בש"פ 4114/13 טארק אלתמימי נ. מדינת ישראל

פתח דבר

1.

לפניי ערר על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בירושלים, אשר ניתנה על-ידי כב' השופט מ' סובל , במ"ת 31312-04-13, מיום 16.5.2013, בגדרה הורה בית-המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו.

עובדות כתב האישום אשר הוגש נגד העורר

2.

ביום 18.4.2013, הוגש נגד העורר כתב אישום, אשר ייחס לו עבירה של שוד לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) . מעובדות כתב האישום עולה, כי ביום 16.4.2013, בשעה 17:20, או בסמוך לכך, ברחוב עלי בן אבו טאלב בירושלים, צפה העורר בא.ז. (להלן: המתלוננת ), שניהלה באותה עת שיחת טלפון, באמצעות מכשיר מסוג " אייפון 5 " (להלן: האייפון ), אותו החזיקה בידה והצמידה לאוזנה. תוך כדי צעידה ברחוב, השגיח המבקש במתלוננת, עקב אחריה, ולאחר מכן, "התקרב למתלוננת, הניח את ידו על האייפון, דחף את המתלוננת לכיוון קיר שהיה במקום, לקח את האייפון ונמלט ".

הבקשה למעצר עד תום ההליכים

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר, עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בבקשה נטען, כי ברשות המשיבה ראיות לכאורה להוכחת העבירה אשר יוחסה לעורר. עוד טענה המשיבה, כי העבירה המיוחסת לעורר, מקימה נגדו, עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו 1996 (להלן: חוק המעצרים ), הן משום המסוכנות הטבועה בעבירה, והן על רקע נסיבות ביצועה.

הדיון בבית המשפט מחוזי

4.

ביום 16.4.2013, התקיים בבית המשפט המחוזי בירושלים דיון בבקשת המשיבה. שלאחריו, קבע בית המשפט, כי אין מחלוקת על כך שבזמן ובמקום המתוארים בכתב האישום, גנב העורר את האייפון מן המתלוננת. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי קיימות כנגד העורר גם ראיות לכאורה לביצוע עבירת השוד, היות שבהודעתה, מסרה המתלוננת כי העורר, שם את ידו על האייפון שלה והדף אותה לעבר קיר. בנוסף, ציין בית המשפט, את שעלה מהודאתו של העורר במשטרה, היינו, כי ביום האירוע הוא גמר אומר בדעתו לבצע גניבה וכי הוא צרך סמים באופן קבוע, במשך שנים. לאור זאת, ובשים לב לחיבור בין הפעלת האלימות בעת ביצוע העבירה " וחוסר השליטה שנלוו למעשה וההתמכרות לסמים ", קבע בית המשפט המחוזי, כי קיים " יסוד סביר לחשש [כי העורר] יוסיף לסכן את שלום הציבור". לפיכך, קמה נגד העורר עילת המעצר לה טענה המשיבה בבקשתה. ברם, נוכח גילו הצעיר של העורר ו עברו הפלילי הנקי, הורה בית המשפט המחוזי על עריכת תסקיר מעצר, במטרה לבחון חלופת מעצר עבורו.

5.

ביום 6.5.2013, הוגש לבית המשפט, תסקיר המעצר, ממנו עולה, כי מדובר בעורר שהינו רווק כבן 19, מובטל, המתגורר בבית משפחתו. העורר סבל מילדות " מבעיות התנהגות ", בהן הוא תולה את תחילת השימוש בסמים בגיל 10, ואת היותו אנאלפביתי, עקב פליטתו ממערכת החינוך. עוד נאמר בתסקיר, כי העורר עצמו מסר כי הוא שוחרר מהכלא בראשית שנת 2012, עקב הרשעתו במספר תיקים, אשר טרם עודכנו ברישומו הפלילי. עם זאת, מצא שירות המבחן כי, בעוד שקיימים לחובתו של העורר תשעה מב"דים, אין עדות להרשעות קודמות, או לריצוי תקופת מאסר על-ידי העורר. עוד עולה מן התסקיר, כי העורר מוכר לשירות המבחן לנוער, מתיקים שונים (האחרון שבהם הינו ת.פ. 1457/09) וכן למשטרה, ממספר תיקים נוספים ובכלל זה, בגין עבירות של ידויי אבנים, אלימות ועבירות מין, אשר נסגרו כולם, זולת תיק אחד שעניינו החזקת סכין. בעבר, השתלב העורר בהצלחה " בקבוצת פיקוח מעצר בשילוב אומנויות ", אשר ההשתתפות בה הוטלה עליו במסגרת צו פיקוח מעצר, באחד מן התיקים הללו. זאת, חרף אי-רצונו, בתחילה, ליטול חלק פעיל במפגשי הקבוצה, והיעדרויותיו התכופות מהמפגשים, עוד קודם לכן. כמו-כן, הופסקה השתתפותו של העורר בקורס טבחות לאחר שני מפגשים בלבד, ולטענתו של העורר, נעשה הדבר בשל חוסר העניין שלו בתחום. שירות המבחן לנוער אף הציע לעורר להשתלב " במסגרת חוץ ביתית ", אך הלה התנגד לכך בעיקשות, ולבסוף שכנע גם את אביו לסרב לרעיון, וההצעה נדחתה.

