בש"פ 8830/12 אלכרישאת עטמר נ. מדינת ישראל

1.

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט נ' אבו טהה ) מתאריך 06.11.2012 ב-מ"ת 35599-04-12, בגדרה הורה בית המשפט המחוזי הנכבד על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו. אציין כי הערר שבפני הוגש בתאריך 06.12.2012, דהיינו בחלוף חודש מיום מתן ההחלטה מושא הערעור.

להלן תפורטנה בקצרה העובדות הרלבנטיות להכרעה בערר.

תמצית העובדות הצריכות לעניין

2.

בתאריך 23.04.2012 הוגש כתב האישום נגד העורר, ובגדרו נטען כי בתאריך 18.04.2012 נסע העורר ברכב בכביש 31, ועקף רכב שנסע לפניו, באופן אשר אילץ רכב בו נסעו שני המתלוננים (שנסע באותו זמן בנתיב הנגדי), לסטות מנתיבו ולרדת לשולי הכביש. לאחר שירדו לשולי הכביש, עשה אחד המתלוננים תנועה בידו לכיוון העורר, והשניים המשיכו בנסיעתם. בתגובה, ביצע העורר פניית פרסה, עקף מספר כלי רכב תוך כדי נסיעה על השול הימני של הכביש, עד אשר חסם את רכב המתלוננים וחייב אותם לבלום בלימת חירום כדי להמנע מהתנגשות.

בשלב זה, על פי הנטען, עצר העורר את רכבו, התקדם רגלית לכיוון רכבם של המתלוננים. המתלוננים, אשר חששו מהעורר, המשיכו בנסיעה, ובתגובה דפק העורר בידו בחוזקה על שמשת החלון שליד מושב הנוסע הקדמי. לאחר מכן, שב העורר לרכבו, והחל בנסיעה אחרי המתלוננים, תוך עקיפה מסוכנת של כלי רכב אחרים, שגרמה לרכבים שנסעו בנתיב הנגדי לרדת לשולי הכביש.

על פי האמור בכתב האישום, העורר אף נסע על גבי אי תנועה המשורטט בין הנתיבים, וגרם למתלוננים לבצע מספר בלימות חירום וירידות לשוליים.

נוכח עובדות נטענות אלה, הואשם העורר בסיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, עבירה לפי סעיף 332(2) ל חוק העונשין, תשל"ז-1977 .

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה גם את מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו. בתאריך 07.06.2012 קיבל בית המשפט המחוזי הנכבד את הבקשה, ובהתאם הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בתאריך 13.09.2012, במסגרת בקשה לעיון חוזר, ולאחר קבלת תסקיר בעניינו של העורר, הורה בית המשפט המחוזי על שחרורו של העורר לחלופת מעצר, בתנאים של "מעצר בית" מלא ביישוב שגב שלום, ובתנאים מגבילים נוספים.

4.

בתאריך 03.11.2012 נעצר העורר מחדש, לאחר שנתפס כשהוא שוהה בחוף הים בעיר יפו. עוד באותו היום הובא העורר בפני בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט ג' הימן ), אשר הורה על שחרורו לחלופת המעצר בה שהה עובר למעצרו המחודש, תוך שחייב אותו להתייצב לדיון בתאריך 05.11.2012 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע.

נוכח ההפרה שביצע לכאורה העורר, הגישה המשיבה בקשה לעיון חוזר בהחלטה לשחרר את העורר לחלופת מעצר. בתאריך 06.11.2012 קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי ההפרה המיוחסת לעורר מקימה עילת מעצר כנגדו, ולכן החליט כי העורר ישוב ויעצר עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו.

מכאן הערר שבפני.

טענות הצדדים

5.

העורר טוען כי בית המשפט המחוזי הנכבד התעלם מכך "שהעורר שוחרר מהמעצר שבא בעקבות הפרת התנאים, והתייצב לדיונים שנקבעו בעניין הבקשה לעיון חוזר". לדברי העורר, הדבר מעיד על כך שהוא איננו "מפר את אמונו של בית המשפט קמא ללא אבחנה". עוד מוסיף העורר בהקשר זה, כי בית המשפט המחוזי הנכבד לא נתן דעתו להלכה בדבר הקושי שבהחזרתו למעצר של מי ששוחרר קודם לכן בתנאים מגבילים.

