בש"פ 8667/13 טל אזולאי נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט א' אינפלד ), במ"ת 14725-11-13, מיום 12.12.2013, בגדרה הוחלט כי העורר ייעצר עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו.

רקע והליכים קודמים

2.

נגד העורר הוגש כתב אישום בגין ביצוע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ).

מעובדות כתב האישום עולה, כי במהלך חודש אוקטובר 2013, שלח המתלונן לחברתו של העורר (להלן: החברה ), בקשה להצטרף לרשימת החברים שלה באתר " פייסבוק ". נטען בכתב האישום, כי כאשר נודע הדבר לעורר, הוא כעס על המתלונן, איתו הייתה לו היכרות מוקדמת, בשל קנאתו לחברתו. בהמשך לכך, בלילה שבין 1.11.2013-31.10.2013, פגשו העורר וחברתו את המתלונן, במהלך בילוי במועדון " האנגר " שבאילת (להלן: המועדון ). בשלב מסוים, פנתה החברה למתלונן והחלה לדבר איתו. לאחר שהעורר הבחין בכך, הוא ניגש בכעס אל המתלונן, ובין השניים התפתח " עימות מילולי חריף ", אשר לא התדרדר לכדי תגרה, וזאת רק משום שחברתו של העורר חצצה בין הניצים בגופה. בשל הפצרותיה של חברתו, הסכים העורר, אמנם, ללחוץ את ידו של המתלונן ולהתרחק ממנו, אך בהמשך הוא הזמין עבור חברתו מונית והורה לה לעזוב את המקום. לאחר שהחברה עזבה את המועדון, חזר העורר אל המתלונן, והשניים יצאו מהמועדון כשהם מחובקים, והחלו ללכת באופן זה, עד שהגיעו אל פינת רחוב מבודדת. בשלב זה, שלף העורר סכין ודקר באמצעותה את המתלונן מספר פעמים, במקומות שונים בגופו, " וזאת מתוך כוונה להטיל בו נכות או מום או לגרום לו לחבלה חמורה ". בעקבות כך, החל המתלונן לרוץ חזרה לעבר המועדון, כאשר העורר דולק אחריו עם הסכין בידו. כאשר הגיע המתלונן למקום בו נמצאו עוברי אורח, הפסיק העורר את המרדף ועזב את המקום, כאשר המתלונן נכנס למונית ופינה את עצמו לבית החולים " יוספטל ". בבדיקתו בבית החולים התברר, כי המתלונן סובל ממספר פצעי דקירה מאחורי כתפו, בזרועו ובחזהו, וכן כי דקירה אחת חדרה את " הפסציה בבטנו התחתונה בעומק של כ- 15 ס"מ ". בנוסף, במהלכו של ניתוח אליו הובהל המתלונן, הסתבר כי הוא סובל מדימום כבד בבטנו; מחורים במעי הדק ובמזו;

ומדסרוזציה מינימאלית בקפסולת הטחול. בעקבות אבחון זה, נתפרו החורים בטחול ובמזו; נכרתו 10 ס"מ מהמעי הדק שלו; נסגרו פצעי הדקירה בבטנו; ונחבשו פצעי הדקירה בזרועו, בחזהו ובכתפו. עוד צוין בכתב האישום, כי העורר נותר להשגחה בבית החולים אף לאחר מועד הגשת כתב האישום.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים במשפטו. בבקשת המעצר, נסקרו הראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, ונטען, כי העבירה המיוחסת לעורר, מקימה לגביו חזקת מסוכנות, מכוחו של סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). עוד ציינה המשיבה את חומרת הנזקים הפיזיים שגרם העורר למתלונן, ולטענתה היה אך " כפסע " בין פציעתו החמורה לבין מותו של המתלונן. עוד נטען, כי נגד העורר קמה עילת מעצר נוספת מכוחו של סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים, שכן קיים יסוד סביר לחשש שהעורר יסכן את שלומו ואת בטחונו של הציבור. המשיבה הוסיפה וטענה, כי לנוכח העובדה כי נדרשו יומיים תמימים כדי לאתר את העורר, למרות שהוא ידע כי המשטרה מחפשת אחריו, קמה נגדו גם עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(א), שכן קיים יסוד סביר לחשש שהעורר ינצל את שחרורו על מנת לשבש את הליכי המשפט או להתחמק מאימת הדין. בהתייחס לעברו הפלילי של העורר, נאמר בבקשה כי באמתחתו של העורר שתי הרשעות קודמות בעבירות שעניינן, בין היתר - החזקת סכין; איומים; הפרת הוראה חוקית; חבלה כשהעבריין מזוין; הטרדת עד; ועבירות רכוש שונות. בנוסף, קיימים בעניינו של העורר שני רישומים ללא הרשעה בעבירות של הפרת הוראה חוקית; גניבה; והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו.