אשר לרמת מסוכנותו של העורר, העריך שירות המבחן , כי קיים סיכון בינוני-גבוה " להישנות מעשים פורצי גבולות ", כיוון " שמדובר בבחור צעיר הסובל מחסכים רגשיים עמוקים", דבר המצטרף ל "דפוסי התנהגות בעייתיים מגובשים עם יכולת מצומצמת לשליטה וריסון עצמי ". כמו-כן צוין, כי בעת מעצרו, הביע העורר " מצוקה קשה " בנוגע למצבו ולסיכוייו לשפרו . עוד הובהר, כי עם התבגרותו, העורר נמצא במגמת הידרדרות וכי משפחתו מתקשה לטפל בו " ולהציב לו גבולות ", וכי גם בזמן בו נמצא העורר תחת פיקוחו של שירות המבחן לנוער, המשיכה משפחתו לגונן עליו ולהפחית ממשמעות מעשיו. יצוין בהקשר זה, כי בזמן עריכת התסקיר, שירות המבחן לא הצליח ליצור קשר עם משפחתו של העורר.

אשר לחלופת מעצר, הציע העורר חלופה בדמות מעצר בית בבית הוריו, אך ציין כי לא יהיה באפשרותם להעמיד ערבויות כספיות במידה שיידרשו לכך, וכן מסר כי הוא מעוניין להשתתף בתוכנית גמילה. ואולם, צוין בתסקיר, בהקשר זה, כי " עד כה לא הצליח [העורר] להיעזר בקשר עם גורמי טיפול, לרבות אפשרות הוצאתו למסגרת חוץ ביתית".

לאור כל זאת, סבר שירות המבחן, כי חלופת המעצר האפשרית היחידה בעניינו של העורר, הינה ב" מסגרת חוץ ביתית לגמילה מסמים ". ברם, בחינתה הקונקרטית של חלופה זו, הותנתה בהצהרתו של העורר בבית המשפט, לפיה הוא נכון להתמיד בתוכנית גמילה שכזו, וכן בתמיכת הוריו בו ובמהלך זה. כמו-כן, צוין בתסקיר, כי טיפול מעין זה, הוא ארוך טווח מטבעו ומחייב בדיקות התאמה שונות (למצער שלוש), שעריכתן מחייבת את יציאתו של עורר מן המעצר, בליווי.

6.

בעקבות גילוי עברו הפלילי של העורר, כפי שעלה הדבר מהתסקיר, וחוסר ההצלחה ביצירת קשר עם הוריו בעת עריכת התסקיר, הורה בית המשפט המחוזי, בהחלטתו מיום 6.5.2013, על עריכת תסקיר משלים בעניינו של העורר, בדגש על בחינת חלופת מעצר בבית הוריו. בנוסף, הורה בית המשפט למשיבה להמציא פירוט של הרישום הפלילי בעניינו של העורר.

7.

מן התסקיר המשלים עולה, כי חרף רצונם של בני משפחת העורר בשיפור מצבו, הם מעידים על חוסר יכולתם " להתמודד עם קשייו " ולשלוט בהתנהגותו. בנוסף, מסרו הוריו של העורר, כי הם אינם מסוגלים לשלם בעבור הטיפול בו. עוד עולה מתסקיר זה, כי המוטיבציה אותה הביע העורר בנוגע לשילובו בטיפול, הינה "חיצונית והצהרתית ", וכי הוא לא החל מעולם בניסיון משמעותי לשינוי מצבו. שירות המבחן קבע, כי העורר מפגין " מוטיבציה נמוכה והעדר בשלות " ואף-על-פי-כן, המליץ לבית המשפט לבחון את אפשרות שילובו של העורר במסגרת טיפול לגמילה מסמים, במידה שהוא יבטא מחויבות כנה ליטול חלק פעיל בהליך זה, והוריו ומשפחתו ירתמו אף הם לעניין.

