בש"פ 6443/14 יוסף בלאן נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים, במ"ת 55051-07-14, מיום 26.8.2014, שניתנה על-ידי כב' השופט י' מרזל , בגדרה הוחלט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים במשפטו.

כתב האישום שהוגש נגד העורר

2.

כתב האישום מונה שני אישומים, שבכל אחד מהם מיוחסת לעורר עבירה של פריצה לרכב בכוונה לגנוב, לפי סעיף 413 ו' סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ). באישום הראשון מיוחסת לעורר בנוסף, עבירה של שוד, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין.

מעובדות האישום הראשון עולה כי, ביום 23.3.2014 בסמוך לשעה 04:00, הגיע העורר לרחוב הרכבת בירושלים, שם חנה רכב מסוג פורד קונקט. העורר ניפץ את השמשות האחוריות ואת שמשת דלת תא המטען של הרכב, וגנב מתוכו, בין היתר: מכשיר טלפון נייד מסוג גלאקסי 3 S

וכלי עבודה רבים. את כלי העבודה הסתיר העורר בשיחים שהיו בסמוך ושב אל הרכב. בשלב זה, הגיע למקום ג.ד., בנו של בעל הרכב (להלן: המתלונן ), והבחין בעורר כשהוא מחדיר את גופו אל תוך הרכב. המתלונן שאל למעשיו של העורר, ובתגובה השליך העורר חפצים שהיו בידיו והכה באגרופו בחזהו של המתלונן. המתלונן השיב במכת אגרוף לעורר אשר נפל על חלקו הקדמי של הרכב. לאחר זאת, קם העורר על רגליו ובעט באשכיו של המתלונן, אשר נפל על גבו ופגע בחומה אשר הייתה במקום. בהמשך, החל המתלונן לרדוף אחר העורר, וכאשר הגיעו השניים אל סמטה חשוכה שלף העורר סכין, והחל להתקדם לעברו של המתלונן תוך שהוא מאיים עליו, באומרו: " אל תתעסק איתי, יש לי סכין ". המתלונן נסוג, בעקבות כך, לאחור והעורר נמלט מהמקום.

באישום השני נטען, כי באותו רחוב וכשעה מאוחר יותר, ניפץ העורר שמשותיו של רכב מסוג פיג'ו פרטנר, אשר חנה במקום, מתוך כוונה לגנוב ממנו רכוש.

הבקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים בעניינו. בבקשה נטען, כי בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת עובדות כתב האישום, לרבות הודאתו החלקית של העורר. עוד נטען, כי לחובת העורר עבר פלילי הכולל 4 הרשעות בעבירות של גניבה, פריצה לרכב בכוונה לגנוב, החזקה ושימוש בסמים לצריכה עצמית. בגין עבירות אלה ריצה העורר עונשי מאסר בפועל. נטען בנוסף, כי נגד העורר הוגשו כתבי אישום נוספים התלויים ועומדים נגדו בעבירות של הפרת הוראה חוקית, החזקת נכס החשוד כגנוב, נהיגה בזמן פסילה, שבל"ר, החזקת כלי פריצה לרכב, גניבה, השגת גבול פלילית, ועוד. בעקבות הגשת כתבי אישום אלה שוחרר העורר בתנאים מגבילים. המשיבה הוסיפה וטענה, כי נסיבות ביצוע העבירה והשימוש באלימות בו נקט העורר, בצד עברו הפלילי המכביד והתיקים הנוספים המתנהלים נגדו, מלמדים על מסוכנותו הרבה לשלומו ובטחונו של הציבור, ולפיכך קמה נגד העורר עילת מעצר. בנוסף, טענה המשיבה כי אין ליתן אמון בעורר בשל הפרת צו בית משפט, כמיוחס לו באחד מכתבי האישום העומדים לבירור בפני בית משפט השלום.

על יסוד כל אלה, נטען על-ידי המשיבה כי יש להורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים במשפטו.

ההליכים בבית משפט קמא

4.

בהחלטה מיום 4.8.2014, שניתנה על-ידי כב' השופטת ת' בזק-רפפורט , נקבע כי ברשות המשיבה ראיות לכאורה להוכחת האשמה, וכי אין " לייחס משקל רציני לטענה בדבר חולשה ראייתית לכאורה ". עוד נקבע, כי קמה נגד העורר עילת מעצר, בהינתן המסוכנות הסטטוטורית הנובעת מהמתואר בכתב האישום. עם זאת, הוחלט להפנות את העורר אל שירות המבחן על מנת להכין תסקיר מעצר בעניינו, כדי לבחון את האפשרות לשחרורו לחלופת מעצר.

