בש"פ 7889/10 אורן זכריה נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט ד' מגד ) במ"ת 51976-07-10 מיום 16.9.2010, בה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו.

העובדות לפי כתב האישום

1.במסגרת האישום הראשון לכתב האישום, נטען כי עובר ליום 1.7.2010 העורר תכנן לבצע שוד ולשם כך הצטייד בכובע מצחייה, משקפי שמש כהים וחולצה. ביום 1.7.2010 בשעה 17:05 נכנס העורר לסניף בנק הדואר ברובע ח' ברחוב הרותם 12 באשדוד כשהוא חובש כובע מצחייה המכסה את החלק העליון של פניו. העורר הרכיב משקפי שמש כהים. העורר משך את חולצתו מעל לפניו בתנועה מהירה תוך שהוא צועד בצעדים מהירים לעבר פקידת הדואר. העורר ניגש ישירות לפקידה, נעמד על יד הדלפק כשפניו מוסתרות באמצעות משקפי שמש, כובע המצחייה וחולצתו ודרש מהפקידה לתת לו את כל הכסף. הפקידה נתקפה אימה, קפאה במקומה ולא הגיבה. העורר חזר על דרישתו. הפקידה מסרה לעורר חבילת שטרות כסף שהייתה מונחת על שולחנה. העורר אמר לפקידה "תביאי לי עוד". הפקידה נענתה לדרישתו ומסרה לעורר מספר שטרות מסומנים נוספים. העורר נטל את כל שטרות הכסף אשר נמסרו לו בסך של 16,500 ש"ח ויצא מסניף הדואר. לפיכך, הואשם העורר בביצוע שוד, עבירה לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ).

2.במסגרת האישום השני לכתב האישום, נטען כי ביום 15.7.2010 בשעה 15:45 נסע העורר במונית באשדוד. המונית עצרה ברמזור הרחובות יצחק הנשיא ובן-צבי. במועד זה שוטר שחבש כובע זיהוי משטרתי פתח את דלת הנוסע שעל יד הנהג במקום בו ישב העורר וצעק לעברו "עצור משטרה" ואחז בידו. העורר יצא מהמונית והחל להשתולל ולנסות לברוח. השוטר הודיע לעורר כי הוא עצור ורק לאחר שהוזעקה תגבורת הצליח השוטר להתגבר על התנגדות העורר ולאזוק אותו. לפיכך, הואשם העורר בהפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין.

3.במסגרת האישום השלישי לכתב האישום, נטען כי ביום 15.7.2010 שוחח העורר עם בנו בטלפון. במהלך השיחה ניסה העורר להכשיל הליך שיפוטי על ידי תיאום גרסה עם בנו בנוגע לבגדים אשר נתפסו בביתו ואשר מהווים ראיה במסגרת פרשה זו. במהלך אותה שיחה הניע העורר את בנו שימסור הודעת שקר בחקירתו בכך שיאמר לחוקרים כי מי שנוהג ללבוש את בגדי העורר הם בנו וחבריו. לפיכך, הואשם העורר בשיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין; ובהדחה בחקירה, לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין.

ההליכים לפני בית המשפט המחוזי

4.בד בבד עם הגשת כתב האישום כנגד העורר הוגשה גם בקשה למעצרו עד תום ההליכים כנגדו. הראיות לכאורה שהציגה המאשימה להוכחת אשמתו של העורר הם כלהלן: הודעת פקידת סניף בנק הדואר; בחיפוש בדירת העורר נמצאו פרטי לבוש ייחודיים (חולצה, מכנסיים, כובע ונעליים) התואמים במדויק את הבגדים בהם נראה השודד במצלמות האבטחה; הודאתו של העורר לפני המדובב ביום 19.7.2010 במהלכה ציין העורר: "הוא לא יוכל להרשיע אותי על סמך תמונות" וכן: "אני אשפט אבקש שליש אני לא אשפט יותר משלוש על השוד כמה אני אקבל אם ירשיעו אותי שנתיים וחצי"; במהלך שיחת הטלפון בין העורר לבין בנו אמר העורר לבנו: "שומע אתגר אם יחקרו אותך עוד פעם... אני אמרתי להם שאני ואתה לובשים את אותם בגדים... ושיש לך גם חברים שהם לובשים את הבגדים יחד איתנו... תגיד את זה...". העורר חזר על דברים דומים מספר פעמים ולבסוף אמר לבנו "אתגר נשמה שלא תשכח להדגיש את העניין הזה שאנחנו לובשים את הבגדים ביחד ושגם חברים שלך לובשים את אותו הדבר"; בפני אשתו אמר העורר ביום 22.7.2010, לאחר שאשתו שאלה אותו "זה אתה?", כי: "כן אבל לא מזהים אותי, רוצה שאני ישקר לך שזה לא אני...". בבקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים כנגדו פורטו ראיות לכאורה נוספות. עוד נטען על ידי המאשימה במסגרת הבקשה כי קמה עילת מעצר בעניינו של העורר, שכן העורר מסכן את ביטחון הציבור היות וביצע שוד לאור היום במרכזה של עיר.