תסקיר המעצר

3.

בדיון שנערך בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט נ' אבו טהה ), ביום 14.11.2013, הסכימה באת-כוחו של העורר, עו"ד נורית שני, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר וכי קיימת עילת מעצר, אך עתרה לבחון חלופות מעצר טיפוליות עבור העורר, אשר יאפשרו לו לעבור הליך של גמילה מסמים. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה, והפנה את העורר לשירות המבחן, לצורך הגשת תסקיר מעצר.

מתסקיר המעצר שהוגש לבית המשפט עולה כי העורר, כבן 25, התגורר עובר למעצרו באילת, והיה מובטל מזה כשלושה חודשים, לאחר שקודם לכן עבד כשליח בחברת שליחויות ובנמל אילת. עוד עולה מהתסקיר, כי בילדותו גדל העורר לסירוגין בבית סבתו ובמשפחות אומנה, וזאת על רקע נסיבות חיים קשות, ובהן גירושיהם של הוריו והתמכרות אביו לסמים. כבר בהיותו נער, הורשע העורר בעבירות אלימות ונדון לשתי תקופות מאסר לריצוי בפועל, שבעקבותיהן הוא לא גויס לשירות צבאי, בשל עברו הפלילי. בעת שהעורר היה כבן 16, הוא החל להשתמש בסמים מסוג " קנבואידים ", בתחילה בנסיבות חברתיות אך בהמשך גם באופן עצמאי, ובמקביל החל לצרוך סם מסוג " קריסטל ", בו הוא ממשיך להשתמש. העורר טען בפני שירות המבחן, כי הוא ניסה להתמודד עם התמכרותו לסמים עוד קודם למעצרו, באמצעות פנייה לקהילה הטיפולית " הבית החם ", אך משנענה כי קיימת רשימת המתנה להשתלבות בקהילה, הוא חזר לאילת " והמשיך בצריכת הסמים עד מעצרו ". בתסקיר המעצר צוין, כי העורר נוטה להעצים בתיאוריו את כמויות האלכוהול והסמים אותן הוא צורך, אך בו בזמן מגלה " תחילתה של הבנה באשר למחירים שגובה התנהלותו ההתמכרותית ", וקיימת אצלו " מוטיבציה ראשונית להשתלב בטיפול ".

בהמשך, עמד שירות המבחן על כך שחוויות הילדות הקשות אותן חווה העורר, הביאו לפיתוחו של מבנה אישיות, אשר מקשה עליו להישמע לגורמי סמכות; לתת אמון בגורמי טיפול; להעמיד לעצמו גבולות פנימיים; ומוביל אותו לפעול באופן אימפולסיבי במצבי תסכול ולחץ. לנוכח קשיים אלו, ובשים לב להתמכרותו של העורר לסמים, נזקקותו הטיפולית, גילו הצעיר והמוטיבציה הראשונית שהביע להשתלב בטיפול, העריך שירות המבחן כי אמנם נשקפת מהעורר מסוכנות גבוהה, אך הומלץ על בחינת חלופת מעצר במסגרת קהילה טיפולית סגורה.

החלטת בית המשפט המחוזי

4.

ביום 12.12.2013, לאחר עיון בתסקיר המעצר שנערך בעניינו של העורר, קבע בית משפט קמא (כב' השופט א' אינפלד ) כי העורר ייעצר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט המחוזי הדגיש בהחלטתו, כי מתסקיר המעצר עולה שלעורר תכונות אופי המעצימות את המסוכנות הנשקפת ממנו, וגורמות ל" רמת סיכון גבוהה להתנהגות פורעת חוק " מצידו. בית משפט קמא ציין, כי אמנם, שירות המבחן המליץ לבחון את התאמתו של העורר ל" טיפול במסגרת סגורה ", אך הוא הגיע לכלל מסקנה כי אין בשיקולים שמנה שירות המבחן, ובהם גילו הצעיר של העורר, והמוטיבציה הראשונית שהביע להתחלת גמילה, בכדי להביא לשחרורו של העורר לחלופת מעצר. בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי לנוכח המסוכנות הברורה הנשקפת מהעורר, והיעדרה של כל " אינדיקציה לסיכוי טוב להצלחה של הטיפול ", אין הצדקה לחרוג מהכלל, לפיו מקומו של טיפול הגמילה אינו בשלב המעצר.

