בש"פ 9825/16 חוסאם אבו סבילה נ. מדינת ישראל

רקע והליכים קודמים

1.נגד העורר ואדם נוסף בשם נמר אלעמראני (להלן: הנאשם 2 ; ושניהם ביחד, להלן: הנאשמים ) הוגש כתב אישום, לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, המייחס להם עבירות אלה: קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); מסחר ברכב גנוב, לפי סעיף 413 יא לחוק העונשין (שתי עבירות); גניבת רכב, לפי סעיף 413ב(א) לחוק העונשין (2 עבירות). לעורר, שהיה הנאשם 1 בכתב האישום, יוחסו, בנוסף, עבירות של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין; והתחזות כאדם אחר, לפי סעיף 441 לחוק העונשין.

2.מהעובדות הנטענות באישום הראשון עולה כי העורר היה, במועד הרלוונטי לכתב האישום, משוחרר בתנאים מגבילים בקהילה הטיפולית " רוח המדבר ", בהתאם להחלטה שניתנה בבית משפט השלום בבאר שבע (תיק מ"ת 50918-11-15). עוד נטען בכתב האישום, כי עובר ליום 13.11.2016, גמלה בליבם של הנאשמים ההחלטה לגנוב כלי רכב ולמכור אותם " לאחרים שזהותם אינה ידועה למאשימה בשטחי הרשות הפלסטינאית " (להלן: האחרים ). בתאריך 13.11.2016 לקראת חצות, נפגשו הנאשמים עם קטינה, שהיא חברתו של הנאשם 2 (להלן: הקטינה ), בעיר דימונה, והשלושה (להלן: הקושרים ) קשרו קשר לבצע פשע של גניבת כלי רכב ומכירתם לאחרים בשטחי הרשות הפלסטינאית. לשם מימוש תוכנית הקשר, הצטיידו הקושרים בכלי פריצה, מברגים, מוט ברזל וכפפות. בשלב כלשהו, איתרו הקושרים רכב מסוג " מיצובישי סופר לנסר ", והעורר פרץ לתוכו, התניעו, ולאחר מכן חברו אליו הנאשם 1 והקטינה, והשלושה נסעו עם הרכב למקום נטוש בדימונה, שם המתינו להם האחרים, שקיבלו לרשותם את הרכב. לאחר מכן, הבחינו הקושרים ברכב מסוג " מזדה " שגם אותו ביקשו לגנוב. נטען בכתב האישום, כי העורר משך את דלת המזדה, ובכך יצר מרווח שאליו הכניסה הקטינה את ידה, והרימה את הכפתור הנועל את הדלת. העורר התניע את המזדה והקטינה, וכן הנאשם 2, נכנסו לרכב, והשלושה נסעו לכיוון היישוב ערערה שבנגב, שם המתינו להם האחרים, שנסעו ברכב המיצובישי הגנוב. הקושרים המשיכו בנסיעה, ביחד עם האחרים, למקום כלשהו בשטחי הרשות הפלסטינאית, שם הם קיבלו סכום של 3,000 ₪ בעבור שני כלי הרכב, שבו התחלקו השלושה.

3.באישום השני נטען, כי ביום 15.11.2016, הבחינו אנשי משטרה ברכב החונה בצורה חשודה, בחניון ממול התחנה המרכזית בדימונה. ברכב ישבו העורר, הנאשם 2, הקטינה, ואדם נוסף בשם עלי אלעמראני. השוטרים הגיעו לרכב, וביקשו מכל מי שהיה בתוכו להזדהות. בעוד שכל האחרים הזדהו באמצעות תעודות הזיהוי שלהם, הזדהה העורר בכזב כאחיו, מוסא אבו סבילה, ומסר לשוטרים את תעודת הזהות של האח, וזאת " במטרה להונות אותם ולהכשילם בתפקידם ".

