בש"פ 7576/12 יעקב ברגר נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' רומנוב ) מיום 17.10.2012 שהורתה על מעצר העורר עד תום ההליכים לאחר שהפר את תנאיה של חלופת המעצר.

תמצית העובדות וההליכים

1.

ביום 24.5.2012 הוגש נגד העורר, אחר ועמותה שבניהול העורר כתב אישום שבמסגרתו הואשם העורר שביצע עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, מרמה לפי פקודת מס הכנסה, והלבנת הון. כתב האישום מפרט מסכת ארוכת שנים של הונאה שבמסגרתה נתקבלו שלא כדין עשרות מיליוני שקלים של כספי ציבור. לפי הנטען, הנאשמים הונו את רשויות השלטון באמצעות דיווח כוזב על מספר התלמידים שנמצאים במוסדות תלמוד תורה שאותם ניהל העורר באמצעות העמותה, דיווחו דיווחים כוזבים לרשויות המס בכל הנוגע לשכר ששולם לעובדי העמותה, וביצעו פעולות שונות שמטרתן הלבנת הון שנצבר במסגרת ביצוע העבירות האמורות.

2.

ביום 19.6.2012 החליט בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' רומנוב ) לשחרר את העורר לחלופת מעצר של מעצר בית מלא במדרשת הגליל במגדל העמק (להלן: המדרשה ), שנמצאת בבניין סגור מגודר ומאובטח. במסגרת ההחלטה נקבע שהעורר לא יעזוב את המדרשה; יהיה נתון לאיזוק אלקטרוני; וישהה תחת פיקוח של אחד משלושה מפקחים מאושרים ברציפות, שיחתמו על ערבות צד ג'. בית המשפט אסר על העורר לצאת מהארץ, והורה לו להפקיד את דרכונו, וכן להפקיד סך 650,000 ש"ח, ולחתום על התחייבות עצמית בסך 1,000,000 ש"ח. עוד נקבע כי המשיב ואשתו ימשכנו נכס, וכי אשתו של המשיב וחתנו יחתמו על ערבות צד ג' להבטחת התנאים שנקבעו. בהמשך, ביום 12.7.2012 החליט בית המשפט קמא להקל בתנאי חלופת המעצר ולאפשר לעורר לצאת למספר "חלונות התאווררות", אך בתחומי המדרשה ובליווי מפקח מאושר בלבד.

3.

ביום 20.9.2012 דחה בית המשפט קמא בקשה לעיון מחדש, שבמסגרתה ביקש העורר להמיר את חלופת המעצר במדרשה לביתו שבירושלים, בנימוק שטרם חלף די זמן מאז החלטת בית המשפט הקודמת. במסגרת החלטה אחרונה זו עמד בית המשפט קמא על החשש הממשי להמלטות העורר מהארץ. עם זאת, במסגרת החלטתו קבע כי העורר רשאי לצאת את תחומי המדרשה כדי לצאת לפגישות עם בא–כוחו, ככל שתינתן על כך הודעה מראש למשיבה. ביום 11.10.2012 הודיע העורר למשיבה כי ביום 14.10.2012 ייצא לפגישה אצל בא כוחו בתל אביב. בעקבות הודעה זו עקבה אחריו המשטרה ביום הפגישה. העורר נצפה כשהוא מגיע לפגישה, שבה נכחה גם אשתו, מלווה במפקח. בסיומה של הפגישה נצפה העורר נוסע עם אשתו וללא המפקח לסעוד במסעדה בנמל תל אביב, שם נעצר (יוער כי אשתו של העורר לא אושרה כמפקחת). במהלך חיפוש שערכו השוטרים על גופו נמצא מסמך (להלן: המסמך ) שכלל פרטים אישיים אודות הפרקליטה המטפלת בתיק המתנהל נגד העורר, לצד פירוט מספר עמיתים לשעבר לעבודתה אשר מועסקים כיום במגזר הפרטי.

4.