טענה נוספת בפי העורר היא כי כאשר כל שמיוחס לו הוא הפרה יחידה של התנאים המגבילים שהושתו עליו, ומשלא נטען כי במהלך הפרה זו ביצע העורר עבירה נוספת – יש ליתן לו הזדמנות נוספת, תוך הידוק חלופת המעצר, אך בלא החלטה על מעצר מחדש.

6.

בדיון שנערך בפני, השיב בא-כח המדינה כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי הנכבד. לשיטת המשיבה, המעשים המיוחסים לעורר הינם חמורים, ולחובתו 6 הרשעות-עבר בשל הפרת הוראה חוקית. אף על פי כן נתן בו בית המשפט המחוזי הנכבד את אמונו, והוא שוחרר לחלופת מעצר מהודקת. ואולם, משהפר העורר בצורה בוטה את האמון שניתן בו – יש להורות על מעצרו עד לתום ההליכים.

עוד הוסיף בא-כח המדינה, כי ההפרה המיוחסת למשיב איננה בגדר הפרה קלה יחסית, המאפשרת מתן הזדמנות נוספת. עוד טענה המשיבה, כי בניגוד לטענת העורר, הוא ביצע עבירות נוספות במהלך ההפרה המיוחסת לו, שכן במהלכה תקף, לכאורה, שוטרים.

דיון הכרעה

7.

לאחר עיון בערר ובחומר שצורף לו, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שנערך בפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להדחות .

8.

סבורני, כי נוכח נסיבות העניין שבפני יש לדחות את טענת העורר כאילו "אין הוא מפר את אמונו של בית המשפט קמא ללא אבחנה". ההפרה אותה ביצע העורר (שעל קיומה אין למעשה מחלוקת), בגדרה עזב ללא רשות את "מעצר הבית" שהושת עליו, נסע מאות קילומטרים לעיר יפו, ושם בילה (שתה לשוכרה, כדברי העורר עצמו) – היא הפרה חמורה למדי, היורדת לשורש האמון שניתן בו. כמו כן, אין גם מקום לניסיון בא-כח העורר לזקוף לזכות מרשו את המובן מאליו – שמילא אחר הוראות בית משפט השלום הנכבד, והתייצב לדיון שנקבע בעניינו בבית המשפט המחוזי הנכבד (ואף זאת הוא עשה באיחור).

זאת ועוד: דומני כי בא-כח העורר לא דייק בהתייחסותו להלכה לפיה יתקשה בית המשפט להורות על החזרתו למעצר של מי ששוחרר קודם לכן. מטעמים מובנים, הלכה זו איננה עוסקת כלל במצב שבו נאשם, אשר שוחרר בתנאים מגבילים, מפר את אחד התנאים שנקבעו לו. למעשה, ההיפך הוא הנכון: ההלכה היא שמי שהפר את תנאי שחרורו בערובה – ככלל יעצר, ולא בנקל ינתן בו אמון פעם נוספת (ראו לדוגמה: בש"פ 5673/12 אטינגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 06.08.2012); בש"פ 7364/09 מדינת ישראל נ' אדרי (לא פורסם, 17.09.2009)).

9.

נוכח כל האמור לעיל, ובשים לב למעשים החמורים המיוחסים לעורר, שבצדק כינה אותם בא-כח המדינה "הסיוט של כל נהג נורמטיבי" – אינני מוצא טעם טוב להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד. המסוכנות הרבה המגולמת בעבירה המיוחסת לעורר, לצד ההפרה הבוטה של תנאי שחרורו לחלופת מעצר אותה ביצע – אינן מאפשרות אלא את השמתו במעצר עד תום ההליכים, וכך אני מורה.

10.

סוף דבר: הערר נדחה . העורר ימשיך להיות במעצר עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו.