בש"פ 5435/03 איימן קייסי נ. מדינת ישראל

1.בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ע' חבש), אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

נגד העורר הוגש כתב-האישום המייחס לו עבירות של סחיטה באיומים וסחיטה באיומים בנסיבות מחמירות. על-פי המתואר בכתב-האישום דרש העורר באיומים מן המתלונן סכום של 500 דולר, כפיצוי על כך שגרם למעצרו ולמעצרם של ארבעה מחבריו. בעקבות איומיו של העורר, שילם אביו של המתלונן לעורר, כך על-פי הנטען בכתב-האישום, סכום של 300 דולר וכשבוע לאחר מכן, שילם המתלונן לעורר 900 ₪ נוספים. מספר שבועות לאחר מכן הוסיף העורר ודרש מן המתלונן כי ייתן לו שרשרת זהב עד ליום 9.5.03, ומשסירב המתלונן לעשות כן, השיב לו העורר "אנחנו נראה" וחייבו למסור את השרשרת. על-פי האמור בכתב-האישום, התנהג העורר בצורה מאיימת כלפי המתלונן ועשה תנועות מאיימות בעיניו ובדיבורו במעמד הדרישה וכן במפגש נוסף שהיה ביניהם באותו יום וכן למחרת. בעקבות כך, נמנע המתלונן, על-פי הנטען, לצאת מביתו לכיוון שער יפו לזמן מה, אך ביום 22.5.03 הגיע העורר לביתו של המתלונן ברובע הנוצרי ועזב את המקום רק לאחר שאביו של המתלונן סילק אותו משם.

2.עם הגשת כתב-האישום הגישה המשיבה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו ובית-המשפט המחוזי בירושלים נעתר לבקשה, בקובעו כי קיימות במקרה זה ראיות לכאורה, אשר די בהן כדי להרשיע את העורר באישומים המיוחסים לו. עוד קבע בית-המשפט כי המעשים המיוחסים לעורר מצביעים על מידה רבה של מסוכנות ובכך קמה עילת מעצר. לבסוף, קבע בית-המשפט, כי לנוכח העובדה כי העורר הטיל חיתתו על המתלונן ואביו וכן לנוכח עברו הפלילי של העורר, אין בחלופת מעצר כדי לרסן את מסוכנותו. בית-המשפט הדגיש בהקשר זה את העובדה כי העורר הזהיר את המתלונן לבל יפצה את פיו, גם בעת שנערך עימות ביניהם בתחנת המשטרה.

3.על החלטה זו של בית-המשפט המחוזי נסוב הערר שבפני. בא-כוח העורר חולק על קיומה של תשתית ראייתית לכאורית נגד העורר, בשל סתירות מרובות שנפלו, לטענתו, בהודעותיהם של המתלונן ואביו. כמו כן, חולק בא-כוח העורר על קיומה של מסוכנות מצדו של העורר כלפי המתלונן ואביו. בא-כוח העורר מוסיף וטוען, כי עברו של העורר אינו רלוונטי במקרה דנן, וכי גם לגירסת התביעה לא השתמש העורר באלימות כלפי המתלונן ואף האיום המיוחס לו אינו ברור ואינו מפורש.

4.דין הערר להידחות.

עיון בחומר הראיות שנאסף מלמד כי ההודעות אשר נגבו מהמתלונן ומאביו מניחות תשתית ראייתית לכאורית מספקת, כפי שקבע, בצדק, בית-המשפט המחוזי. צדק בית-המשפט המחוזי גם בקובעו כי האישומים המיוחסים לעורר יש בהם, מעצם טיבם ואופים, כדי ללמד על מסוכנותו של העורר (ראו בש"פ 7683/99 רומן חנניב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). לכך יש להוסיף את העובדה שהעורר לא נרתע מלהלך אימים על המתלונן בתחנת המשטרה ממש, כפי שמעידה קלטת העימות מיום 29.5.03, בה נראה העורר, שהוא איש גדל גוף, מסמן למתלונן בידו כי ישתוק, כאשר החוקר השאיר את השניים לבד בחדר בו נערך העימות ביניהם. עד כמה מפוחדים המתלונן ואביו כתוצאה מן האיומים המיוחסים לעורר, ניתן ללמוד מדברים שאמר האב במהלך החקירה ומחששות ברורים שהביע באשר לגורל בנו, עד כי פרץ בבכי ואף שקל אפשרות לשלוח את בנו לחו"ל. עוצמה זו של הפחד שהביע אבי המתלונן מפני העורר וכן עברו הפלילי של העורר, אשר ריצה בעבר עונש מאסר, כל אלה אכן מצדיקים את המסקנה אליה הגיע בית-המשפט המחוזי ולפיה אין מקום לחלופת מעצר במקרה הנדון.

מכל הנימוקים המפורטים לעיל, אני מורה על דחיית הערר.