בש"פ 525/13 חיים פלח נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת מ' ברנט ) שהורתה על מעצר העורר עד תום ההליכים, לאחר שהפר בפעם השנייה תנאים של חלופת מעצר.

1.

ביום 28.6.2012 הוגש נגד העורר כתב אישום המייחס לו שוד בנסיבות מחמירות והחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 10.6.2012 הגיעו העורר ואחר (להלן: הנאשמים ), כשהם רכובים על קטנוע למגרש כדורגל שבו שיחקו ארבעה קטינים. הנאשמים שדדו מהם שני מכשירים סלולאריים תוך שהעורר מאיים על אחד הקטינים בסכין, ולאחר מכן נמלטו מהמקום. בהמשך נתפס העורר בסמוך לבית מגוריו כשברשותו סם מסוכן שלא לצריכתו העצמית.

2.

ביום 26.6.2012 החליט בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט א' יעקב ) לשחרר את העורר לחלופה של מעצר בית מלא בבית דודתו ברמת גן בפיקוח שלה ושל שכנתה (להלן בהתאמה: הדודה ו המפקחת הנוספת ), ובכפוף להפקדה של 10,000 ש"ח והתחייבות עצמית בסך של 15,000 ש"ח. כמו כן נקבע שכל אחת מהמפקחות תפקיד ערבות צד שלישי בסך של 30,000 ש"ח, ונאסר על העורר ליצור קשר עם המעורבים בפרשה.

3.

ביום 4.10.2012 הגישה המדינה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים נוכח הפרת תנאי החלופה, לאחר שנמצא בפארק סמוך לדירה בלא היתר לכך. ביום 5.10.2012 קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופטת נ' אוהד ) כי העורר הפר את תנאי החלופה בהימצאו בשעת לילה מאוחרת בפארק; כי הוא נמלט משוטרים והתנגד למעצרו; וחילט 7,500 ש"ח מהערבויות שהופקדו. עם זאת החליט בית המשפט להותיר את חלופת המעצר בעינה, והזהיר את העורר כי אם יפר את תנאי החלופה פעם נוספת, הוא ייעצר עד תום ההליכים.

4.

ביום 6.12.2012 יצא העורר את הדירה בשעות הבוקר, ונתפס בשעה 22:00 על ידי שוטרים בנתניה. ביום 27.12.2012 דן בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת מ' ברנט ) בבקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים עקב ההפרה השנייה במספר של תנאי החלופה. בית המשפט המחוזי דחה את טענת העורר שיש להקל עמו מהטעם שביצע את ההפרה עקב צורך דחוף לבקר את אמו שהתאשפזה בבית חולים בנתניה. בית המשפט ציין שהעורר יכול היה לפנות בבקשה לבקר את אמו בלווי מפקח, ואף הגיש בקשה לצאת בליווי בעבר מטעם אחר. נקבע שמנהגו של העורר מלמד על קושי ליתן בו את האמון הדרוש לשם שחרור לחלופה. לסיום ציין בית המשפט כי הדודה לא מילאה כיאות את תפקידה כמפקחת, מאחר שיצאה באותו בוקר מהבית, חזרה אחר הצהריים הביתה ושוב יצאה מן הבית, ביודעה כי המפקחת הנוספת מאושפזת בבית חולים, ולא הייתה ערה כלל לכך שהעורר יצא. בנסיבות אלו הורה בית המשפט לעצור את העורר עד תום ההליכים. מכאן הערר שלפניי.

5.

בא כוחו של העורר טוען ששגה בית המשפט המחוזי כשהורה לעצור את העורר עד תום ההליכים חרף נסיבות ההפרה המיוחדות, שעיקרן באשפוז אמו. נטען שניתן היה להסתפק בחילוט סכום כסף נוסף, ולחלופין שניתן היה להורות על קביעת חלופה שונה, בשילוב עם פיקוח אלקטרוני.

המשיבה סומכת ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי. לטענתה, התנהלותו של העורר מלמדת שלא ניתן לתת בו את האמון הדרוש לשם שחרור לחלופת מעצר, לאחר שהפר את תנאיה פעמיים. בנוסף ציין בא כוח המדינה כי אופן התנהלותה של דודתו של העורר מלמד שחלופת המעצר בביתה אינה מגשימה את מטרות המעצר.