5.

בתסקיר המעצר שהוכן לבקשת בית משפט קמא, נאמר כי מדובר בעורר כבן 50 שנה, נשוי ואב לבן, שהוא כיום כבן 20 ולומד כלכלה באוניברסיטת פריז. העורר מוכר לשירות המבחן לאחר שהוגש נגדו כתב אישום הכולל עבירות רבות נגד הרכוש, וכן ממפגשים קודמים בעקבות עברו הפלילי העשיר. בתסקיר שהוגש לבית משפט השלום, אליו הוגש כתב האישום הנוסף, הומלץ לשחרר את העורר לחלופת מעצר, אך טרם התקבלה החלטה בעניין זה, בשים לב לעובדה כי מתנהלים נגד העורר שני הליכים משפטיים נוספים. מסופר בתסקיר, כי העורר נחשף לשימוש בסמים ואלכוהול בהיותו כבן 15 שנה, ולאורך השנים השתמש בעיקר בסם מסוג הירואין. נעשו מספר ניסיונות בעבר, בסיוע שירות המבחן, להביא לגמילתו של העורר משימוש בסמים אך אלה לא צלחו, והעורר לא חדל משימוש בסמים לאורך זמן. ניתן להגדיר את העורר כ" אדם בעל התמכרות לסמים קשים ", אשר מתקשה לשמור על ניקיון משימוש בסמים, למרות ניסיונות רבים שהיו בעבר. עם זאת, נאמר בתסקיר כי העורר מודע לבעיית התמכרותו ומבין את הצורך בקבלת טיפול ותחליף סם, כדרך לנהל אורח חיים מתפקד וחוקי. שירות המבחן מעריך כי במידה שהעורר " יתייצב על תחליף סם " וישתף פעולה בשיחות טיפוליות, יופחת הסיכון להישנות התנהגות עבריינית מצידו, באופן משמעותי. עוד נמסר, כי קיימת תמיכה משפחתית ורצון לסייע לעורר ולהרחיקו ממעשים עבריינים, תוך כדי שילובו בטיפול אינטנסיבי. לאור האמור, הומלץ לשחרר את העורר למעצר בית בביתו, בפיקוח אשתו ואחותו, כאשר בתקופה זו ימשיך העורר לקבל טיפול במרכז מתדון בירושלים, תחת פיקוח ומעקב של שירות המבחן.

6.

בהחלטה נוספת מיום 26.8.2014, אשר ניתנה על-ידי כב' השופט י' מרזל , נקבע כי החלופה המוצעת על-ידי שירות המבחן, אינה מהווה חלופה הולמת, בנסיבות העניין. זאת, בין היתר, בשל העובדה כי העורר הפר, לכאורה, את הוראות בית המשפט שעה שיצא מביתו, שם היה אמור לשהות במעצר בית, ללא אישור וללא ליווי, ולפיכך " קיים קושי לתת אמון [בעורר] בכל הקשור ביכולתו לקיים אחר תנאי השחרור הספציפיים שהומלצו על ידי שירות המבחן ". בנוסף, ציין בית משפט קמא כי שחרור לחלופת מעצר לצורך טיפול גמילתי הוא מעשה חריג, ובענייננו לא הוצגו מסמכים או ראיות המלמדים על תוכנית טיפולית ספציפית בעורר.

בנסיבות אלה, קבע בית משפט קמא כי יש לעצור את העורר עד לתום ההליכים במשפטו.

הערר

7.

בערר, אשר הוגש על-ידי בא כוחו של העורר עו"ד מוסטפא יחיא, נטען כי יש לאפשר לעורר להמשיך בטיפול במרכז מתדון, על-מנת שיוכל להשלים את טיפול הגמילה מסמים. בדיון שהתקיים לפניי, טען עו"ד יחיא כי בהתאם להלכה שנקבעה בבש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' סויסה (21.3.2011) (להלן: עניין סויסה ), יש ליתן לעורר הזדמנות להשתלב בתהליך גמילה מסמים, עוד בשלב המעצר. זאת, בשים לב לאמור בתסקיר שירות המבחן לפיו קיימים סיכויי גמילה טובים, אשר ינטרלו את מסוכנותו של העורר. עוד נטען, כי לעורר כוונות טובות והוא מנסה לטפל בעצמו, כאשר אין חולק כי יש קשר הדוק בין ביצוע העבירות להתמכרותו של העורר לסמים.

תגובת המשיבה

8.