המשיבה הגישה בקשה לעיון חוזר בהחלטה שהורתה לשחרר את העורר לחלופת מעצר. ביום 17.10.2012 החליט בית המשפט קמא כי נוכח הפרת תנאי השחרור שנקבעו, ייעצר העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו עמד בית המשפט על הסיכון המשמעותי לכך שהעורר ימלט מהארץ, נוכח העובדה שאיננו אזרח ישראל אלא אזרח אנגליה; העובדה שמרכז עסקיו אינו בארץ; כתב האישום החמור שהוגש נגדו; היותו של העורר אדם בעל אמצעים; והעובדה שלמשיבה הגיעו ידיעות מודיעיניות שמהן עולה שבכוונתו להימלט מן הארץ. על רקע חששות אלה קבע בית המשפט שאין לראות בהפרת תנאי המעצר הפרה קלה בלבד. עם זאת, ציין בית המשפט שאילו עמדה ההפרה לבדה, לא היה רואה בכך עילה למעצר העורר עד לתום ההליכים, וניתן היה להסתפק בחילוט חלק מכספי הערובה לצד החמרה בתנאי השחרור. אולם, נוכח המסמך שנמצא על גופו שעניינו פרטים אישיים של הפרקליטה בתיק הפלילי המתנהל נגדו, נקבע שיש מקום לעצור את העורר עד תום ההליכים. בית המשפט הבהיר כי הפקת המסמך והחזקתו אינם יכולים כשלעצמם להוות עילה למעצר העורר, אולם הם מלמדים על אופיו ועל הסכנה הנשקפת ממנו. בית המשפט קבע שהמסמך והפרת תנאי השחרור במצטבר מצדיקים לעצור את העורר עד תום ההליכים.

טענות הצדדים

5.

מכאן הערר שלפניי. לטענת העורר, שגה בית המשפט קמא כשהורה לעצור אותו עד תום ההליכים, בפרט בשים לב לאורך ההתדיינות הצפויה בתיק. בית המשפט קמא קבע כי הפרת התנאים שביצע העורר כשלעצמה איננה מצדיקה את מעצרו עד תום ההליכים, ושמציאת המסמך על גופו אינה עולה כדי עילת מעצר. לפיכך אין מקום למעצרו. העורר טוען שההפרה שבוצעה היא מינורית, ולא התלוותה אליה כל עבירה; שטעה לחשוב כי במסגרת שעות החלון שנפתחו לו לצורך הנסיעה לתל אביב הוא רשאי לסעוד עם אשתו במסעדה, לאחר שבמהלך חג הסוכות אושרה כמפקחת באופן זמני; שהמסמך הופק על ידיו מאחר שטעה לחשוב שאם יצרף סנגור בעל קשרים אישיים עם הפרקליטה יחול שיפור בסיכויי ההגנה; וכי התנהגות זו ראוי לגינוי ואיננה יכולה להתקבל, אך איננה עולה כדי עילה למעצרו. בנוסף טוען העורר שהמשך מעצרו עשוי להוביל לפירוק התא המשפחתי ולנזק לילדיו; ושהיה על בית המשפט קמא ליתן משקל לתסקיר שירות המבחן שציין כי הסיכון להישנות התנהגות עבריינית מצידו אינו גבוה.

6.

המשיבה סומכת את ידיה על החלטת בית המשפט קמא. לטענתה, אופן התנהלותו של העורר מלמד שהוא אינו ירא את הדין, ולא ניתן ליתן בו אמון במידה שנדרשת לשם שחרור לחלופת מעצר. כך, נטען שאין ממש בטענה שלפיה הפרת התנאים היא שגגה בתום לב ושגרסתו בנוגע לנסיבות הפקת המסמך איננה אמינה נוכח העובדה שבמסמך מופיעים פרטים אישיים של הפרקליטה שאין בינם לבין איתור סניגור דבר.

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בערר ושמעתי את טענות הצדדים, באתי לכדי מסקנה שדינו להתקבל באופן חלקי. אכן, הפרת תנאי שנקבע לחלופת מעצר היא עילת מעצר עצמאית, שעומדת בפני עצמה ואיננה זקוקה לתימוכין נוספים. סעיף 21(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) קובע:

"(א) הוגש כתב אישום, רשאי בית המשפט שבפניו הוגש כתב האישום לצוות על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים המשפטיים, אם נתקיים אחד מאלה:

[...]

(2) בית משפט ציווה על מתן ערובה והערובה לא ניתנה להנחת דעתו של בית המשפט או שהופר תנאי מתנאי הערובה, או שנתקיימה עילה לביטול השחרור בערובה."

