עדיין להסיק אם יש מקום להשליך מהחלטה זו לענייננו".
22.
בערר שלפניי לא הצביע העורר על כל נימוק המצדיק את ההבחנה בינו לבין שאר הנאשמים בכתב האישום אשר מעצרם הוארך, ואילו מדברי באת-כוח המשיבה בדיון שלפניי עלה כי ההחלטה בעניין רוחן נבעה בין היתר משיקולים רפואיים, אשר ממילא אינם חלים בעניינו של העורר. משכך, איני סבור כי יש לקבל את טענותיו בעניין האפליה בינו לבין רוחן.
23.
סוף דבר, לא מצאתי מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי, אשר דחה את הבקשה לעיון חוזר תוך שקבע כי מעצרו של העורר עד תום ההליכים יעמוד על כנו.
24.
הערר נדחה אפוא.
ניתנה
היום, ו' באדר א התשע"ט (11.2.2019).
ש ו פ ט