דיון והכרעה

6.

לאחר שעיינתי בערר ושמעתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה שדין הערר להידחות. כידוע, הפרת תנאי שנקבע לחלופת מעצר היא עילת מעצר עצמאית (סעיף 21(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים )). ככלל, מקום שנאשם ששוחרר לחלופת מעצר מפר את תנאי שחרורו, יתקשה בית המשפט ליתן בו אמון פעם נוספת; אמון שעומד בבסיס ההחלטה לשחרור לחלופת מעצר (בש"פ 8891/09 אקלום נ' מדינת ישראל (12.11.2009)). כך ביתר שאת כשמדובר בהפרה שנייה. בצד האמור, לא כל הפרה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים. ההחלטה בנושא זה כפופה לשיקול דעתו של בית המשפט שבוחן את נסיבות המקרה בכללותן ובהן אופי העבירה, אופי ההפרה ונסיבותיו האישיות של החשוד (בש"פ 2931/96 קאסם נ' מדינת ישראל (5.2.1996)).

7.

נקודת המוצא לדיון היא קביעתו של בית המשפט קמא שלפיה הפרתו השנייה של העורר את תנאי החלופה, לאחר שהוזהר כדבעי לאחר ההפרה הראשונה, פוגעת באמון שניתן לתת בו. אין יסוד להתערב בקביעה זו. כאמור, האמון בנאשם עומד בבסיס כל החלטת שחרור לחלופה (בש"פ 7576/12 ברגר נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (26.10.2012)). אין חולק כי אמו של העורר אכן אושפזה במועד הנטען, וככלל יש מקום לתת משקל לנסיבות ההומניטאריות העומדות ברקע ההפרה. אלמלא הוזהר העורר בעבר בנוגע להשלכות האפשריות של הפרה נוספת, ייתכן שהיה באופייה של ההפרה כדי להוביל למסקנה שניתן להותיר את החלופה שנקבעה בעינה, אגב הרתעת העורר מהפרה נוספת בדרך של חילוט מכספי הערבויות שהופקדו, ואפשרות להחמיר את תנאי החלופה (השוו: בש"פ 8652/12 מדינת ישראל נ' חג'ג' , פסקה 13 (10.12.2012)).

8.

דא עקא, שכפי שקבע בית המשפט קמא, דודתו של העורר לא מילאה את תפקידה כמפקחת. העורר נותר לבדו בבית למשך שעות ארוכות בניגוד לתנאי החלופה, כאשר הדודה יצאה ממנו אף שנבצר מהמפקחת הנוספת להחליפה. הדודה אף לא ידעה שהעורר יצא מהבית למשך יום שלם. בנסיבות אלה, ברי שלא ניתן להשיב את העורר לחלופת המעצר בבית דודתו, לאחר שהוכח שאינה אפקטיבית. בא כוחו של העורר אף לא חלק על כך בדיון לפניי. בנסיבות אלה, אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים. בצד האמור, יש לזכור את אפייה של ההפרה האחרונה. הגם שאין להקל בה ראש, לא ניתן להתעלם מכך שאין מדובר בהפרה בגדרה נעברו עבירות נוספות, או בהפרה לשמה; שכן נמצא כי העורר עזב את מעצר הבית כדי לסעוד את אמו החולה שאושפזה. בהקשר זה נפסק כי "ככל הלכה יש לבחון את הכלל המשפטי על רקע הנסיבות הספציפיות של ההליך העומד להכרעה" (בש"פ 8588/12 מדינת ישראל נ' זרבאילוב , פסקה 17 (29.11.2012)). בהינתן הנסיבות החריגות האמורות ובשל טעם זה בלבד, אינני רואה לחסום את דרכו של העורר לפנות בבקשה לעיון מחדש לבית המשפט המחוזי ולהציע חלופה הדוקה – במקום אחר ועם ערבים אחרים. אם ימליץ על כך שירות המבחן, ובכפוף להפקדה כספית מתאימה וערבויות צד ג' בסכום גבוה ופיקוח אלקטרוני,יהיה בית המשפט המחוזי רשאי לשקול שחרור העורר בערובה אם ישתכנע כי החלופה על תנאיה האמורים יהא בה כדי למנוע את הסיכון הנשקף ממנו.

בכפוף להערה אחרונה זו, הערר נדחה.