עוד עולה מן התסקיר, כי הורי העורר יתקשו לשלם עבור השתתפותו ב" קהילה הטיפולית 'אל פטאם' בטייבה " (להלן: קהילת אל פטאם ), אותה בחן שירות המבחן עבור העורר. בתסקיר צוין, כי למרות שקיימת אפשרות כי המוסד לביטוח הלאומי (להלן: המל"ל ) בסופו של דבר, הוא שישלם בעבור הטיפול, הרי שתנאי מקדים לצירוף העורר למסגרת זו הוא, כי משפחתו תשלם עבור החודש הראשון ותתחייב לשאת במלוא עלות הטיפול (1500 ₪ לחודש), במידה שלא יינתן, בסופו של יום, מימון מאת המל"ל למהלך. עוד צוין, כי גם מילוי כל התנאים הללו אינו בגדר ערובה לקבלה לתוכנית, דבר המותנה במעבר ראיון קבלה, ובבדיקות רפואיות.

החלטת בית-המשפט המחוזי

8.

בהחלטתו, מיום 16.5.2013, מיקד בית המשפט המחוזי את הדיון בבחינת חלופת המעצר, וזאת לנוכח החלטתו הקודמת במסגרתה נקבע, כאמור, כי קיימות כנגד העורר ראיות לכאורה לביצוע העבירה בה הואשם וכן כי קיימת עילת מעצר נגדו. בהמשך, ציין בית המשפט, כפי שנרמז בתסקיר שירות המבחן הראשון, כי לעורר אכן יש עבר פלילי, וביתר פירוט, כי העורר הורשע על סמך הודאתו, בשני תיקים שעניינם עבירות התפרעות וניסיון לתקיפת שוטר, ובתיק אחד של החזקת סכין, ובגינם נגזרו עליו, בין היתר, כ-6 חודשי מאסר לריצוי בפועל, וזאת בעת שהוא היה כבר בגיר.

האפשרות לשחרורו של העורר לבית הוריו, נדחתה על הסף על ידי בית המשפט המחוזי, לאור האמור בשני תסקירי המבחן, בכל הקשור לאי-יכולתם של בני המשפחה לטפל בעורר ולרסנו, זאת, נוסף על סירובו להישמע לגורמי הרווחה, ובשים לב לגזר הדין (ת"פ 34192-05-11) בו נקבע, בהתייחס להפרות מעצר הבית שהושת עליו, כי העורר הפגין " זלזול ברשויות אכיפת החוק ורומס את האמון שנתן בו בבית המשפט ".

אשר לחלופת המעצר בקהילת אל פטאם, קבע בית המשפט שאף היא אינה בגדר אפשרות הולמת עבור העורר. בית המשפט עמד על ההלכה, לפיה שילובו של עציר מכור לסמים במסגרת טיפולית, הינו " החריג השמור למקרים יוצאי דופן ", ולאור זאת דחה חלופה זו משני טעמים עיקריים. בית המשפט המחוזי קבע, כי העורר אינו עומד בתנאים שנקבעו בהלכה לגבי האפשרות להשתלב בתהליך טיפולי בתקופת המעצר. ראשית, בשל העובדה כי הוא לא החל בתהליך גמילה טרם מעצרו, ושנית, על יסוד ההערכה, כי " הסיכוי להצלחתו של תהליך הגמילה כיום אינו גבוה ", וזאת בהסתמך על אבחנת התסקיר המשלים, בדבר " המוטיבציה הנמוכה והעדר בשלות" של העורר. עוד נקבע, כי עברו הפלילי של העורר, הכולל עבירות אלימות, והפרת תנאי מעצר בית, יחד עם נסיבות המקרה דנן, מעידים כולם על " מסוכנות משמעותית ", המהווה טעם נוסף לדחיית החלופה.

סיכומו של דבר, בית המשפט המחוזי קבע כי העורר ימצא במעצר עד לתום ההליכים בעניינו.

עררו של העורר

9.