4.במקביל להגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לבית המשפט להורות על מעצרם של הנאשמים עד לתום ההליכים במשפטם. נטען בבקשה, כי ברשות המשיבה ראיות לכאורה לביצוע העבירות על ידי הנאשמים, ובכלל זה: הודעותיהם של בעלי הרכב הגנובים; הודעתה של הקטינה, שהפלילה את הנאשמים; הודאתו של הנאשם 2 בביצוע העבירות, ושחזור שנערך עימו; שיחות טלפוניות בין הנאשמים שהוקלטו; והודאתו של העורר בהפרת תנאי השחרור ממעצר ובהתחזות לאחר. עוד נטען, כי הנאשמים מסכנים את בטחון הציבור במעשיהם, בכך שנטלו חלק " בתעשיית " גניבות הרכב, שהפכה בישראל בכלל ובאזור הדרום בפרט למכת מדינה. כנגד העורר נטענה עילת מעצר נוספת והיא החשש כי הוא ינסה להתחמק מהדין, לאחר שהוא ברח מהקהילה הטיפולית שבה שהה, והמשיך לבצע עבירות פליליות.

החלטתו של בית משפט קמא בעניינו של העורר

5.בית משפט קמא (כב' השופט נ' אבו טהה ) נתן, ביום 1.12.2016, החלטה נפרדת בעניינו של העורר. בית משפט קמא ציין, כי לחובת העורר עומדות שתי עילות מעצר, האחת היא עילת המסוכנות, בהתאם לסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), והאחרת היא עילת השיבוש, לפי סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים. בית משפט קמא הוסיף עוד, כי עילת המעצר מתעצמת, בהינתן עברו הפלילי של העורר, בעיקר בתחום עבירות הרכוש. בית משפט קמא הבהיר, כי לאחר הרשעתו השלישית של העורר, בבית משפט השלום בבאר שבע, בגין ביצוע שורה של עבירות רכוש, וביניהן: גניבת רכבים, חבלה במזיד ברכב, פריצה לרכב, ונהיגה ללא רישיון נהיגה, הוחלט, בהתאם להמלצת שירות המבחן ובהסכמת המשיבה, לשחרר את העורר לקהילה הטיפולית " רוח המדבר ". כאמור, העורר עזב, ביום 12.9.2016, את המסגרת הטיפולית " על דעת עצמו ", וכל הניסיונות לאתרו, לרבות יצירת קשר עם אביו, עלו בתוהו. העורר נעצר ביום 15.11.2016, בעקבות המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, אשר בוצעו לכאורה " תוך הפרת תנאי שחרור בערובה וכן תוך התחזות לאדם אחר עת שבוצע מעצרו על ידי השוטרים ". על רקע המתואר לעיל, סבר בית משפט קמא כי אין מקום להפנות את העורר לקבלת תסקיר נוסף מאת שירות המבחן, שכן " לא ניתן לתת אמון

[בעורר] שיקיים החלטות בית משפט ". מאחר שהתערער האמון בעורר, ושעה שנשקפת ממנו מסוכנות גבוהה לשלום הציבור, לבטחונו ולרכושו, ולנוכח עברו הפלילי, הורה בית משפט קמא על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו.

6.להשלמת התמונה, יצוין כי הוחלט, במועד מאוחר יותר, לשחרר את הנאשם 2 לחלופת מעצר, לאור חלקו הקטן יחסית במסכת המעשים המתוארת בכתב האישום. זאת, בנוסף לקבלת האחריות על מעשיו, ולעברו הפלילי המינורי, הכרוך בהרשעה אחת משנת 2014 בעבירה של החזקת סכין. עוד ייאמר, כי טרם נשמעו הטיעונים לעונש בעניינו של העורר בבית משפט השלום בבאר שבע, בגין הרשעתו השלישית, כמתואר לעיל.

