בש"פ 4208/13 מדינת ישראל נ. מוחמד אבו ראס

1.

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת, מיום 12.6.2013, בתיק מ"ת 24469-05-13, שניתנה על-ידי כב' השופטת נ' מוניץ , בגדרה הוחלט לשחרר את המשיב ממעצר בתנאים מגבילים.

רקע עובדתי

2.

ביום 13.5.2013, הוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום המייחס למשיב את העבירות הבאות: חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין; הסתייעות ברכב לצורך ביצוע עבירה מסוג פשע, לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה [נוסח חדש]; והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין (2 מקרים).

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה העוררת לעצור את המשיב עד לתום ההליכים במשפטו, בהתאם לסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ).

בבקשה נטען כי בידי העוררת ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב, וקמה נגדו עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים, שכן מעשיו של המשיב " מסכנים את היחיד ואת הציבור ומלמדים כי אין מורא החוק עליו ". עוד נטען, כי קיימת בעניינו של המשיב חזקת מסוכנות סטטוטורית, בהתאם לסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים, שכן נעשה על-ידו ועל-ידי בני משפחתו שימוש בנשק קר.

לבסוף נטען, כי קיים חשש ששחרורו של המשיב ממעצר יוביל לשיבוש מהלכי המשפט ולהימלטות מהדין, וזאת לנוכח העובדה כי המשיב הסתתר מאנשי המשטרה שביקשו לעוצרו ולאחר מכן ניסה להימלט מהשוטרים בריצה. עובדות אלה מקימות עילת מעצר עצמאית מכוח סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים. לעניין זה, טענה העוררת כי שאר בני משפחתו של המשיב, אשר היו מעורבים באירוע " נעלמו לבלי שוב ", דבר המחזק את החשש שמא שחרורו של המשיב עלול להוביל לשיבוש מהלכי המשפט.

העוררת גם הפנתה לעברו הפלילי של המשיב, הכולל הרשעה בעבירות של תקיפה סתם ותגרה במקום ציבורי, דבר המחזק, לטענת העוררת, " את המסוכנות הטבועה בו ".

4.

ביום 3.6.2013, ביקשה העוררת לתקן את כתב האישום ולהוסיף לו שני נאשמים מבני משפחתו של

העורר, אשר נעצרו בינתיים. על-פי כתב האישום המתוקן, העורר הוא הנאשם 3.

עובדות כתב האישום המתוקן

5.

באישום הראשון של כתב האישום המתוקן, נטען כי בין הנאשמים ובני משפחתם לבין משפחת סלטי, ובכלל זה בסאם סלטי (להלן: בסאם ) וגסאן סלטי (להלן: גסאן ), קיים סכסוך עתיק יומין שבמהלכו הוגשו תלונות הדדיות שחלקן אף " הבשילו לכדי הליכים משפטיים ". בתאריך 24.4.2013 בשעות הערב, ביקרו בסאם וגסאן, שהם אחים (להלן: המתלוננים ), בבית אחותם המתגוררת בעיר נצרת, בשכונת אל סחב (להלן: השכונה ). לפי כתב האישום, קשרו הנאשמים, עובר לתאריך 24.4.2013, קֶשֶר עם בני משפחה נוספים הנמנים על משפחת אבו ראס " לפגוע במתלוננים ולגרום להם לחבלות חמורות באמצעות נשק קר ".

לצורך מימוש הקשר, הצטיידו הקושרים בצינורות ברזל, מוטות וקרשים שונים, והמתינו למתלוננים בכביש היציאה מהשכונה, בשלושה כלי רכב שונים. לאחר חצות, אור ליום 25.4.2013, עזבו המתלוננים את בית אחותם והחלו לנסוע לכיוון היציאה מהשכונה. בשלב כלשהו, הבחינו המתלוננים באחד מכלי הרכב השייך לקושרים " וחשדו כי המדובר במארב ". לפיכך, הם החלו לנסוע לאחור, ואולם רכב אחד של הקושרים הגיח מאחוריהם וחסם את דרכם מאחור, כאשר שני כלי הרכב האחרים חוסמים את המתלוננים מצדדים נוספים.