5.העורר טען לכרסום בחומר הראיות לכאורה, בטענה שפרטי הלבוש שנתפסו בביתו אינם ייחודיים, מה גם שבנו מתאפיין במידת גוף דומה ואף הוא לובש את בגדיו. כמו כן טען העורר כי הראיות לכאורה הקיימת בעניינו אינן מקיימות את יסודות עבירת השוד היות שנעדר ממנה אלמנט האיום. משכך ביקש העורר להורות על עריכת תסקיר מעצר בעניינו.

6.בית המשפט המחוזי קבע כי מצפייה בדיסק שהופק מסרטוני מצלמת בנק הדואר, ניתן לראות אדם הנכנס בהליכה מהירה לסניף, כאשר הוא חובש כובע ומשקפי שמש. בכניסה לסניף הוא מרים את החלק העליון של חולצתו ומכסה את פניו בעת שהוא מתקדם לעבר הקופה. מיד לאחר מכן, כפי שעולה מהודעת הפקידה, השודד דרש ממנה את הכסף. בית המשפט המחוזי קבע כי סיטואציה זו המתרחשת בסניף בנק עונה על דרישת האיום שבסעיף 402(א) לחוק העונשין. כל אדם סביר היה חש מאוים מהתנהגות זו של שודד ואין להתפלא שהפקידה קפאה על מקומה ולא יכלה לתפקד, חשה שיתוק וכמעט שהתעלפה. בית המשפט המחוזי קבע כי העורר הודה בביצוע השוד בשיחה מוקלטת שקיים עם אשתו ביום 22.7.2010. כמו כן קבע בית המשפט המחוזי כי העורר שוחח ביום 22.7.2010 עם המדובב "ג'חנון" במהלכה ציין לפני המדובב "אמרתי לאשתי יותר משלוש שנים אני לא ישפט. זה לא שוד מזוין...". כמו כן ציין בית המשפט המחוזי שהעורר הודה כי הנעליים שנעל במהלך השוד ונתפסו בביתו הם שלו. בנוסף דיבר העורר עם המדובב על פרטים שנתפסו בביתו והקושרים אותו לשוד: "נתפס בבית משהו שקושר אותי, מכנס וחולצה, כאילו קושר אותי לאירוע". בהודעת המדובב "המגהץ" מיום 19.7.2010 נאמר כי העורר מסר לו: "מסכנה אשתי, הבטחתי לה שאני לא אעשה יותר שטויות...". עוד ציין בית המשפט המחוזי כי ממזכר שערך השוטר אלי אמין ביום 16.7.2010 עולה שהעורר אמר לו שהוא מוכן להיות עד מדינה. במזכר נוסף שערך ביום 18.7.2010 נאמר כי העורר אמר לו שהוא מוכן להודות במיוחס לו בתנאי שהמאשימה תפחית מסעיפי האישום והתיק יועבר לבית משפט השלום. עוד הפנה בית המשפט המחוזי להקלטת השיחה הטלפונית בין העורר לבין בנו. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות די והותר ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעורר.