הערר על החלטת בית משפט קמא

5.

בערר שהוגש על החלטתו של בית משפט קמא, נטען כי לא היה מקום לדחות את המלצת שירות המבחן, לפיה יש לבחון את התאמתו של העורר לחלופת מעצר במסגרת קהילה טיפולית סגורה. העורר הדגיש, כי עובר למעצרו הוא פנה מיוזמתו לקהילה הטיפולית " הבית החם " על מנת לבחון, לראשונה, את האפשרות להתחיל בהליך גמילה מסמים. לדידו של העורר, די בפנייה זו בכדי להעניק לו " הזדמנות לשקם את חייו ", וזאת בעיקר על רקע התרשמותו של שירות המבחן, לפיה העורר מתחיל להבין את המחירים שגובה ממנו התמכרותו. עוד נטען על-ידי העורר, כי קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי סיכויי הגמילה של העורר נמוכים, אינה עולה בקנה אחד עם נכונות שירות המבחן לבחון את אפשרות השתלבותו של העורר בהליך גמילה. לעניין המסוכנות המיוחסת לו, טען העורר כי יש לאמץ את קביעת שירות המבחן, לפיה ניתן יהיה לאיין מסוכנות זו באמצעות שילובו במסגרת טיפולית סגורה. העורר הוסיף וטען, כי יישום השיקולים המנויים בבש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' סויסה (21.3.2011) (להלן: עניין סויסה ) על עניינו של העורר מגלה, כי הכף נוטה, באופן ברור, לטובת שילובו בהליך גמילה, כבר בשלב זה.

בדיון שנערך לפניי, חזרה וטענה באת-כוחו של העורר, עו"ד נורית שני, כי עניינו של העורר הוא אחד מאותם מקרים חריגים, המצדיקים את שילובו של העורר בהליך הגמילה כבר בשלב המעצר. עוד טענה עו"ד שני, כי קיים קשר הדוק בין שימוש באלימות לבין צריכת סמים, ולפיכך השיקולים המנויים בעניין סויסה יפים גם לנאשמים להם מיוחסות עבירות אלימות. לשיטתה של עו"ד שני, בית המשפט המחוזי נתן את דעתו, במסגרת החלטתו, אך ורק לסיכויי הגמילה של העורר, ולא הביא בחשבון את יתר השיקולים הרלוונטיים לעניין. עוד טענה עו"ד שני, כי לא היה מקום להניח כי סיכויי הצלחת הליך הגמילה הינם נמוכים, בהיעדר קביעה דומה מצד גורמי טיפול מקצועיים מבין אנשי הקהילה הטיפולית, אשר כלל לא נפגשו עם העורר.

תגובת המשיבה

6.

בא-כוחה של המשיבה, עו"ד אופיר טישלר, טען כי בנידון דידן לא מתקיימות נסיבות חריגות, המצדיקות חריגה מן הכלל, לפיו מקומו של הליך הגמילה אינו בזמן המעצר. עו"ד טישלר הוסיף וטען, כי העורר לא החל בהליך גמילה אלא הביע " מוטיבציה לשונית " בלבד לעשות כן, ולפיכך מעצרו לא ייקטע הליך טיפולי אשר נמצא בעיצומו. עו"ד טישלר הפנה לתסקיר המעצר, וטען כי מדובר בתסקיר שאינו חיובי, ממנו עולה כי נשקפת מהעורר מסוכנות ברמה גבוהה, ובו בזמן מיוחסות לו תכונות אופי אשר מעלות ספק רב באשר ליכולתו להירתם להליך טיפולי. עו"ד טישלר הוסיף עוד, כי לעורר מיוחסת עבירה הכרוכה באלימות חמורה ואכזרית, אשר בנקל הייתה יכולה להסתיים בתוצאות קשות הרבה יותר, דבר המלמד על מסוכנות שלא ניתן לאיינה באמצעות חלופת מעצר.

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בערר ובנספחיו, והאזנתי בקשב רב לטיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דינו של הערר להידחות.

8.

הצדדים מסכימים כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אשמתו של העורר, וכן כי קיימת עילת מעצר נגדו. לפיכך, המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב הוראת סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, לפיו בית המשפט לא יצווה על מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים במשפטו, אלא אם נוכח לדעת כי לא ניתן להגשים את תכליות המעצר, באמצעות חלופה שפגיעתה בחירותו של הנאשם פחותה.