המתלוננים יצאו מהרכב וניסו לברוח רגלית, אך הנאשמים 1 ו-2 ניגשו אל בסאם, כשבידי כל אחד מוט, ואמרו לו כי אין לו לאן לברוח, וכאשר בסאם ניסה להימלט, הגיע המשיב מאחוריו " הכה אותו בפניו במוט ברזל והפיל אותו לרצפה ". לאחר מכן, החלו שלושת הנאשמים, בצוותא חדא, להכות את בסאם בכל חלקי גופו " בעודו מטושטש ושכוב על הקרקע ".

במקביל, נגשו שניים אחרים מבני החבורה אל גסאן, כאשר אחד מהם מחזיק בצינור. גסאן הוכה פעמיים בראשו, הופל אל הרצפה והוכה בכל חלקי גופו. התקיפה הופסקה, לאחר ששכנים שמעו את צעקותיהם של המתלוננים והתקרבו למקום, ואו אז עלו הנאשמים וחבריהם על רכביהם ונמלטו מהמקום. כתוצאה מתקיפתם של המתלוננים, נגרמו לבסאם ולגסאן חבלות חמורות בכל חלקי גופם, כמתואר בכתב האישום, והם נזקקו לאשפוז ולטיפול רפואי.

6.

האישום הרביעי בכתב האישום המתוקן חופף בעובדותיו את האישום השני בכתב האישום המקורי, והוא מיוחס למשיב בלבד.

נטען באישום זה, כי בעקבות האירועים המתוארים באישום הראשון , ידע המשיב כי הוא דרוש למשטרה. ביום 27.4.2013 בסמוך לשעה 01:00, הגיעו שוטרי משטרת ישראל לביתו של המשיב במטרה לעוצרו, בהתאם לצו מעצר שהיה ברשותם. המשיב, שידע על הכוונה לעוצרו, הסתתר מהשוטרים ובכך סיכל את מעצרו.

ביום 29.4.2013 בסמוך לשעה 14:00, הגיעו שוטרים, פעם נוספת, לביתו של המשיב במטרה לעוצרו. המשיב נמצא אותה עת בסמוך לבית, ובהבחינו בשוטרים הוא החל לברוח " במטרה למנוע את מעצרו ולהכשיל [את השוטרים] במילוי תפקידם ".

ההליכים בבית המשפט המחוזי

7.

ביום 16.5.2013, התקיים דיון בבקשת העוררת לעצור את המשיב עד לתום ההליכים בעניינו. במהלך הישיבה, מסר בא כוחו של המשיב כי אנו " מודים בקיומן של ראיות לכאורה ", וביקש להפנות את המשיב אל שירות המבחן, לצורך הכנת תסקיר מעצר בעניינו. בהתאם לכך, הורה בית המשפט " על הזמנת תסקיר מעצר אשר יבחן חלופות אם תוצענה ". ועוד הובהר בהחלטה, כי " אין בהזמנת התסקיר משום אינדיקציה להחלטה לשחרר " את המשיב ממעצרו.

8.

ביום 11.6.2013, הוגש לבית משפט קמא תסקיר מעצר בעניינו של המשיב. מהתסקיר עולה כי המשיב הוא כבן 30 שנה, נשוי ואב לשלושה ילדים קטנים. הוא השלים 7 שנות לימוד בלבד " בשל יכולות לימודיות מצומצמות ". חודשים ספורים טרם מעצרו היה המשיב מובטל וקיבל קצבת אבטלה.

בשיחה עם קצינת המבחן, מסר המשיב פרטים אודות הסכסוך רב השנים שהתגלע בין משפחתו למשפחת המתלוננים בישוב עילוט, ולדבריו הוא עצמו " חווה תחושות איום ופגיעה מצד משפחת המתלוננים ". בכפר שוררת אווירה מתוחה וקשה, על רקע הסכסוך בין שתי החמולות, אשר סיבתו אינה ידועה למשיב.