הערר

7.הערר שהוגש, על החלטתו של בית משפט קמא, מתמקד בסירובו של בית משפט קמא לבקש תסקיר מעודכן מאת שירות המבחן, על מנת לעמוד על הנסיבות שהביאו את העורר לעזוב את קהילת " רוח במדבר ". לטענת בא כוח העורר, עו"ד ליאור חיימוביץ', העורר נתקל " בקשיים מסוימים " במהלך שהותו במוסד זה, ולטענתו תלונות שהגיש נגד מטופלים אחרים, שהתנכלו לו והפריעו לו בהליך הטיפול, לא טופלו. עוד נטען, כי שאלת האמון במי ששוחרר לחלופה אינה דיכוטומית של " שחור או לבן ", ולא בכל מקרה התוצאה תהא החזרתו של המפר למעצר. נטען בנוסף, כי שותפו של העורר, הוא הנאשם 2, שוחרר לחלופת מעצר, ואילו הקטינה, שאף היא היתה מעורבת במעשים, שוחררה ללא כל תנאי מגביל, ולא ידוע אם הוגש נגדה כתב אישום. עו"ד חיימוביץ' טען עוד, כי הליך טיפולי המלווה בגמילה מהתמכרות " יודע עליות ומורדות ", ובמקרים רבים ניתנת למטופל הזדמנות נוספת.

8.בדיון בערר חזר עו"ד חיימוביץ' על עיקרי טענותיו, בהדגישו כי העורר שהה בקהילה הטיפולית במשך כ-4 חודשים ללא כל הפרה, ולכן חשוב לדעת מה הביאו לעזוב את המקום. עוד נטען, כי מעצרו של העורר חורץ את גורלו גם בהליכים בפני בית משפט השלום, שקרוב לוודאי יסתיימו בהטלת עונש מאסר לריצוי בפועל. עו"ד חיימוביץ' אישר כי בתיק המקביל הוגש תסקיר מבחן, אך לדבריו אין בתסקיר זה התייחסות משמעותית לנסיבות שהביאו את העורר לנטוש את הקהילה הטיפולית, ולכן יש צורך בתסקיר נוסף שיתמקד בשאלה זו.

תגובת המשיבה

9.המשיבה, אשר יוצגה על ידי עו"ד תומר סגלוביץ', סומכת את ידיה על החלטתו של בית משפט קמא, ומבקשת לדחות את הערר. המשיבה הבהירה, כי הסכמתה לשחרורו של העורר לקהילת " רוח במדבר " נעשתה לפנים משורת הדין, אך הלה לא השכיל לנצל את ההזדמנות שנקרתה בפניו לשקם את עצמו, עזב את הקהילה ללא רשות, וביצע, לכאורה, עבירות חמורות נוספות. עוד נטען, כי עברו הפלילי של העורר משופע בעבירות רכוש, תוך שהוא מתמקד בגניבת כלי רכב ובביצוע עבירות נלוות. אשר לסיבה שבעטייה לא הוחזר העורר למעצר, מיד כשדווח על עזיבתו את הקהילה בחודש ספטמבר 2016, הבהיר עו"ד סגלוביץ' כי הנושא " נפל בין הכסאות ", וננקטים צעדים שונים על מנת שתקלה מעין זו לא תחזור על עצמה.

דיון והכרעה

10.לאחר שעיינתי בחומר שהונח לפניי והאזנתי לטיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הערר, משלא נפל כל פגם בהחלטתו של בית משפט קמא. התנהלותו של העורר בפרשה זו הינה חמורה ביותר, והיא טומנת בחובה הפרה כפולה ומכופלת של האמון שניתן בו על ידי בית משפט השלום. כזכור, הוחלט, בהתאם להמלצת שירות המבחן ובהסכמת המשיבה, לשלב את העורר בקהילה טיפולית " רוח במדבר ", במסגרת צו פיקוח מעצרים, וזאת לתקופה של שישה חודשים, החל מיום 17.5.2016. צוין בהחלטת בית משפט השלום כי העורר היה נתון במעצר מחודש נובמבר 2015, שם עבר הליך טיפולי וניתנת לו הזדמנות להשלימו במסגרת הקהילה הטיפולית. נאמר מפורשות בהחלטה כי אם יעזוב העורר את מסגרת הקהילה " מסיבה כלשהי ", בין ביוזמתו ובין שלא ביוזמתו, עליו להתייצב ללא דיחוי בתחנת המשטרה הקרובה, והובהר כי " אי התייצבות בתחנת המשטרה באופן מיידי תחשב הפרה של תנאי השחרור ". מסתבר, כי בחלוף מספר חודשים עזב העורר את הקהילה ללא רשות, וכחודשיים לאחר מכן ביצע, לכאורה, את העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. הנה כי כן, בפנינו הפרה חמורה אחת, הנעוצה בעזיבתו של העורר את הקהילה הטיפולית, והפרה נוספת, ואף חמורה הימנה, נוגעת לביצוע העבירות החמורות המיוחסות לעורר.