ביום 9.6.2013, הגיש העורר, באמצעות בא כוחו, עו"ד נאשד קאדרי, ערר על החלטתו של בית-משפט המחוזי, המונח לפניי. בערר צוין כי העורר אינו משיג על קביעת בית משפט קמא, לעניין קיומן של ראיות לכאורה לביצוע העבירה על-ידו, ועל קיומה של עילת מעצר. עם-זאת, נטען בערר כי היה מקום להורות על שחרורו של העורר לחלופת המעצר בקהילת אל פטאם. לטענת העורר, שגה בית המשפט המחוזי משקבע בהחלטתו, כי הוא אינו עומד בתנאים שנקבעו לגבי חריגה מהכלל המורה, כי בחינת שילוב נאשם " מכור לסמים " במסגרת טיפולית למטרות גמילה, תעשה לאחר מתן גזר הדין בעניינו. הטיעון המרכזי שמציג העורר הינו, כי למרות שטרם מעצרו הוא לא החל בהליך גמילה, הוא עדיין עומד בשני תנאים מצטברים שנקבעו בבש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' סויסה (21.3.2011)

(להלן: הלכת סויסה ), המאפשרים חריגה מן הכלל. זאת, מאחר שלדידו, " ישנו סיכוי ממשי כי הליך הגמילה יצלח וכן יש בהליך הגמילה כדי ליתן מענה למסוכנות הנשקפת ממנו ". עוד נטען, כי עסקינן בשוד המצוי " ברף הנמוך יותר של האלימות ". לפיכך, עתר העורר להורות על בחינת התאמתו לקהילת אל פטאם.

10.

בדיון אשר התקיים בפניי ביום 13.6.2013, חזר בא כוחו של העורר על טענותיו כי מרשו עומד בתנאי הלכת סויסה , בקיימו שניים מתנאיהּ המצטברים, חרף כך שהוא לא החל בהליך הגמילה עובר למעצרו. אשר למסוכנות הנשקפת מן העורר, נטען כי רמת מסוכנותו היא בדרגה בינונית ועל-כן כדי לאיינהּ, די בחלופת המעצר המוצעת בקהילת אל פאטם. בהתייחס לסיכויי הגמילה, נטען, כי שירות המבחן המליץ לבחון אפשרות זו, חרף הערכתו כי המוטיבציה אותה מגלה העורר היא נמוכה. משמעותה של ההמלצה היא, כך נטען, כי יש סיכוי אמיתי להצלחת התהליך. עוד נטען, בהקשר זה, כי יש לשקול לחיוב את הנושאים הבאים: היותו של העורר אדם צעיר; פנייתו, עוד טרם הדיון בבית המשפט, כבר בסיום חקירתו במשטרה, לשלבו בהליך גמילה; שיתוף הפעולה שלו בעבר עם שירות המבחן לנוער; ולבסוף, הסכנה שבכלא מצבו יתדרדר והוא יהפוך לצרכן של " סמים קשים ".

בתשובה לשאלת בית המשפט לגבי המוטיבציה הנמוכה שמפגין העורר, טען בא כוחו, כי חלה תמורה מרכזית בנושא זה, מאחר, שבניגוד לעבר, משפחתו של העורר מוכנה להירתם למאמץ הגמילה, לסייע לו בהתמודדות זו, ואף לגייס את הכסף הנדרש לשם כך. כמו-כן נטען, כי בקרב צעירים, עצם הפניה לקבלת עזרה, היא כשלעצמה, מעידה על " מוטיבציה ראשונית " להיגמל מסמים. בנוסף לכך נטען, כי החרב, בדמותה של החזרה למעצר סגור, תשמש לעורר כאמצעי הרתעה, המזכיר לו " שיש לו מה להפסיד ".

מנגד, עמדה באת כוח המשיבה על הנתונים הבאים, המובילים למסקנה ברורה כי יש לדחות את הערר, ובכלל זה: לעורר מוטיבציה נמוכה לגמילה; מסוכנותו גבוהה; וסירובו לשתף פעולה עם גורמי הטיפול (לעניין זה, הוצג עותק של ת"פ 34192-05-11). נטען על ידי עו"ד בלום, באת כוח המשיבה, כי לפי הלכת סויסה יש בכך כדי לשלול את טענותיו של העורר בהקשר זה, שכן ניתנה לו הזדמנות לגמילה בעבר, אך הוא לא ניצל אותה, ובסופו של יום תהליך שיקומו נכשל.

דיון והכרעה

11.

לאחר שעיינתי בערר ובצרופותיו, וכן בהחלטת בית-המשפט המחוזי, ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים, הגעתי לידי מסקנה כי דין הערר להידחות.

מקובל, על שני הצדדים, כי קיימת תשתית ראייתית להוכחת אשמתו של העורר בעבירת השוד, וכן כי קיימת עילת מעצר נגדו, לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים. לפיכך, אתמקד, במסגרת דיון זה בבחינת היתכנותה של חלופת המעצר הנזכרת בתסקיר המשלים, היינו, האפשרות להשתלבותו של העורר במסגרת תהליך לגמילה מסמים, כבר בשלב המעצר, וזאת דרך הפריזמה של הלכת סויסה .