לאור מאפייני אישיותו של המשיב והעובדה כי הסכסוך עם המתלוננים ומשפחתם עדיין קיים, נאמר בתסקיר המעצר כי הסיכון להישנות מעשים מעין אלה, מצידו של המשיב, הינו בינוני. עוד נקבע, בהקשר לסיכון זה, כי אם ישוחרר המשיב ממעצרו, הרי שיש צורך בחלופת מעצר " שתציב עבורו גבול ניטראלי, תאפשר פיקוח אנושי רציף, תוך תנאי הרחקה מהמתלוננים ".

בהתאם לכך, נשללה האפשרות לשחרר את המשיב לחלופת מעצר בביתו, אך נבחנה חלופה אחרת בכפר ריינה, בפיקוח קרובי משפחתו של המשיב. קצינת המבחן התרשמה כי בני המשפחה המוצעים הם אנשים נורמטיביים " אשר מבטאים רצון והתגייסות לעזרתו של [המשיב] נוכח מצוקתו ". עם זאת, נאמר בתסקיר כי אותם מפקחים אינם מהווים מקור סמכות עבור המשיב, ויכולתם לאכוף את סייגי השחרור הינה מוגבלת. לפיכך, הומלץ לחזק את החלופה באמצעות פיקוח אלקטרוני.

9.

בדיון שהתקיים בבית משפט קמא ביום 12.6.2013, הביעה העוררת את התנגדותה לשחרורו של המשיב

לחלופת מעצר כלשהי, בציינה כי שני חשודים נוספים מבני משפחתו של המשיב " עדיין בבריחה ", כאשר קיים חשש כי גם המשיב ינסה למלט עצמו מאימת הדין, כפי שעשה בשני המקרים המתוארים בכתב האישום.

בית משפט קמא, ציין בהחלטתו כי העבירות המיוחסות למשיב הינן חמורות, אך עדיין יש מקום לשקול את שחרורו של המשיב לחלופת מעצר. לגישתו של בית משפט קמא, עולה מהתסקיר כי " ניתן לתת אמון בנאשם על אף שנמצא כי הסכנה להישנות המעשים היא בינונית ".

עם זאת, סבר בית משפט קמא כי החלופה המוצעת על-ידי שירות המבחן, בכפר ריינה, קרובה מידי לכפר עילוט, שבו מתגוררים כל הצדדים, ולפיכך החליט בית המשפט לאשר את החלופה שהוצעה על-ידי בא כוחו של המשיב, בכפר מוסמוס באיזור אום אל פחם.

בית המשפט הוסיף כי " לאחר חקירת המפקחים ניתן יהיה להעתר לבקשה לשחרר [את המשיב]

לחלופת המעצר ". בהמשך, בחן בית משפט קמא שלושה מפקחים אפשריים, ולאחר זאת קבע כי ניתן לשחרר את המשיב למעצר בית בדירה ששכרה משפחתו בכפר מוסמוס. שתי המפקחות שאושרו, הן אשתו של המשיב ואשת אביו, שהיא גם דודתו של המשיב, והמפקח השלישי הוא קרוב משפחה אחר של המשיב. כמו כן נקבע, כי לפיקוח זה יתווסף איזוק אלקטרוני.

עוד נקבע, כי המשיב יפקיד סכום של 10,000 ₪ " לקיום תנאי השחרור " ושתי המפקחות תחתומנה על ערבות עצמית בסך 20,000 ₪, כל אחת. לבקשת העוררת, עוכב שחרורו של המשיב ל-48 שעות, לצורך הגשת ערר על החלטתו של בית משפט קמא.

הערר על החלטת השחרור לחלופת מעצר

10.

בערר נטען כי מכלול הנתונים בעניינו של המשיב, מצביע בבירור על המסוכנות הנשקפת ממנו ועל כי לא ניתן לתת בו אמון, לצורך שחרורו לחלופת מעצר. העוררת הוסיפה וטענה, כי מעשיו של המשיב בוצעו על רקע סכסוך משפחות אלים, שנמשך שנים והוא עודנו " חי ונושם " בשטח. המשיב עצמו מסר כי מידי פעם מתפרצות תקריות אלימות בין המשפחות היריבות, ובכך יש כדי להגביר את המסוכנות הנשקפת מהמשיב, אם ישוחרר ממעצר. העוררת ציינה כי לחובתו של המשיב הרשעה קודמת בעבירת אלימות, וגם להערכת שירות המבחן קיים סיכון בינוני להתנהגות פורצת גבולות מצידו.

