בש"פ 431/11 מדינת ישראל נ. יחיא מוסטפא

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (מ"ת 22867-12-10, כבוד השופט א' פרקש ) מיום 16.1.2011, בה שוחרר המשיב לחלופת מעצר.

כנגד המשיב ושניים נוספים הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום מתוקן, המייחס למשיב בשני אישומים שונים עבירות של ניסיון לתקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות; התפרעות; קשירות קשר לביצוע פשע; ייצור נשק; ניסיון הצתה; היזק לרכוש בזדון ותקיפה בנסיבות מחמירות. לפי הנטען בכתב האישום, על רקע של הפרות סדר בכפר סילוואן בחודש ספטמבר בשנת 2010, נטל המשיב חלק בקשירת קשר להכנת בקבוקי תבערה. כמו כן, במהלך תהלוכת אבל יידה המשיב יחד עם אחרים אבנים לעבר כוחות הביטחון. נוסף על כך, המשיב יחד עם הנאשמים הנוספים, הקימו חוליה לשם נקיטת פעולות כנגד תושבי עיסוויה הסוטים מדרך המסורת והמוסר. במסגרת זאת בין היתר, תקפו והיכו המשיב ואחרים, בחור שחשדו בו כי מנהל קשר לא ראוי עם בחורה, וכן הגיעו אף לביתה של הבחורה עצמה פגעו ברכוש ודרשו ממנה ומאמהּ לעזוב את הכפר.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים. במהלך הדיון ביום 22.12.2010 הורה בית המשפט על עריכת תסקיר שירות מבחן בעניינו של המשיב. ביום 9.1.2011 הוגש כנדרש תסקיר שירות המבחן ממנו עולה, כי שירות המבחן מצא כי יש בחלופת המעצר שהוצעה כדי לספק פיקוח הרמטי ורצוף, אך יחד עם זאת המליץ שירות המבחן שלא לשחררו לחלופה. ביום 16.1.2011 קבע בית המשפט כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה לביצוע המעשים המיוחסים למשיב, ובשל אופי העבירות קמה עילת מעצר. עם זאת, משבחן בית המשפט את טיב החלופה המוצעת והביא בחשבון את שחרורו למעצר בית של נאשם נוסף, אשר יוחסו לו עבירות רבות וחמורות יותר מאלו שיוחסו למשיב, ומשנחקרו המפקחים וביניהם מעסיקו ואחיו של המשיב, נקבע כי המשיב ישוחרר לחלופת מעצר בתנאים הבאים: הוא ישהה ויעבוד בחברת "מרדכי שכטר בע"מ", ובשעות אלו יפקח עליו מעסיקו; לאחר שעות העבודה ישהה המשיב בחדר באתר הבניה של החברה האמורה, או בפיקוחם של אחד משלושת אחיו שאושרו לכך; הפקדה של 10,000 ש"ח; התחייבות עצמית בסך 10,000 ש"ח והתחייבות עצמית בסך 10,000 ש"ח של כל אחד משלושת המפקחים.

מכאן הערר שבפניי, אשר במסגרתו טוענת העוררת כי אין בחלופת המעצר שנקבעה על ידי בית המשפט, כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מן המשיב נוכח אופי העבירות המיוחסות לו ובשל עברו הפלילי הכולל עבירות דומות אותן ביצע עוד כשהיה קטין. לענין זה טוענת העוררת, כי שגה בית המשפט המחוזי עת הורה על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר בניגוד להמלצת שירות המבחן. לטענתה, סטייה כזאת תיעשה באופן חריג ושעה שישנם טעמים כבדי משקל, אשר אינם מתקיימים בעניינו של המשיב. באשר לשחררו של הנאשם הדומיננטי בכתב האישום למעצר בית, טוענת העוררת, כי עניינו של נאשם זה שונה באופן מהותי מאחר שהוא נעדר עבר פלילי ונטול אחריות על המעשים המיוחסים לו.