המשיבה, אשר יוצגה על-ידי עו"ד נילי פינקלשטיין, מבקשת לדחות את הערר, בשים לב למסוכנותו הרבה של העורר, אשר תקף את המתלונן ואף איים עליו בסכין. עברו של העורר מכביד ביותר וכרגע מתנהלים נגדו ארבעה תיקים נוספים, שאחד מהם קבוע לטיעונים לעונש. נטען, כי במהלך השנים הטיפול במרכז מתדון לא צלח, ובאותה תקופה הוא ביצע עבירות רכוש חמורות, כך שהטיפול המוצע אין בו כדי להפחית מרמת מסוכנותו של העורר. המשיבה התייחסה בטיעוניה גם להפרת תנאי מעצר הבית שבו היה נתון העורר, דבר שאינו מאפשר ליתן בו אמון. נטען בנוסף, כי ההלכה שנקבעה בעניין סויסה אינה חלה במקרה זה, מאחר שאין מדובר כלל בחלופה מוסדית לגמילה מסמים.

לאור האמור, התבקשתי לדחות את הערר.

דיון והכרעה

9.

לאחר עיון בחומר שהונח לפניי והקשבה לטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דינו של הערר להידחות. כתב האישום מלמד על מסוכנותו הרבה של העורר, אשר פרץ בזה אחר זה לשני כלי רכב מתוך כוונה לגנוב רכוש, ובמהלך האירוע הראשון לא היסס לתקוף את בנו של בעל הרכב, להכותו באכזריות ולאיים עליו בסכין. כתב אישום זה מצטרף לכתבי אישום נוספים שהוגשו נגד העורר בעבירות חמורות, הכוללות פריצות אין ספור לרכבים וביצוע עבירות רכוש נוספות. בין היתר, מיוחסת לעורר עבירה של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין, בגין יציאה ממעצר בית, בתאריך 12.6.2014, ללא פיקוח וחריגה מהשעות המותרות.

10.

בנסיבות אלה, נראה כי אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר, בשל מסוכנותו הרבה והחשש הגבוה להישנות מעשיו הפליליים. אשר לטענה כי יש לאפשר לעורר להמשיך בטיפול במרכז מתדון, בהיותו נתון במעצר בית, הרי שדינה להידחות. כפי שנאמר בעניין

סויסה " הכלל הוא, כי העיתוי לגמילה מסמים הוא בשלב גזירת הדין וריצוי העונש ". ועוד נקבע, כי ניתן לחרוג מכלל זה, בהתקיים שלושה או שניים מהתנאים המצטברים הבאים:

א.

הנאשם החל בגמילה לפני ביצוע העבירה שבגינה מעצר.

ב.

פוטנציאל הליך הגמילה הוא גבוה.

ג.

יש בהליך הגמילה כדי ליתן מענה למסוכנותו של הנאשם.

בבש"פ 8806/13 מדינת ישראל נ' זכאים (19.1.2014), הבעתי את דעתי כי " התנאי הראשון הינו בעל מעמד הבכורה ורק בנסיבות מיוחדות וחריגות, ניתן יהיה להסתפק בהצטברותם של שני התנאים האחרים " (וראו גם, החלטותיי בבש"פ 8667/13 אזולאי נ' מדינת ישראל (21.1.2014); ובש"פ 4114/13 אלתמימי נ' מדינת ישראל (23.6.2013)).

בענייננו, לא הוצגה כל תשתית ראייתית לפיה החל העורר בתהליך גמילה מסמים עובר לביצוע העבירה, ואין לראות בפנייה למרכז מתדון משום הליך גמילה מסודר. בנוסף, לא עולה מתסקיר המעצר כי מדובר בפוטנציאל גבוה להצלחת התהליך. ולבסוף, אינני סבור כי השחרור לחלופת המעצר והשתלבות בתהליך גמילה כזה או אחר, עשויים ליתן מענה הולם למסוכנותו של העורר.

11.

זאת ועוד. שעה שקיימות ראיות לכאורה להפרת תנאי מעצר הבית על-ידי העורר, נראה כי קיים קושי ליתן בו אמון, שכן בכך הוכיח העורר כי אין הוא ראוי לאמונו של בית המשפט (ראו, בהקשר זה, בש"פ 7364/09 מדינת ישראל נ' אדרי (17.9.2009); בש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(1) 385 (2000); בש"פ 5673/12 אטינגר נ' מדינת ישראל (6.8.2012)).

12.

העולה מן המקובץ הוא, כי דין הערר להידחות, וכך הנני מחליט.