לכל אלה, יש להוסיף את ניסיונו של המשיב למנוע את מעצרו, כאשר שניים מהתוקפים, שזהותם ידועה, עדיין מצויים בבריחה, והמשטרה טרם עצרה אותם. בנסיבות אלה, סבורה העוררת כי אין מקום לשחרר את המשיב לחלופת מעצר כלשהי. אשר לחלופת המעצר שאושרה על-ידי בית משפט קמא, נטען כי היא אינה ראויה, שכן לא יעלה בידי המפקחות המוצעות, ובעיקר אמורים הדברים באשתו של המשיב, להציב לו גבולות ולהוות עבורו דמות סמכותית. האיזוק האלקטרוני אינו יכול לבוא, כך נטען, במקום " פיקוח אנושי אפקטיבי ".

לפיכך, התבקשתי לבטל את החלטת בית משפט קמא ולהורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים.

תגובת באי כוח המשיב

11.

בדיון שהתקיים לפניי, טען עו"ד אבו אחמד, בא כוחו של המשיב, כי החלטת בית משפט קמא הינה " סבירה ומאוזנת ".

לטענתו, האיזוק האלקטרוני שהוסף, בהתאם להחלטת בית משפט קמא, הינו ערובה לכך כי לא יופרו תנאי השחרור. לגישתו של עו"ד אבו אחמד, האיזוק האלקטרוני ביחד עם ההפקדה והערבויות שניתנו " יש בהם כדי לאיין את חומרת העבירות ". עוד נטען, כי החלופה המוצעת מצוייה במרחק גיאוגרפי רב ממקום מגוריהן של המשפחות היריבות, ומכל מקום, אין מדובר במשפחות פשע, שפעילותן " מעסיקה את כוחות היס"מ ", כלשונו. נטען בנוסף, כי גם המתלוננים לא טמנו ידם בצלחת ואף הם פגעו בנאשמים.

פרקליטיו של המשיב הוסיפו עוד כי ניתן להוסיף מפקחים, אשר יבטיחו את קיום תנאי השחרור בערובה, וכבר עתה ניתן להציע את אחיו הבכור של המשיב, כמפקח נוסף.

דיון והכרעה

12.

לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים, ועיינתי בחומר ובפסיקה שצורפו על ידם, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את הערר ולהורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים במשפטו.

המשיב לא כפר בכך שקיימת תשתית ראייתית מספקת להוכחת האשמות המיוחסות לו, וגם לא היתה מחלוקת בדבר קיומה של עילת מעצר, בין אם מדובר בעילת המסוכנות, לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים, ובין אם בשל קיומו של החשש " לשיבוש הליכי משפט או להתחמקות מהלכי שפיטה ", בהתאם לסעיף 21 (א)(1)(א) לחוק המעצרים. לכך יש להוסיף את קיומה של החזקה הסטטוטורית, בנוגע למסוכנותו של המשיב, לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים, שכן מדובר לכאורה ב" עבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות או תוך שימוש בנשק קר או חם ", ואין צריך לומר כי, בענייננו, כל החלופות הנזכרות בסעיף זה מתקיימות.

13.

בית משפט קמא נהג כראוי בכך שבחן את השאלה, האם ניתן " להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה ", כמצוות סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, ולצורך כך הזמין תסקיר מעצר בעניינו של המשיב. ואולם, הנני סבור כי בית משפט קמא לא הסיק את המסקנות המתבקשות, בשים לב לתוכנו של תסקיר המעצר ועל יסוד כלל הנסיבות, בנידון דידן.

להלן אבאר את דבריי.

14.

נקודת המוצא לדיוננו תמצא בעובדות כתב האישום, מהם עולה כי המשיב וחבר מרעיו תקפו באכזריות רבה את המתלוננים וגרמו להם לחבלות חמורות, במסגרת סכסוך מתמשך בין משפחות יריבות בכפר עילוט. כפי שנקבע בבש"פ 9100/09 שעבאן נ' מדינת ישראל (25.11.2009) "... הלכה היא, כי עבירות של חבלה חמורה, ככלל, מחייבות מעצר עד תום ההליכים, ורק במקרים חריגים ויוצאי דופן ייעתר בית המשפט לחלופת מעצר " (וראו גם, בש"פ 2890/09 חסן נ' מדינת ישראל (6.4.2009)). סבורני, כי במקרה דנן אין מדובר בנסיבות חריגות ויוצאות דופן, במידה המצדיקה את שחרורו של המשיב לחלופת מעצר.