7.בהמשך לכך, קבע בית המשפט המחוזי כי עילת המעצר נובעת הן מהחשש כי העורר ימשיך להדיח את בנו ולשבש הליכי משפט והן בשל העובדה כי מסוכנותו של העורר רבה היות שעבירת השוד דנן בוצעה לאחר שהעורר הורשע בעבר במספר עבירות שוד. כך, ציין בית המשפט המחוזי כי לעורר עבר פלילי מכביד הכולל 15 הרשעות קודמות במגוון עבירות, לרבות עבירות רכוש, אלימות, איומים, סמים, בריחה ממשמורת חוקית והחזקת סכין. בשנים האחרונות "התמחה" העורר בעבירות שוד. כך, ביום 8.11.1998 נדון העורר ל-33 חודשי מאסר בפועל וכן מאסר מותנה בגין שתי עבירות שוד ועבירה נוספת של ניסיון לשוד. ביום 27.61999 נדון העורר ל-50 חודשי מאסר בפועל בגין עבירת שוד. ביום 17.6.2002 נדון העורר לשש שנות מאסר בפועל בגין שתי עבירות שוד, עבירת ניסיון שוד ועבירת סמים. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי ציין כי העורר עבר את העבירות המיוחסות לו בעת שהיה אסיר ברישיון. כמו כן הוסיף בית המשפט המחוזי כי במכתב מיום 19.7.2010 מטעם הרשות לשיקום האסיר נאמר כי הוחלט להפסיק את הטיפול בעורר במסגרת הוסטל עקב קשיי הסתגלות למסגרת.

8.נוכח הנתונים שלעיל הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי אין אפשרות ליתן בעורר אמון שהוא היסוד העיקרי בבחינת האפשרות לשחרורו של נאשם לחלופת מעצר. בית המשפט המחוזי קבע כי מסוכנותו של העורר לציבור רבה ואין חלופת מעצר שתוכל לאינה. משכך, קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום להורות על עריכת תסקיר מעצר. באשר לבקשתו של העורר להשתלב בטיפול לגמילה מסמים קבע בית המשפט המחוזי בהפנותו לפסיקתו של בית משפט זה כי שלב המעצר אינו השלב הנכון לקבלת בקשות השתלבות בהליכי גמילה כאשר עסקינן בנאשם שלא החל בהם עובר למעצרו. הכלל הוא שהליכי טיפול וגמילה מסמים מקומם בשלב העונש ולא בשלב המעצר. כנגד החלטה זו מכוון הערר שלפניי.

נימוקי הערר

9.לטענת העורר – באמצעות בא כוחו, עו"ד אהוד בן יהודה – הראיות לכאורה בעניינו אינן מבססות את היסודות העובדתיים של עבירת השוד היות שאין בהן ראיה לשימוש בכוח, אלימות, איומים או הטלת אימה בצורה אחרת. לפי הודעתה של הפקידה עצמה העורר לא עשה כל מעשה שיש בו כדי להוות איום אלא רק ביקש ממנה את הכסף. כניסתו "המהירה" של העורר לסניף אינה יכולה להיחשב כמעשה איום. העורר טוען כי אף אם ניתן לייחס לו עבירת שוד, הרי שמדובר שמעשים המצויים ברף התחתון של העבירה.

10.

כמו כן טוען העורר כי שאלת זיהויו כמבצע השוד נתונה בספק שכן הפקידה לא יכלה לזהות את העורר; לא נמצאו כל ראיות פורנזיות הקושרות את העורר למקום העבירה; חוות דעת מומחה שערך השוואה בין תצלומו של העורר לבין תצלום שהונפק ממצלמת בנק הדואר העלתה כי לא ניתן לקבוע ברמת ודאות גבוהה שמדובר בעורר; לא נתפס בחזקתו של העורר סכום הכסף שנלקח מהפקידה. העורר טוען עוד כי השיחה בינו לבין אשתו התמקדה בנושא שאינו קשור לאישום, כי שיחותיו עם המדובבים הינן דו משמעיות ואילו בשיחתו עם בנו לא היה ניסיון להדיח למסור הודעת שקר בחקירתו. לטענת העורר, כיוון שישנה חולשה ראייתית בעניינו ולאור העובדה כי אין מדובר במעשה שוד אלים הרי שהיה על בית המשפט המחוזי לשקול שחרורו לחלופת מעצר. לפיכך, מתבקש בית משפט זה לקבל את הערר ולהורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

תגובת המשיבה

11.