מנגד, טען בא כוח המשיב כי העובדה שהמשיב לא נטל אחריות על מעשיו אינה יכולה לעמוד לו לרעתו במסגרת תסקיר שירות המבחן שעה שעומדת לו חזקת החפות. כן, שב ועמד בא כוח המשיב על טיבה של החלופה שנקבעה, כמו גם על הטענה כי השארתו במעצר של המשיב יחד עם שחרורו של הנאשם הדומיננטי לחלופה עולה כדי הפליה.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ושמעתי את טיעוני הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הערר להדחות.

כידוע, לשם מעצרו של אדם לפי חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), על בית המשפט להשתכנע בדבר קיומם של שניים – עילת מעצר על פי אחת העילות המנויות בסעיף 21(א) לחוק המעצרים וקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה, לפי סעיף 21(ב) לחוק המעצרים. גם לאחר שהשתכנע בית המשפט כי ניתן להורות על מעצר, לא יעשה כן באם ניתן להשיג את תכלית המעצר – דהיינו, את איונה של עילת המעצר, באמצעים שפגיעתם פחותה ממעצר מאחורי סורג ובריח.

בענייננו, אין הצדדים חלוקים בשאלת קיומן של ראיות לכאורה, כי אם בשאלת המסוכנות הנשקפת מן המשיב ואפשרות הפגתה באמצעות החלופה. משנדרש שירות המבחן לסוגיה זו, סבר כי החלופה המוצעת הינה איכותית, נוכח מקום עבודתו של המשיב ונכונותו של מעסיקו לשמש כמפקח לצד מסוגלותם של בני משפחתו לשמש כמפקחים. עם זאת, המליץ שירות המבחן שלא לשחרר את המשיב לחלופה לאור חומרת העבירות המיוחסות לו ובשל עברו הפלילי. על המלצה זו תולה העוררת את עיקר טיעוניה.

אולם, המלצת שירות המבחן הינה בגדר המלצה בלבד ואין בית המשפט כבול אליה שכן "השיקולים המנחים את שירות המבחן בהמלצתו והשיקולים והאינטרסים שעל בית המשפט לשקול לצורך החלטתו לא בהכרח זהים וחופפים הם". ( בש"פ 5309/05

צמח נ' מדינת ישראל ( לא פורסם, 29.6.2005)) . בנסיבות מקרה זה, צדק בית המשפט המחוזי משהביא בחשבון כי הנאשם לו מיוחסים מירב האישומים ואשר נטען לגביו כי לקח חלק דומיננטי בביצוע המעשים, שוחרר לחלופת מעצר והמדינה לא עררה על החלטה זו. אומנם נטען לגביו כי הוא נעדר עבר פלילי ולקח אחריות על מעשיו. אך אי נטילת אחריות על ביצוע המעשים בשלב זה, אינה יכולה במסגרת תסקיר שירות המבחן לעמוד לרעת המשיב, שעה שהוא נאבק על חפותו. וכך נאמר לעניין זה בבש"פ 6826/10 סמואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.9.2010):

"בזוכרנו כי מדובר בתסקיר מעצר טרם משפט, אין לצפות כי נאשם יוותר לחלוטין על טענות ההגנה שיש בפיו ובוודאי שאין מקום לגישה הגורסת כי בכל מקרה שבו הנאשם אינו מודה בפני שירות המבחן בשלב המעצר במעשים המיוחסים לו, לא ניתן לאיין את מסוכנותו בדרך של חלופת מעצר. גישה כזו חותרת בעיניי תחת חזקת החפות העומדת לכל נאשם ויש טעם רב בטענת הסנגור לפיה ראוי להימנע מהפיכת תסקיר שירות המבחן בשלב המעצר זירה לבירור אשמתו של הנאשם ולחילוץ הודאה מפיו" (ראו גם בש"פ 7701/10 שתיווי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.10.10); בש"פ 240/11 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.1.2011)).

כמו כן, אומנם הנאשם השני נעדר עבר פלילי, אך חלקו באישומים כאמור הינו גדול ומשמעותי מזה המיוחס למשיב. לפיכך, במצב דברים זה ראוי היה לשחרר אף את המשיב לחלופה כפי שקבע בהחלטתו בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, הערר נדחה והחלטת בית המשפט המחוזי נותרת על כנה.