בש"פ 5182/14 דוד סאיג נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 30.6.2014, במ"ת 847-05-14, שניתנה על-ידי כב' השופט ר' בן יוסף , בגדרה הוחלט לעצור את העורר עד לתום ההליכים במשפטו.

כתב האישום שהוגש נגד העורר

2.

בכתב האישום מסופר כי ביום 14.4.2014, בשעות הלילה, הגיעו העורר ובת זוגו, אירנה טורוש (להלן: אירנה ) לבר בתל אביב, שם שתו משקאות אלכוהוליים. בשלב מסוים פרץ ויכוח בין העורר לבין אירנה, כאשר מספר אנשים שהיו במקום חשו לעזרתה. אחד מהם, בשם מאיר, פנה אל העורר ושאל אותו מדוע הוא תוקף את אירנה, ואף העיר לו כי אינו צריך להגיע לכדי כך. בתגובה, איים העורר על מאיר באומרו: " אני חייל של מולנר, אתה לא יודע עם מי התעסקת, אל תדאג אני אזיין אותך ", ולאחר מכן תקף אותו. נטען בכתב האישום, כי לאחר תקיפתו של מאיר, תקף העורר גם את יעקב, שחש לעזרתו של מאיר, בכך שהיכה אותו במכת אגרוף בפניו, הפילו אל הקרקע והמשיך להכותו, בעודו שרוע על הרצפה. כמו כן, הכה העורר בראשו של יעקב באמצעות סכין וגרם לו לחתך בקרקפת, וזאת בנוסף לחבלות בפנים שנגרמו לו. בשלב זה, אחז מאיר בעורר בנסיון להרחיקו מיעקב ולהפסיק את מעשי התקיפה, אך העורר המשיך להתפרע ולהשתולל, ובהמשך קפץ על מאיר ודקר אותו בגבו באמצעות הסכין.

האלימות בה נקט העורר הופסקה בידי חברו, אשר הצליח לבסוף להרגיעו ולהרחיקו מהמקום. לאחר שהעורר עזב את המקום, הוא שבר את להב הסכין שהיתה ברשותו והשליך את הידית והלהב לחצר בניין שהיה בסמוך " במטרה להכשיל את חקירת האירוע ". כתוצאה ממעשיו של העורר נזקקו מאיר ויעקב לטיפול רפואי, כאשר מאיר נזקק לשימוש ב-11 סיכות חיבור לאיחוי פצע הדקירה.

3.

על יסוד העובדות המתוארות לעיל, יוחסו לעורר העבירות הבאות: חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 ביחד עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); פציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 334 ביחד עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין; איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; ושיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין.

ההליכים בפני בית משפט קמא

4.

עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד לתום ההליכים במשפטו. עם זאת, הוסכם להפנות את העורר אל שירות המבחן לצורך הכנת תסקיר מעצר בעניינו, מבלי לחייב את המשיבה לעמדה זו או אחרת.

5.

בתסקיר המעצר מיום 23.6.2014, נאמר כי העורר מוכר לשירות המבחן מפניות קודמות שנעשו בעניינו. העורר הינו רווק כבן 21, שהשתחרר לאחרונה מריצוי עונש מאסר בן 15 חודשים, בגין ביצוע עבירות אלימות. העורר לא גוייס לצבא עקב הסתבכויותיו עם החוק, ונמסר בתסקיר כי הוא עבד באופן מזדמן ובלתי יציב, כאשר ההתרשמות היא כי קיים קושי מבחינתו " לתפקד באופן רציף ומאורגן במסגרות השונות ". את העבירות המיוחסות לו בתיק זה, ביצע העורר, לכאורה, בהיותו אסיר ברשיון, וימים ספורים לאחר שחרורו מהכלא. העורר חוזר ומסתבך עם החוק כאשר הסנקציות שננקטו נגדו, לרבות מאסרים בפועל ועל תנאי " לא היוו גורם מרתיע וממתן עבורו ".

נעשו נסיונות טיפוליים בעבר, אך אלה לא עלו יפה על רקע חוסר שיתוף פעולה מצידו של העורר. העורר מתקשה להתבונן באופן ביקורתי על התנהגותו האלימה, ואינו מבטא כל אמפתיה כלפי המתלוננים. שירות המבחן התרשם מחוסר בשלות ומוטיבציה מצידו של העורר לפעול לשינוי, ובקשתו להשתחרר לקהילה הטיפולית " רטורנו ", נתפסת כבקשה מגמתית ומניפולטיבית. לאור האמור, סבור שירות המבחן כי העורר אינו מגלה בשלות והתאמה להשתלבות בטיפול בקהילה, בעיתוי הנוכחי, ועל כן נמנע שירות המבחן מלהמליץ על שחרורו של העורר ממעצר.