המשיבה – באמצעות בא כוחה, עו"ד איתמר גלבפיש – טוענת כי אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

בסוגיית הראיות לכאורה מפנה המשיבה לפריטי הלבוש המזהים שנמצאו בביתו של העורר. באשר לשיחה בין העורר לבין בנו טוענת המשיבה כי מדובר בשיחה מדריכה ואילו לעניין השיחה עם אשתו טוענת המדינה כי הדברים ברורים לחלוטין וקשה לפרשם אחרת מאשר התייחסות לאישומים המיוחסים לעורר.

12.

המשיבה טוענת כי המעשים המיוחסים לעורר מקימים את יסודות עבירת השוד היות שלטענתה, כל אישה הייתה מרגישה מאויימת באותה סיטואציה. עם זאת טוענת המשיבה כי לעניין שאלת מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו אין משמעות רבה לשאלה האם מדובר בעבירת שוד או בעבירה אחרת, שהרי התנהלותו של העורר מעידה על מסוכנותו לציבור ולרכוש הציבור. המשיבה מתייחסת לעברו הפלילי המכביד של העורר וכן לעובדה שאת העבירות נשוא כתב האישום ביצע העורר כחודש לאחר ששוחרר על ידי ועדת השחרורים בכפוף לשהות בהוסטל, שאותו נטש לאחר כשבועיים.

דיון והכרעה

13.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובחומר החקירה שהוגש לעיוני ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

14.

בנסיבות המקרה שלפניי שוכנעתי כי קיימות די ראיות לכאורה להוכיח את המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום. כידוע, בחינת קיומן של ראיות לכאורה בשלב ההחלטה בדבר מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים נעשית על סמך חומר הראיות הגולמי, כאשר חומר הראיות טרם עבר את "מסננת" החקירה הנגדית. על כן, בשלב זה יש לבחון האם קיים סיכוי סביר להוכחת אשמתו של הנאשם [ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133 (1996); החלטתי בבש"פ 10234/08 אבולקיעאן נ' מדינת ישראל , פסקה 26 (לא פורסם, 14.12.2008); החלטתי בבש"פ 6245/10 מרקוס נ' מדינת ישראל , פסקה 10 (לא פורסם, 21.9.2010)]. אני סבור כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אשמתו של העורר הינה קביעה מבוססת.

כך, הימצאות פריטי הלבוש שנראים במצלמת האבטחה בביתו של העורר מהווה ראיה הקושרת לכאורה את העורר למעשים נשוא האישום הראשון. על רקע זה, הפצרותיו החוזרות והנשנות של העורר בבנו כי יאמר בחקירתו כי העורר והוא וכן כמה מחבריו לובשים את אותם בגדים, מהוות גם הן ראיות לכאורה למעורבותו במעשים האמורים. לעניין שיחתו של העורר עם אשתו, קשה לפרש את הדברים שנאמרו בשיחה זו באופן שונה מאשר התייחסות ישירה של העורר למעורבותו באירועים נשוא האישום הראשון. בהקשר זה בולטת תשובתו המפורשת של העורר לשאלת אשתו "זה אתה" לפיה "כן, אבל לא מזהים אותי, רוצה שאני ישקר לך שזה לא אני". בשיחותיו עם המדובבים מתייחס העורר לסיכויי הרשעתו בעבירה נשוא האישום הראשון ומעלה אפשרויות פעולה שונות מצידו ביחס לאישומים המיוחסים לו. על אף שמתמלילי השיחות לא עולה הודאה מפורשת בביצוע המעשים, נראה כי יש גם בהתייחסויות אלה של העורר כדי לתרום לראיות לכאורה נגדו. לפיכך, על אף הפרשנויות השונות שהציע העורר לכל אחת מן הראיות הקיימות בתיק אני סבור כי ראיות אלה, בהצטרפן יחדיו, יוצרות תשתית ראייתית לכאורית להוכיח כי העורר ולא אחר הוא שביצע את המעשים נשוא האישום הראשון.

15.

