בש"פ 7322/03 אילן (בן משה) עמר נ. מדינת ישראל

לפניי שני ערעורים על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ד"ר ע' מודריק), לקבל את ערר המדינה ולהורות על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים במשפטם. העוררים הועמדו לדין בכתב אישום אחד ומדובר בפרשה אחת ולכן נשמעו ערריהם במאוחד.

העוררים הועמדו לדין בבית משפט השלום ברחובות, כאשר האישומים המיוחדים לעורר בבש"פ 7322/03, אילן עמר (להלן: העורר 1 ), הן עבירות של סחיטה באיומים, סחיטה בכוח, שיבוש הליכי משפט, הדחה בחקירה, הפרת הוראה חוקית והחזקת סכין למטרה שאינה כשרה. העורר בבש"פ 7318/03, אלון בוסקילה (להלן: העורר 2 ), הואשם באותה פרשה בסחיטה באיומים. העורר 1 קיבל על עצמו, ככל הנראה, לגבות חוב כספי שהמתלונן היה חייב לאדם אחר. לשם כך הגיע לעסקו של המתלונן לדרוש את הכסף; זמן מה לאחר מכן טלפן אליו תוך שהוא מאיים עליו בפלפון ומשתמש בין היתר בביטויים "אני אשחט אותך" "ואני אקרע אותך מלמטה עד למעלה", האיומים הטלפוניים חזרו על עצמם וכן הגיע העורר 1 בלווית העורר 2 למקום עבודתו של המתלונן, סטר לו בפניו ושלף סכין שכוונה לעבר בטנו של המתלונן ורק בדרך נס מנע המתלונן את הפגיעה בעזרת קרש שאחז בידו. בהזדמנות אחת התקשר טלפונית העורר 2 אל המתלונן ואיים כי יהרוג אותו עקב הגשת התלונה למשטרה. העורר 1 אף לא היסס מלאיים על המתלונן בעת עימות שנערך ביניהם בתחנת המשטרה. העורר 1 ביצע את עבירת האיום במקום עבודתו של המתלונן, תוך הפרת צו של בית משפט השלום ברחובות, לפיו היה עליו לשהות אותה עת במעצר בית מלא.

עם הגשת כתב האישום התבקש בית משפט השלום להורות על מעצרם של שני העוררים עד תום ההליכים. שופט בית משפט השלום (השופט ג' ברק), קבע כי נגד העורר 1 מתקיימת עילת מעצר, אולם ביקש תסקירי שירות מבחן כדי לבחון אפשרות של חלופה. בעקבות המלצת שירות המבחן ציווה שופט בית משפט השלום על שחרורם של העוררים למעצר בית מלא, כל אחד לפי התנאים שקבע. השופט קמא סירב לעכב את השחרור כדי לאפשר לבאת-כוח התביעה לערור על החלטתו. על ההחלטה האמורה הוגש ערר מטעם המדינה. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו כי העוררים הילכו אימים על המתלונן בדרישה לפרוע את החוב. האיומים היו מוחשיים, ובאחד מהם אף נופף העורר 1 בסכין לעבר בטנו של המתלונן. השופט המלומד נתן דעתו גם לכך שלשני העוררים עבר פלילי ומאסרים על תנאי בני הפעלה. בהחלטתו ציין השופט כי מהעבירות המיוחסות לעוררים נשקפת מידה רבה של סיכון, ואין להסתפק בחלופה לפיקוח של קרובי משפחתם. לפיכך קיבל את הערר.

בפניי טענו באי-כוח העוררים כי על פי תסקיר שירות המבחן, קיימת חלופה מספקת למעצר. שני הסנגורים הדגישו כי תנאי המעצר במחוז המרכז בו צפויים העוררים לשהות, אם ייעצרו, קשים ביותר, ומטעם זה ביקשו לחזור ולקיים את ההחלטה של בית משפט השלום. עוד הדגישו באי-כוח העוררים כי מרשיהם נמצאים כבר מחוץ למעצר, ורק בנסיבות יוצאות דופן נוהג בית המשפט להחזיר עצורים ששוחררו לכותלי הכלא. בא-כוח העורר 2 אף הפנה בענין זה להחלטה שניתנה בבית משפט זה ולפיה הכלל הוא ששופט המורה על מעצר אינו נותן דחיית ביצוע למעצר, ואם ניתן להשהות מעצר, ייתכן גם שאין מקום למעצר כלל (בש"פ 3396/97, 3397/97 מדינת ישראל נ' גוזלן , פ"ד נא(2) 811).

שקלתי את טענות הסנגורים ובסופו של הליך לא ראיתי להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. בית משפט זה עמד כבר פעמים רבות על כך שבעבירה של סחיטה באיומים גלומה מעצם טבעה ואופיה מסוכנותו של הנאשם, ושבדרך כלל עבירות של סחיטה באיומים, ועבירות בהם הנאשם מפיל חיתתו על קרבנו, אינן מתאימות לחלופת מעצר (ראו למשל: בש"פ 7683/99 חנניב נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 5435/03 קייסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 7283/98 גמלט נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בעבירות מסוג זה, אף טבוע חשש לשיבוש הליכי משפט, בדרך של הטלת מורא על קרבן האיומים (בש"פ 1416/02 זינב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). השחרור לחלופה גם איננו מתאים בשל האפשרות להמשיך ולאיים באמצעות הטלפון (בש"פ 4107/95 מדינת ישראל נ' בוזגלו (לא פורסם)). במקרה שלפנינו, יש לכל אחד מן העוררים הרשעות קודמות, בין היתר, גם בעבירות של איומים. העורר 1 ביצע את העבירה המיוחסת לו תוך הפרת מעצר הבית. העורר 2 גם הוא הורשע כבר באיומים, בהטרדה טלפונית ובעבירות אלימות. בנסיבות אלה, אין לראות חלופת מעצר כאמצעי מתאים להבטיח מפני מסוכנותם של העוררים ושחרורם מהווה סכנה למתלונן ולתקינות ההליך שבו יהיה עליו להעיד.

נכונה הטענה כי הכלל הוא שכאשר סבור שופט שנשקפת סכנה מנאשם ויש לעצרו, אין הצדקה לדחות את ביצוע המעצר ועצם השחרור מחייב בחינה מדוקדקת אם להחזיר נאשם לכלא. אף על פי כן, על רקע הנתונים הקשורים בעוררים, בעברם ובשים לב לאופייה של העבירה, איני רואה להתערב בהחלטת המעצר של בית המשפט המחוזי והעוררים ייעצרו לאלתר.

העררים נדחים.