6.

בהחלטתו מיום 30.6.2014, ציין בית משפט קמא כי אין מחלוקת לגבי קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה המיוחסת לעורר. לאחר שעמד על חומרת התנהגותו של העורר, אשר פעל באלימות תוך זמן קצר לאחר שחרורו מהמאסר ובהיותו אסיר ברישיון, התייחס בית משפט קמא לאמור בתסקיר המעצר, ממנו עולה כי " מדובר באדם חסר גבולות, אימפולסיבי, המסתבך שוב ושוב עם החוק ", כאשר רמת מסוכנותו להתנהגות אלימה בעתיד הינה גבוהה.

בנסיבות אלה, סבר בית משפט קמא כי אין מקום לשקול את שחרורו של העורר לחלופת מעצר כלשהי " גם לא לחלופה טיפולית ", ולפיכך הורה על מעצרו עד לתום ההליכים במשפטו.

הערר

7.

העורר חוזר ומבקש לבחון את התאמתו להשתלב בחלופת מעצר בקהילה הטיפולית הסגורה " רטורנו ", וזאת לאחר שתינתן לו הזדמנות להגיע לראיון קבלה. בא כוחו של העורר, עו"ד איתן כבריאן, אינו מתעלם מהאמור בתסקיר המעצר, אך לטעמו ניתן במסגרת הקהילה הטיפולית " רטורנו " לאיין את המסוכנות הנשקפת מהעורר, הנובעת מבעיית ההתמכרות לאלכוהול. לגישתו של עו"ד כבריאן, יש לבקש תסקיר משלים שיבחן באורח מעמיק יותר את עניינו של העורר, ובאמצעותו ניתן יהיה להיווכח כי הוא מעוניין לשנות את אורחות חייו.

8.

המשיבה מתנגדת לשחרורו של העורר לחלופת מעצר כלשהי, וטוענת כי כל הנסיונות שנעשו בעבר על מנת לשלב את העורר בתהליך טיפולי נכשלו, בשל העדר מוטיבציה מצידו, ואין סיבה להאמין כי הדבר יהיה שונה גם הפעם.

דיון והכרעה

9.

הערר שלפניי מעלה שאלה אחת ויחידה, והיא האם יש מקום לאפשר לעורר להשתלב בתהליך טיפולי במסגרת הקהילה הטיפולית " רטורנו ", כחלופה למעצרו עד לתום ההליכים במשפטו. כפי שנקבע בבש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' סויסה (21.3.2011) (להלן: ענין סויסה ), הכלל הוא כי העיתוי המתאים לטיפול גמילה הוא בשלב ריצוי העונש, אך ניתן לחרוג מכלל זה בהתקיים שלושה או שניים מהתנאים המצטברים הבאים:

א.כאשר הנאשם החל בטיפול גמילה עוד לפני שביצע את העבירה שבגינה נעצר.

ב.כאשר פוטנציאל ההצלחה של הליך הגמילה הוא גבוה.

ג.כאשר יש בהליך הגמילה כדי ליתן מענה הולם למסוכנות הנשקפת מן הנאשם.

בבש"פ 8806/13 זכאים נ' מדינת ישראל (19.1.2014), הבעתי את דעתי כי התנאי הראשון הינו בעל מעמד בכורה, ורק בנסיבות חריגות ומיוחדות ניתן יהיה להסתפק בהצטברותם של שני התנאים הנוספים (וראו גם, בש"פ 8667/13 אזולאי נ' מדינת ישראל (20.1.2014); בש"פ 4114/13 אלתמימי נ' מדינת ישראל (23.6.2013)).

10.

בענייננו, העורר אינו מקיים אף לא אחד מהתנאים שנקבעו בענין סויסה . הוא לא החל בטיפול גמילה טרם ביצוע העבירה; כפי שהובהר בתסקיר המעצר, פוטנציאל ההצלחה של הליך הגמילה אינו גבוה, שעה שנסיונות דומים נכשלו בעבר, והנכונות אותה מביע העורר הינה מהשפה אל החוץ; ואין בהליך הטיפולי כדי ליתן מענה הולם למסוכנותו הגבוהה של העורר, להישנות מעשי אלימות מצידו.

11.

בנסיבות אלה, ברי כי אין מקום לבחון את שחרורו של העורר לחלופת המעצר בקהילת " רטורנו ", ודין הערר להידחות.