ויודגש, ההכרעה בשאלה האם יוחלט להרשיע את העורר, ככל שיוכחו המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, בעבירת השוד או בעבירה אחרת הינה הכרעה הנתונה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית ואיני נדרש לה בשלב זה. לפיכך, איני רואה מקום להידרש לשאלה האם התנהגותו לכאורה של העורר כפי שהיא מצולמת במצלמת האבטחה וכפי שהיא עולה מתוך הודעת הפקידה כוללת את כל היסודות המקימים את עבירת השוד. מבלי לקבוע מסמרות, ניתן להניח קיים סיכוי כי העורר יורשע בעבירת השוד, הגם שייתכן כי לא ייקבע שמדובר בעבירה המצויה ברף הגבוה של עבירות השוד. אלא שבכך אין כדי לשנות את הקביעה אודות קיומן של ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לעורר במסגרת כתב האישום. לנוכח כל האמור סבורני כי קיימות נגד העורר ראיות לכאורה שדי בהן כדי להצדיק את מעצרו עד תום ההליכים נגדו, בהתחשב במסוכנות הנשקפת ממנו ובחשש מפני שיבוש הליכי חקירה, כפי שיפורט להלן.

16.

לעניין עילת המעצר, אני סבור כי התנהלותו של העורר מעידה על המסוכנות הנשקפת ממנו. לעורר עבר פלילי מכביד הכולל מספר הרשעות בעבירות שוד וניסיון לשוד, הרשעות בעבירות איומים ותקיפה וכן בעבירות נוספות בגינן ריצה עונשי מאסר. המעשים המיוחסים לעורר במסגרת כתב האישום בוצעו בעת היותו של העורר אסיר ברישיון, לאחר שעזב את ההוסטל שבו חוייב לשהות בהתאם להחלטת ועדת השחרורים מיום 6.5.2010, כפי שנטען על ידי בא כוח המשיבה ולא הוכחש על ידי בא כוח העורר. הדברים האמורים מעידים, לדעתי, על התנהגות של אדם שאין ליתן בו אמון.

יתר על כן, אני סבור כי במקרה שלפניי מתעורר חשש כבד מפני שיבוש הליכי חקירה על ידי העורר. זאת, לנוכח האישום השני והשלישי המיוחסים לעורר במסגרת כתב האישום. האישום השני מתייחס לניסיונו של העורר למנוע את מעצרו ואילו האישום השלישי מתייחס להדרכתו את בנו לומר כי גם הוא וחבריו לובשים את הבגדים שנמצאו בביתו של העורר, אשר נראים גם בהקלטת מצלמת האבטחה. לנוכח כל האמור לעיל אני מוצא כי החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לשחרר את העורר לחלופת מעצר הינה החלטה שלא נפל בה פגם המצדיק את התערבותו של בית משפט זה.

17 .

יתר על כן ולעניין החלופה הספציפית המוצעת על ידי העורר, כבר נפסק כי שלב המעצר אינו השלב המתאים, ככלל, להליכי גמילה וכי רק במקרים חריגים יורה בית משפט על שחרור לצורך תחילתו של הליך גמילה במסגרת של חלופת מעצר עוד בטרם המשפט, מקום בו מתקיימת עילת מעצר [ראו למשל: בש"פ 4068/03 אלחרר נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 15.5.2003); בש"פ 3036/08 עמראווי נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (לא פורסם, 1.6.2008)]. בהקשר זה על בית המשפט לשקול, בין היתר, את המסוכנות הנובעת מן הנאשם ואת השאלה האם רצונו של הנאשם להתחיל בטיפול הינו רצון אמיתי שאינו נובע מניסיון להימנע ממעצר [ראו: החלטתי בבש"פ 7017/10 עטייה נ' מדינת ישראל , פסקה 11 (לא פורסם, 5.10.2010) והאסמכתאות שם]. בנסיבות המקרה שלפניי ולנוכח הדברים המפורטים לעיל, איני סבור כי קיימת הצדקה לחרוג מן הכלל האמור ולאפשר את שחרורו של העורר לחלופת המעצר המוצעת על ידו.

18.

סוף דבר: הערר נדחה.