12.

הלכת סויסה שבה וחזרה על הכלל כי

" העיתוי הראוי לגמילה מסמים הוא בשלב גזירת הדין, וריצוי העונש ". עם זאת, נקבע כחריג לכלל, כי קיימת אפשרות לשילובו של נאשם בטיפול גמילה כבר בשלב המעצר, וזאת במידה שעניינו מקיים, למצער, שניים מהתנאים הבאים: עובר לביצוע העבירה שבגינה הוא נעצר, החל הנאשם בתהליך גמילה; הליך הגמילה הינו בעל פוטנציאל הצלחה גבוה; ויש בהימצאותו של הנאשם במוסד הגמילה המוצע, כדי לאיין את מסוכנותו. (שם, בפסקה 7 וראו האסמכתאות הנזכרות).

13.

אין חולק על כך שהעורר אינו עומד בתנאי הראשון שנקבע בהלכת סויסה , המהווה את התנאי המרכזי לחריגה מהכלל, מאחר שהוא לא החל בהליך גמילה טרם מעצרו. אדרבא, כפי שעולה מן התסקיר הראשון, העורר התקשה בעבר להשתלב במסגרות

שיקומית, נפלט ממסגרת אחת, דחה בתוקף אפשרות לשלבו " במסגרת חוץ ביתית ", ואף הצליח להדביק בסירובו את אביו, שבתחילה תמך במהלך. באופן דומה, נקבע בת"פ 34192-05-11, כי העורר

" לא ניצל את היד שהושיט לו שירות המבחן, וסרב להסתייע בגורמי הטיפול ".

בכך, יש כדי להשליך, במישרין, גם על התנאי השני להלכה, שהינו קיומו של פוטנציאל להצלחת הליך הגמילה. בענייננו, מדובר בעורר אשר סירב, יותר מפעם אחת, להיעזר בגורמי סיוע שונים, וגם עתה, מצא שירות המבחן כי " המוטיבציה של [העורר] להשתלב בטיפול הינה חיצונית והצהרתית",

וכי הוא מבטא "העדר בשלות " לעמוד בתהליך זה. סבורני, כי במקרה דנן אין ולו ראיה אחת, אשר תתמוך בטענת העורר כי קיים בו פוטנציאל להצלחת הליך הגמילה, ומנגד קיימות אינדיקציות בעלות משקל מכריע, המצביעות על כי ההפך הוא הנכון. לפיכך, הנני סבור כי המבקש אף אינו עומד בתנאי השני, שהוצב בהלכת סויסה .

הגם שאין צורך להידרש לתנאי האחרון, לאור המפורט לעיל, מן הראוי לציין כי, במקרה דנן, אין, לטעמי, בחלופת המעצר המוצעת כדי להקהות את מסוכנותו של העורר. מדובר בעורר בעל עבר פלילי, שזה לא מכבר הורשע בביצוע עבירות חמורות ונגזרו עליו 6 חודשי מאסר (ת"פ 34192-05-11). מסתבר, כי זמן קצר לאחר מכן, שב העורר לסורו וביצע, לכאורה, עבירת שוד שמסוכנות אינהרנטית טבועה בה. בנסיבות אלה, אינני סבור כי יש בחלופת המעצר המוצעת, כדי לאיין או להפיג את מסוכנותו של העורר. יצוין עוד, כי בגזר הדין שניתן בעניינו של העורר, נקבע כי הוא הפר שלוש פעמים , את תנאי מעצר הבית שהוטל עליו, ובאותו זמן עסק בביצוע עבירות נוספות. כפי שנאמר בגזר הדין, בעשותו כן, הפגין העורר, " זלזול ברשויות אכיפת החוק ורמס את האמון שנתן בו בבית המשפט ". ברי, כי במצב עניינים שכזה, בו בית המשפט אינו יכול לתת את אמונו בעורר, הרי ששהייה במוסד הגמילה המוצע, רחוקה מלהוות חלופת מעצר ראויה עבור העורר (לעניין הפרת אמון מצד נאשם בבית המשפט, ראו, בין היתר: בש"פ

4802/13 אבו ראס נ' מדינת ישראל (16.6.2013); בש"פ 3255/13 חרב נ' מדינת ישראל (20.5.2013); בש"פ

7873/12 פלוני נ' מדינת ישראל (20.11.2012) ).

14.

על יסוד כל הטעמים שפורטו לעיל, ומשלא מצאתי פגם בהחלטתו של בית-משפט קמא להורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים במשפטו, דין הערר להידחות.