בש"פ 7665/12 שניאור אמסלם נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ז' הווארי ) מיום 15.10.2012 אשר הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו.

1.

נגד העורר ונאשם נוסף (להלן: תורג'מן ) הוגש כתב אישום שבו יוחסו לעורר עבירות של שוד בנסיבות מחמירות, החזקת סכין, שיבוש מהלכי משפט, קשירת קשר לביצוע פשע והסתייעות ברכב לביצוע פשע. לפי הנטען בכתב האישום, ביום 17.7.2012 הגיעו העורר ותורג'מן יחד עם אחר (להלן: יוסי ) ברכב לתחנת דלק סמוכה למושבה מגדל במטרה לבצע שוד. העורר ויוסי נכנסו לחנות Yellow ושדדו את המוכר תוך איומי סכין, בזמן שתורג'מן המתין להם ליד הרכב שבו הגיעו. לאחר מכן נמלטו המעורבים ברכב שבו הגיעו, וחילקו ביניהם את השלל. לפי האישום השני, ביום 23.7.2012 הגיעו העורר ותורג'מן ברכב למושבה מגדל במטרה לשדוד שליח פיצה שאותו הזמינו למקום. העורר ותורג'מן שדדו בצוותא את השליח תוך שהעורר מאיים עליו בסכין. במהלך השוד התפתח מאבק בין העורר לשליח, והלה אף נדקר מעל עינו השמאלית. לאחר מכן נמלטו העורר ותורג'מן מן המקום ברכב.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ז' הווארי ) הורה על עריכת תסקיר מבחן בעניינו של העורר. לאחר הגשת התסקיר, הורה בית המשפט על מעצר העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו התייחס בית המשפט לתסקיר המעצר שהמליץ לשחרר את העורר לחלופת מעצר בתנאי מעצר בית בקהילה הטיפולית "רטורנו", אולם קבע שאין בידו לקבל המלצה זו. בין היתר ציין בית המשפט את המסוכנות שנשקפת מהעבירות החמורות שבהן נאשם העורר; את העובדה שהעבירות שמיוחסות לו בוצעו לכאורה ימים ספורים לאחר ששוחרר מבית המעצר להשגחה זמנית במוסד, שאותה עזב על דעת עצמו; ואת העובדה שנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של הפרת הוראה חוקית לאחר שעזב פנימייה בה שהה כחלופת מעצר, בניגוד לצו בית משפט. בית המשפט קמא ציין שמכלול הנסיבות מלמד שהעורר איננו מכבד החלטות שיפוטיות הניתנות בעניינו ואינו ירא את הדין, ונוכח המסוכנות הנשקפת ממנו אין מקום ליתן בו אמון באופן שמאפשר את שחרורו לחלופת מעצר.

3.

מכאן הערר שלפניי. העורר טוען כי שגה בית המשפט קמא שהחליט לעצור אותו עד תום ההליכים. לשיטתו, שירות המבחן נתן דעתו על המסוכנות הנשקפת ממנו, אולם קבע שחלופת מעצר בקהילה סגורה יש בה בכדי לאיין מסוכנות זו. בנוסף נטען כי שגה בית המשפט משקבע שעברו של העורר מלמד שלא ניתן לתת בו אמון במידה המספקת לשם שחרור לחלופה.

4.

בדיון שהתקיים לפניי סמכה המדינה את ידיה על החלטת בית המשפט קמא. לטענתה, עברו של העורר מלמד שאין מקום ליתן בו את האמון ההכרחי לשם שחרור לחלופת מעצר. העורר הפר בעבר צווי בית משפט בכך שעזב פנימייה שאליה נשלח כחלופת מעצר. בנוסף עזב העורר בעבר מסגרות פיקוח נוספות שבהן שהה, ביניהן מרכז "רטורנו" שמוצע כחלופה כעת.

דיון והכרעה

5.

לאחר שבחנתי את נימוקי הערר ושמעתי את טענות הצדדים בעל-פה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. המסוכנות שנשקפת מן העבירות שמיוחסות לעורר גבוהה. מדובר בעבירות אלימות, שביניהן עבירות שוד חמורות שככלל מקימות חזקת מסוכנות שהיא עילה למעצר עד תום ההליכים (בש"פ 4568/12 שלבאיה נ' מדינת ישראל , פסקה 13 (לא פורסם, 20.6.2012); סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). למעלה מזאת, נסיבות ביצוע העבירות מלמדות על חומרה יתירה. לפי כתב האישום, העורר ביצע לכאורה שני מעשי שוד בהפרש של ימים ספורים כאשר הוא מצויד בסכין. במקרה השוד השני הצמיד העורר את הסכין לצווארו של הנשדד, שאף נדקר במהלך השוד מעל עינו השמאלית במהלך מאבק שנתגלע ביניהם. העבירות בוצעו ימים ספורים לאחר ששוחרר העורר מבית המעצר להשגחה זמנית, שאותה עזב על דעת עצמו. שני מעשי השוד בוצעו לכאורה תוך תכנון מקדים, שכלל הצטיידות באביזרים לשם ביצועם ותכנון של נתיב מילוט רכוב. נסיבות חמורות אלו מלמדות על מסוכנות מוגברת שנשקפת מן העורר.

6.

עם זאת, סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים קובע שאף כאשר קיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר, יבחן בית המשפט אם ניתן להשיג את מטרות המעצר בדרך של חלופת מעצר שפגיעתה בחירותו של הנאשם היא פחותה. השאלה העומדת להכרעה היא אם במקרה שלפנינו תוכל החלופה המוצעת לנטרל את המסוכנות הנשקפת מן העורר. אמנם, תסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו של העורר מצביע על כך שהוא עשוי להשלים תהליך של גמילה בהצלחה. דא עקא, שהעורר הפר בעבר צווי בית משפט שניתנו בעניינו, ויצא את תחומיה של חלופה שנקבעה לו. בפרשה דנן אף מיוחסות לעורר עבירות אלימות חמורות שעבר לכאורה בזמן שיצא ממסגרת פיקוח. בנסיבות אלו יקשה על בית משפט לתת בנאשם אמון, שהוא אבן יסוד בקביעתה של חלופת מעצר (בש"פ 7576/12 ברגר נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (לא פורסם, 26.10.2012)). לא ראיתי אפוא להתערב בקביעת הערכאה הראשונה לפיה אין בחלופה המוצעת כדי לאיין את מסוכנותו של העורר. לכך יש להוסיף כי לפי עמדות הצדדים כפי שצוינו בדיון שנערך לפניי, ייתכן שלא תידרש שמיעת הוכחות במסגרת ההליך העיקרי וקיים סיכוי סביר לכך שפסק הדין בעניינו של העורר יינתן בהקדם. בנסיבות אלו חל אף ביתר שאת הכלל שלפיו יש להותיר את בחינת התאמתו של העורר להליך גמילה לשלב גזירת העונש (השוו: בש"פ 1863/12 גיית נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (לא פורסם, 15.3.2012)).

הערר נדחה אפוא.