בש"פ 9434/05 ניסים חדד נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת י' צור) אשר הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים.

1.

העורר לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה. כתב האישום (המתוקן) אשר הוגש נגדו ונגד שותפו מייחס לו עבירות של תקיפה, סחיטה בכוח, איומים וחטיפה - אותן ביצע לשם גביית כספים. כך, על פי הנטען באישום הראשון , העורר הכה אדם, איים עליו כי יפגע בו ויהרגהו וכי יחטוף את אחיו הקטן - וזאת על מנת לקבל ממנו מידע על מקום המצאותו של חייב. על פי הנטען באישום השני , העורר חטף אדם החייב לו כספים תוך שימוש בכוח, הוביל אותו ממקום למקום, הכה אותו ואיים עליו כי יהרוג אותו. באישום השלישי , מואשם העורר כי חטף אדם, הכה אותו ואיים עליו, כדי שיודה כי ראה אדם אחר לוקח מהעורר כספים. באישום הרביעי

והאחרון, מואשם העורר כי הגיע אל ביתו של החייב, שם איים עליו שיפגע בו ובבני משפחתו.

2.

עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה לעצור את העורר ושותפו עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת י' צור) קיבל את הבקשה. מעצרו של העורר הושתת על מספר אדנים: מסוכנותו, חשש לשיבוש הליכי משפט על ידי הטלת מורא על עדים וחשש מפני הימלטותו מהדין. נוכח אלו, קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום להורות על חלופת מעצר, וזאת על אף המלצת שירות המבחן.

3.

על החלטה זו הוגש הערר שלפני. העורר, כאמור, לא חולק על קיומן של ראיות לכאורה. באשר לעילת המסוכנות, טוען העורר כי אין לו עבר פלילי וכי מדובר בארוע נקודתי וחד פעמי. באשר לחשש משיבוש הליכים, העורר טוען כי משנגבו הודעות מן העדים אין חשש כי עדותם תושפע ממנו, שהרי ניתן יהיה להגיש את הודעותיהם לבית המשפט מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות. אף החשש שהעורר ימלט מן הדין, אין בו, לטענתו, ממש, ולראיה - העורר הוא שהסגיר עצמו, ביוזמתו, למשטרה. בנוסף, טוען העורר כי שגה בית המשפט קמא עת דחה את המלצתו של שירות המבחן ולא הורה על חלופת מעצר מתאימה, בבית הורי אשתו.

4.

המשיבה, תומכת בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

דיון

5.

די במסוכנותו של העורר כדי להצדיק את מעצרו עד תום ההליכים ולהביא לדחיית עררו. צדק בית המשפט קמא בקבעו כי המעשים המיוחסים לעורר מקימים חזקת מסוכנות. העורר הואשם כי הכה אדם בכל חלקי גופו, בעוד קורבנו צועק ומתחנן שיחדל ממעשיו. העורר איים כי יפגע בו תוך שימוש בכוס מים רותחים, בסכין יפנית ובמברג. הוא איים עליו שיהרוג אותו בחניקה, וכי יחטוף את אחיו הקטן ( אישום ראשון ). העורר הכניס אדם החייב לו כספים לרכב, תוך שימוש בכוח ותחת איומים. הוא איים על החטוף בסכין יפנית ובמברג. הוא הכה אותו בפניו ושבר את משקפיו. הוא איים עליו כי יהרגהו, ואף הוסיף איומים בעלי אופי מיני. החטוף הובל ממקום למקום, והוכה שוב ושוב, בין השאר - על ידי אלת עץ. הכל - כדי להכריח אותו להודות כי הוא חב לעורר כספים ( אישום שני ). העורר שב והכה את קורבן האישום הראשון ואיים עליו בסכין יפנית כדי לחלץ ממנו הודאה בדבר חוב כספי ( אישום שלישי ). העורר הגיע לביתו של חייב, קורבן האישום השני, ואיים שיפגע בו ובבני משפחתו ( אישום רביעי ). מעשים הללו, ובודאי בהצטברותם, מקימים את חזקת המסוכנות הסטאטוטורית.

6.

לטענת בא-כוח העורר, חזקת המסוכנות מופרכת, כיוון שהעורר נטול עבר פלילי ומדובר באירוע נקודתי וחד פעמי. אין בידי לקבל טענה זו. העבירות נשוא האישומים השונים נעברו במועדים שונים לאורך תקופה לא קצרה. אין המדובר במעידה חד פעמית. המדובר הוא בהתנהגות אלימה ולאורך זמן. בא-כוח העורר ניסה להפחית מחומרת מעשיו של העורר באומרו כי הרקע למעשי האלימות הנטענים הוא השבת כסף שנגנב ממנו, והעורר אף הגיש בעניין תלונה במשטרה. ואולם, לדעתי, דווקא במניע זה יש להצביע על מסוכנותו הרבה של העורר. חזקת המסוכנות, לא נסתרה, איפוא. בבחינת למעלה מן הצורך: צדק בית המשפט המחוזי בהסתמכו על עילות המעצר הנוספות – אך אין צורך להיכנס לעניין זה.

7.

באשר לחלופת מעצר: שירות המבחן המליץ על חלופת מעצר, ואף הוצעה חלופה קונקרטית - בפיקוחם של הורי אשת העורר, אשר גרים במרוחק ממגורי המתלוננים. בית המשפט המחוזי דחה את המלצת שירות המבחן, ודעתי היא כדעת בית המשפט המחוזי. המעשים שנעשו – מחרידים הם. טענת בא-כוח העורר כי יש בחלופה שהוצעה, עקב מיקומה הגיאוגרפי, כדי להפיג את מסוכנותו של העורר אין בה כדי להועיל. העורר - אשר, כאמור, לא בחל באמצעים כדי להשיב את כספו ולא ירא מלעשות דין לעצמו - מסוכן לאו דווקא למתלוננים עצמם, אלא לציבור. יפים לעניין זה דבריה של השופטת א' פרוקצ'יה ב-בש"פ 7399/01 בהר נ' מ"י (לא פורסם):

"...התייחסות להיבט חלופת המעצר אפשר שיביא במקרים מסויימים למסקנה כי חלופה - יהא אשר יהא טיבה - איננה הולמת את נסיבות המקרה, ואם כך, מתייתרת הבחינה הפרטנית של חלופה ספציפית שאיננה אלא בחינת-סרק שסופה שלא תביא לתוצאה המבוקשת על ידי הנאשם".

(וראו גם, בש"פ 6318/05 זבריץ נ' מ"י (לא פורסם); ולעניין דחיית המלצת שירות המבחן, השוו: בש"פ 7322/03 עמר נ' מ"י (לא פורסם))

8.

הערר נדחה.