11.הפרת תנאי השחרור בערובה מקימה עילת מעצר נפרדת ועצמאית, כאמור בסעיף 21(א)(2) לחוק המעצרים, הקובע כי רשאי בית המשפט להורות על מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים, מקום בו " בית משפט ציווה על מתן ערובה והערובה לא ניתנה להנחת דעתו של בית המשפט, או שהופר תנאי מתנאי הערובה, או שנתקיימה עילה לביטול השחרור בערובה ".

כפי שציינתי בבש"פ 5673/12 אטינגר נ' מדינת ישראל

(6.8.2012) " עילת מעצר זו נעוצה בהפרת אמונו של בית המשפט בנאשם, כאשר השחרור לחלופת המעצר נוצל על ידו לביצוע עבירה נוספת, או להתחמקות מן הדין, או לשיבוש הליכי המשפט... ".

אכן, אין מניעה כי בית המשפט יבחן אם ניתן להסתפק, גם הפעם, בחלופת מעצר, אך הכלל הוא כי אין מקום ליתן, בהעדר נסיבות מיוחדות וחריגות, הזדמנות נוספת למי שהפר את אמונו של בית המשפט. וכפי שהבהיר השופט י' זמיר

בבש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל

(6.2.2000):

"אם בית המשפט לא יקפיד עם נאשמים שהפרו את האמון שבית המשפט נתן בהם והרשו לעצמם לעבור עבירה נוספת לאחר ששוחררו מן המעצר, יהיה בכך, לא רק זילות בית המשפט, אלא גם משום פיתוי לעבריינים ובעקיפין אף עידוד לעבריינות. לכן, המסר צריך לצאת מבית המשפט חד וחלק: נאשם שעבר עבירה כשהוא משוחרר מן המעצר, וקמה נגדו עילת מעצר בדרך כלל לא יהיה ראוי לחלופת מעצר" (וראו גם, בש"פ 7364/09 מדינת ישראל נ' אדרי

(17.9.2009); בש"פ 7073/15 הייב נ' מדינת ישראל

(27.10.2015); בש"פ 9566/16 מדינת ישראל נ' פלוני

(13.12.2016)).

12.ובחזרה לענייננו. במקרה דנן צדק בית משפט קמא בהחליטו כי אין מקום ליתן לעורר הזדמנות נוספת, לאחר שהוא הפר בצורה כה בוטה את האמון שניתן בו. מאחר שכך, לא היה מקום להיענות לבקשה כי יוגש בעניינו של העורר תסקיר מעצר מעודכן, שכן גם אם יומלץ לשחררו לחלופת מעצר נוספת (וספק רב בעיניי, אם זו תהיה המלצת שירות המבחן), לא יהיה מקום לאמץ המלצה זו. זאת, הן בשל מסוכנותו של העורר והחשש להימלטותו מהדין, והן – ואולי בעיקר – בשל אובדן האמון בעורר, לאחר שהוא הוכיח כי אינו ראוי לאמונו של בית המשפט. כידוע, בית המשפט לא ייטה לבקש תסקיר מעצר, כאשר במסגרת הבחינה הדו שלבית של הבקשה לשחרורו של הנאשם לחלופת מעצר, הוא מגיע למסקנה כי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר, באמצעות חלופה כלשהי (בש"פ 4187/13 בראזי נ' מדינת ישראל (18.6.2013); בש"פ 5760/15 דעיס נ' מדינת ישראל (3.9.2015); בש"פ 10037/16 מדינת ישראל נ' עבאס

(23.12.2016)). כך הם פני הדברים גם בנידון דידן.

13.סוף דבר, הערר נדחה.