9.

טרם שאתייחס לערר ולנימוקיו, מן הראוי להזכיר את הכלל הידוע, לפיו המועד המתאים לבחינת האפשרות להשתלב בהליכי גמילה מהתמכרות לסמים אינו בשלב המעצר, כי אם בשלב שלאחר גזירת עונשו של הנאשם (בש"פ 8000/12 רוזן נ'

מדינת ישראל (24.12.2012); בש"פ 5733/12 דוד נ' מדינת ישראל (9.9.2012); בש"פ 6344/11 זביידה נ' מדינת ישראל (14.9.2011); עניין סויסה , בפסקה 8). יחד עם זאת, אין המדובר בכלל מוחלט ובמקרים חריגים ניתן יהיה לסטות ממנו, ולבחון את האפשרות לשילובו של הנאשם במסגרת טיפולית, כבר בשלב הליכי המעצר, וזאת אם עלה בידו להצביע על קיומם של שניים משלושת התנאים הבאים: תחילת טיפול גמילתי עובר לביצוע העבירות, בגינן נעצר הנאשם; סיכויים גבוהים להצלחתו של הליך הגמילה; ומתן מענה הולם, במסגרתם של הליכי הגמילה, למסוכנות הנשקפת מהנאשם (עניין סויסה , בפסקה 7; בש"פ 2278/08 קרייבסקי נ' מדינת ישראל (19.3.2008); בש"פ 3137/08 גרנובסקי נ' מדינת ישראל (18.6.2008)).

עוד אציין, כי לצורך ההחלטה על שחרורו של נאשם לחלופת מעצר טיפולית -

מעמדם של התנאים הנ"ל אינו זהה, וראוי לייחס לתנאי הראשון מעמד בכורה מבין שלושת התנאים. לפיכך, במקום בו התנאי הראשון אינו מתקיים, הרי שרק בהינתן נסיבות מיוחדות וחריגות, די יהיה בהתקיימותם של שני התנאים הנוספים, על מנת להצדיק את שחרורו של הנאשם לחלופת מעצר טיפולית (ראו החלטתי בבש"פ 8806/13 מדינת ישראל נ' זכאים (19.1.2014) (להלן: עניין זכאים )). כך, לדוגמא, ניתן יהיה להסתפק בהצטברותם של התנאים השני והשלישי, שעה שרמת המסוכנות הנשקפת מהנאשם אינה גבוהה במיוחד, ואילו סיכויי הצלחת התהליך הטיפולי הינם טובים.

10.

כאמור, התנאי הראשון מבין התנאים המנויים בעניין סויסה , הינו החשוב והמרכזי מביניהם. תכליתו של התנאי הינה כפולה: ראשית, המגמה היא שלא לקטוע התקדמות חיובית שחלה בהליך גמילה שהחל בו הנאשם טרם המעצר; ושנית, עומדת לזכותו של הנאשם ההנחה כי תחילת הליכי הגמילה עובר למעצרו, מלמדים על רצונו הכן לסיים בהצלחה את ההליך הטיפולי (עניין סויסה , בפסקה 9; בש"פ 171/11 איתן נ' מדינת ישראל (16.1.2011);

בש"פ 3036/08 עמראווי נ' מדינת ישראל (1.6.2008)).

ובחזרה לענייננו. סבורני, כי לאור התכליות שפורטו לעיל, אין די בפנייתו של העורר לקהילה הטיפולית " הבית החם ", על מנת לומר כי הלה החל בהליכי גמילה. המדובר בפנייה ראשונית בלבד, במסגרתה בדק העורר את האפשרות לקליטתו במסגרת הקהילה הטיפולית, אך הוא נדחה בשל תפוסה מלאה של המקום. משמע, העורר נענה בשלילה עוד טרם שהחלו ההליכים לבחינת התאמתו לקהילה הטיפולית, וממילא לפני שחלה כל התקדמות חיובית במצבו, כתוצאה מהליכי הטיפול. עוד ראוי לציין, כי לעיתים, עצם נכונותו של הנאשם לפנות למסגרת טיפולית תלמד על רצונו הכן להיגמל מסמים, ואולם בנידון דידן אין זה המצב. לצורך הערכת כנות רצונו של העורר להיגמל מסמים, יש לתת את הדעת לכך שהפנייה לקהילת " הבית החם " היתה פעולה בודדת, שאינה דורשת מאמץ מיוחד מצידו של העורר, ולאחר שהוא נענה בשלילה, הוא נמנע מלנקוט בפעולות נוספות, על מנת להשתלב בהליך גמילה אחר. כך למשל, לא נעשו פניות נוספות למסגרות טיפוליות אחרות על מנת לבדוק את התאמתו אליהן, והעורר חזר לעיר מגוריו והמשיך להשתמש בסמים עד ליום מעצרו. לפיכך, אין לומר כי העורר החל בהליכי גמילה עובר למעצרו, ומשכך לא מתקיים התנאי הראשון שנקבע בעניין סויסה . כפי שקבעתי בעניין זכאים , הרי שרק בנסיבות מיוחדות וחריגות, ניתן יהיה להסתפק בקיומם של התנאים הנותרים, על מנת להצדיק את שחרורו של הנאשם לחלופת מעצר טיפולית. לטעמי, בנידון דידן לא מתקיימות נסיבות חריגות ומיוחדות, מעין אלו.