בית משפט זה חזר לא אחת על הקביעה שלפיה מקורה של הוראה זו בחשיבות הגבוהה שמייחס המחוקק להפרת תנאי שחרור בערובה. מקום שנאשם בהליך פלילי מפר את תנאי שחרורו יתקשה בית המשפט לתת בו אמון בשנית, אמון שעומד בבסיס כל החלטה לשחרור לחלופת מעצר (בש"פ 8891/09 אקלום נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.11.2009)). בצד האמור, לא כל הפרה של תנאי השחרור לחלופת מעצר מחייבת את ביטול החלופה. ההחלטה בנידון נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט שבוחן את נסיבות המקרה, שביניהן נסיבות העבירה, נסיבות העבריין וטיב ההפרה (בש"פ 2931/96 קאסם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.2.1996)).

8.

נקודת המוצא לדיון היא קביעת בית המשפט המחוזי לפיה ההפרה כלשעצמה אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים. קביעה זו בדין יסודה. ההליך העיקרי בתיק הוא הליך מורכב, ואין מחלוקת ששמיעתו תדרוש פרק זמן ממושך. המסוכנות העולה מן העבירות שבהן מואשם העורר, על אף חומרתן הרבה ניתנת לנטרול במסגרת חלופת מעצר ראויה. המשיבה לא טענה כי קיים מידע קונקרטי חדש שמצביע על כוונת העורר להימלט מן הארץ, וסיכון זה נלקח בחשבון בעת קביעת תנאי החלופה המקוריים וגובה הערבויות שנדרשו. בנפרד מכך יש לשקול את השלכות המסמך שנמצא על גופו של העורר, שכלל כאמור פרטים אישיים של פרקליטה. הדבר אכן מטריד ומעורר קושי. מקובלת עלי עמדת המדינה לפיה אין ממש בגרסתו הראשונית לפיה מדובר במידע גלוי שנאסף על ידו מהאינטרנט, בהינתן שבפתח המסמך נכתב "לבקשתך פעלנו לביצוע חקירה לברור פרטים אודות הנידון, מעמדה המשפחתי, וקשריה עם עו"ד שסיימו את עבודתם בפרקליטות מחוז ירושלים". עם זאת, כפי שציין גם בית המשפט המחוזי, לא מיוחסת למשיב עבירה בגין הפקת המסמך והחזקתו. עסקינן בערר על בקשה בגין הפרת תנאי שחרור לחלופה, ולא נטען שמציאת המסמך ברשות העורר עולה כדי הפרה שכזו, גם אם יש לכך השלכה מסוימת לעניין האמון שניתן לרחוש לעורר. לעניין ההפרה של תנאי השחרור גופה, כפי שקבע בית המשפט קמא, על אף שאין להקל בה ראש כשלעצמה דומה שאין בה די בכדי להצדיק את מעצר העורר עד תום ההליכים.

9.

נוכח האמור, דומה שניתן להסתפק בשינוי תנאי החלופה וחילוט חלק משמעותי מכספי הערובה, באופן שייתן תוקף לתכלית ההרתעתית שעומדת בבסיס הערבות הכספית כתנאי שחרור לחלופה (בש"פ 6718/11 בן חמו נ' מדינת ישראל , פסקה 9 (לא פורסם, 28.9.2011)). אני מורה אפוא על חילוט סך של 75,000 ש"ח מהערבות שהפקיד העורר לטובת אוצר המדינה. העורר יידרש להשלים סכום זה עד ליום 11.11.2012. בנוסף, כתנאי לשחרור, יש להחמיר את תנאי הפיקוח על מנת למנוע את הישנות ההפרות. תפקיד הפיקוח איננו "טכני", ומפקחים נדרשים לא רק לשהות במחיצת הנאשם אלא להציב לו גבולות אפקטיביים שדומה שנחצו בענייננו (בש"פ 6855/11 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (לא פורסם, 27.9.2011)).

הדיון מוחזר לבית המשפט קמא על מנת שיחליט על כל שינוי נוסף שימצא לנכון בתנאי השחרור לחלופה, כפועל יוצא מן ההפרה והיבטים אחרים בהתנהגות העורר לאורך זמן שהמדינה העלתה בדיון.