דברים אלה מקבלים משנה תוקף כאשר עסקינן במעשי אלימות המתבצעים כחלק מסכסוך ארוך ומתמשך בין משפחות יריבות בכפר עילוט, סכסוך הגורם להתפרצויות ועימותים אלימים, שתוצאתן, לעיתים, פגיעה קשה בנפש ונזק רב לרכוש. זאת, בעיקר כאשר מדובר בסכסוך שעודנו רוחש ומבעבע והאפשרות להתפרצות מחודשת הינה מוחשית ביותר. מציאות קשה זו מעלה את רמת מסוכנותו של המשיב לדרגה גבוהה יותר, ויפים, לעניין זה, דבריה של השופטת א' פרוקצ'יה בבש"פ 1064/10 מדינת ישראל נ' אבו רומי (3.3.2010), בו עמדה על מסוכנותם של נאשמים המעורבים בסכסוך בין משפחות בישוב טמרה, באומרה:

"ארועי העבירות משקפים מציאות שבה הותר הרסן ונפרצו הסכרים, וסכסוך המשפחות הסלים לרמה כזו שגם חיכוך על דבר של מה בכך עלול להצית להבות של אלימות, ולהביא לפגיעה בנפש ולנזק אנושי ורכושי רב... מציאות זו מורכבת ממסוכנות הנשקפת מהנאשמים עצמם, והיא משתלבת במסוכנות הסביבתית הנובעת מהעימות הבינמשפחתי. כל אלה טומנים פוטנציאל התקלחות העלול להביא לאובדן חיי אדם ולמעשי אלימות היוצאים משליטה. אלה מחייבים נקיטת אמצעי מנע והחלשת מוקדי הסכנה" (שם, בפסקה 12-11, וראו גם, בש"פ 7370/88 אבואלקיעאן נ' מדינת ישראל (22.9.2008); בש"פ 3348/09 אלכמלאת נ' מדינת ישראל

(27.4.2009)).

15.

לכך יש להוסיף את הכלל לפיו, תנאי לבחינתה של חלופת מעצר הוא קיומו של אמון מצד בית המשפט בנאשם (בש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(1) 385 (2000)). בבש"פ 5673/12 אטינגר נ' מדינת ישראל (6.8.2012), עמדתי על משמעות הפרת האמון שניתן על-ידי בית המשפט במי ששוחרר בערובה והפר את תנאי השחרור, וסבורני כי הדברים ישימים גם לגבי מי שמתחמק מגורמי אכיפת החוק ומנסה למלט את עצמו מידיהם, כפי שעשה המשיב (וראו, לעניין זה, גם בש"פ 7364/09 מדינת ישראל נ' אדרי (17.9.2009)).

אין חולק, כי המשיב היה מודע לכך כי הוא דרוש לחקירה, וכפי שעולה מכתב האישום, הוא הסתתר, במקרה אחד, מהשוטרים שהגיעו כדי לעוצרו, ובמקרה השני הוא נמלט מידיהם, שעה שהוא שהה מחוץ לביתו. בנסיבות אלה, אינני סבור כי המשיב ראוי לאמון, וקיים חשש כי הוא ינסה למלט עצמו מאימת הדין ולשבש את מהלכי המשפט. זאת, בעיקר, כאשר שני הנאשמים האחרים בכתב האישום נעצרו בשלב מאוחר יותר, ושני חשודים נוספים מבין התוקפים, עדיין לא נעצרו.

16.

בנסיבות אלה, הנני סבור כי, בעניינו של המשיב כל חלופת מעצר לא תסכון, על מנת לאיין את מסוכנותו ולהפיג את החשש מפני המלטותו מן הדין, או לשבש את מהלכי המשפט.

לפיכך, הנני מקבל את הערר ומורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים במשפטו.