11.

בהתייחס לתנאי השני, שעניינו סיכויי הליך הגמילה של העורר, סבורני, כי על אף ששירות המבחן המליץ לבחון את חלופת המעצר בקהילה טיפולית סגורה, הרי שמתסקיר המעצר עצמו עולה שסיכויי הצלחתו של הליך הגמילה אינם גבוהים במיוחד. כעולה מתסקיר שירות המבחן, העורר " מתקשה להישמע לגורמי סמכות כפי שבא לידי ביטוי במערכת החינוכית, במסגרת המשפחתית ואף במגעיו החוזרים עם מערכת החוק ", ועוד נאמר בתסקיר כי העורר " מתקשה לתת אמון בגורמי טיפול תוך נטייה למסור אינפורמציה מעורפלת ". כמו כן, התרשם שירות המבחן מ" קשייו המתמשכים לאורך השנים [של העורר] לעמוד בגבולות חיצוניים או להעמיד לעצמו גבולות פנימיים ". הממצא היחיד בתסקיר המעצר, אשר עשוי לתמוך בסיכויי הליך הגמילה, הוא " המוטיבציה הראשונית " שהפגין העורר להשתלב בתהליך הטיפולי. בנסיבות אלה, נמנע שירות המבחן מלייחס להליך הגמילה סיכויי הצלחה גבוהים, ואף על כך יש ליתן את הדעת. לנוכח הדברים הללו, אין בידי לקבל את טענתה של עו"ד שני, לפיה קביעתו זו של בית המשפט המחוזי בדבר סיכויי הגמילה הנמוכים אינה מבוססת וסותרת את תסקיר המעצר. נהפוך הוא, נראה כי קביעתו של בית משפט קמא מבוססת היטב על ממצאי שירות המבחן באשר לקווי אישיותו של העורר, המעלים ספק רב באשר ליכולתו להתמיד בהליך הגמילה, על כל הקשיים הכרוכים בו. לפיכך, הנני סבור כי העורר אינו עומד בתנאי השני שנקבע בעניין סויסה .

12.

ביסודו של התנאי השלישי, הנוגע למתן מענה למסוכנות הנשקפת מהעורר, ניצבת מחוייבותו של בית המשפט להבטיח את שלומו ובטחונו של הציבור. בנידון דידן, יש לזכור כי הן בית המשפט והן שירות המבחן קבעו, כי נשקפת מהעורר מסוכנות רבה וברורה. חומרתה של התקיפה המיוחסת לעורר גלויה לעין, ובמהלכה נגרמו למתלונן פציעות קשות, אשר בנקל היו יכולות להביא לתוצאות חמורות הרבה יותר. כל זאת, כאשר כל חטאו של המתלונן הסתכם בכך שהוא "העז" לשוחח עם חברתו של העורר, במועדון שבו בילו השלושה. עוד יש להזכיר, לעניין מסוכנותו של העורר, את עברו הפלילי הנושא בחובו שתי הרשעות בעבירות אלימות, בגינן הוא אף ריצה תקופות מאסר בפועל, הגם שחלפו 7 שנים ממועד ביצוען של עבירות אלה. סבורני, כי בנסיבות אלו, המסוכנות הנשקפת מן העורר נמצאת ברף הגבוה, ואין לראות בשילובו של העורר במוסד הגמילה, משום חלופת מעצר הדוקה דייה, בכדי לאיין מסוכנות זו.

13.

משלא מצאתי כל פגם בהחלטתו של בית משפט קמא, אשר הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו, הנני דוחה את הערר.