בש"פ 8379/12 עבד דוחה נ. מדינת ישראל

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ר' שפירא ) במ"ת 19970-10-12 מיום 13.11.2012, לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים.

עובדות כתב האישום

1.

העורר שירת כשוטר קהילתי בתחנת המשטרה בנצרת. במסגרת תפקידו כשוטר נשא העורר אקדח משטרתי וכן החזיק אקדח פרטי ברישיון. העורר ניהל קשר רומנטי עם מ' וסבר כי המתלוננים מנסים ליצור עמה קשר ומטרידים אותה. בכעסו, ביקש העורר לאיים על המתלוננים ולפגוע בהם תוך שימוש באקדחים כמפורט להלן.

2.

אישום ראשון: ביום 23.9.2012 בשעות הערב התקשר העורר לטלפון הנייד של המתלונן מוחמד באזיאן (להלן: מוחמד ) וביקש להיפגש עימו בעניין מ'. משסרב, ביקש העורר מחברו, בהאא ארמאלי (להלן: בהאא ) להתקשר גם הוא למוחמד ולזמן אותו למפגש, שייערך בנוכחות בהאא, במפעל בעיר שפרעם בו עבד בהאא כמאבטח (להלן: הזירה ). לבקשת העורר, התקשר בהאא מספר פעמים למוחמד והפציר בו להיפגש עם העורר בזירה, וזאת חרף סירובו. למחרת, ביום 24.9.2012 בשעה 19:00 לערך, הגיע העורר לזירה כשהוא חמוש באקדח, שם פגש בבהאא. בשעה 24:00 לערך, הגיעו לזירה גם כעביה אנאס וגדיר זיידאן (להלן: אנאס

ו- זיידאן בהתאמה). העורר נסע לקנות משקאות אלכוהוליים ושב לזירה, שם שתה אלכוהול עם יתר הנוכחים. בשעה 02:40, הגיע מוחמד ברכבו לזירה וניגש לעורר. מוחמד אמר לעורר כי הוא מתנצל אם פגע בו, הושיט את ידו ללחיצת יד וניסה לנשק את מצחו של העורר. העורר סירב לקבל את ההתנצלות וללחוץ את ידו של מוחמד. בשעה 03:40 לערך, דחף העורר את מוחמד ובין השניים החל מאבק של חילופי מהלומות שכלל דחיפות וסטירות, תוך שהעורר מקלל את מוחמד. במהלך המאבק תפס בהאא את העורר בניסיון להרגיעו ולהרחיקו ממוחמד. תוך כדי מאבק, הניח העורר את ידו על האקדח שהיה תלוי בנרתיק על חגורת מכנסיו, ואיים על מוחמד בציינו כי הוא ובני משפחתו שוטרים וכי הוא יכול לירות בו. בשלב זה, הכה מוחמד את העורר באגרוף בפניו. בתגובה, נרתע העורר לאחור, שלף את נשקו ודרך אותו. מוחמד החל לנוס על נפשו וניסה למצוא מסתור מאחורי זיידאן, בעוד העורר רודף אחריו ומפנה אליו את אקדחו. בשלב זה, מעדו מוחמד וזיידאן ארצה. בעוד מוחמד שרוע ארצה ומנסה להסתתר מאחורי זיידאן, קרב העורר לשניים, כיוון את אקדחו לעבר מוחמד, ואז הסיט את ידו וירה לכיוון הקרקע, במרחק של כמטר מהמתלונן ומזיידאן. בשלב זה התרומם מוחמד והחל לנוס בריצה מהמקום, כשהעורר דולק אחריו. תוך כדי המרדף כיוון העורר את נשקו לעבר מוחמד וירה לעברו שני כדורים לפחות. כתוצאה מהירי נפצע מוחמד במותנו השמאלית. משהבחין העורר שמוחמד נמלט, חזר על עקבותיו וניסה לאגף אותו מכיוון אחר. בשעה 04:09 לערך, החל העורר לחפש אחר התרמילים שנפלטו מאקדחו בסיועו של אנאס ונטל עימו שלושה תרמילים שמצא כדי למנוע אפשרות לקשור אותו לירי. משנחקר אודות התרמילים, מסר העורר לחוקריו כי הוא אינו יודע היכן הם והכווין אותם לשווא לרכבו. במעשיו המתוארים לעיל, ניסה העורר שלא כדין לגרום למותו של מוחמד, פצע אותו כשהוא נושא נשק חם ועשה דבר בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי. בגין מעשים אלה יוחסו לעורר עבירות של ניסיון לרצח, לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); פציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 335(א)(1) לחוק ושיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק.

3.

אישום שני:

במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, בשעה 22:30 לערך עשה המתלונן ג'יהאד ארמאלי (להלן: ארמאלי ) את דרכו לכיוון ביתו, בכביש הראשי של אזור התעשיה של שפרעם בסמוך לתחנת הדלק. באותה העת, הגיע העורר לזירה כשהוא נוהג ברכב מסוג מאזדה ונושא עימו אקדח. העורר עצר את הרכב בסמוך לארמאלי וצעק לעברו "אם הוא "גבר"". ארמאלי השיב בחיוב. בתגובה שלף העורר את האקדח שברשותו, הוציא את ידו מבעד לחלון הנהג הפתוח וירה באקדחו כדור אחד שפגע בקרקע במרחק כ- 2 מטרים מארמאלי. מייד לאחר מכן, החל העורר בנסיעה ואז סב לאחור עם רכבו, נסע בסמוך מאוד לארמאלי וירה מהרכב כדור נוסף שפגע בקרקע במרחק של כ- 4 מטרים

ממנו. לאחר שנסע מהמקום, שב העורר לזירה וחיפש אחר התרמילים על מנת ליטול אותם עימו. כעבור מספר ימים, ביום 23.9.2012, ומשנודע לעורר שארמאלי סיפר לאחרים אודות הירי, התקשר העורר לארמאלי ואיים עליו כי יפגע בו באמצעות אחרים. במעשיו המתוארים לעיל, עשה העורר מעשה לגבי כלי ירייה שבהחזקתו בדרך נמהרת או רשלנית שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו חבלה, איים על ארמאלי בפגיעה שלא כדין בגופו בכוונה להפחידו וניסה לעשות דבר בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי. בגין מעשים אלה יוחסו לעורר עבירות של מעשי פזיזות ורשלנות, לפי סעיף 338(א)(5) לחוק; איומים (שתי עבירות), לפי סעיף 192 לחוק וניסיון לשיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק וסעיף 25 לחוק.

4.

אישום שלישי:

ביום 24.5.2012 התקשרה מ' לטלפון הנייד של העורר וסיפרה לו כי הותקפה על ידי פאהים בכר דיאב (להלן: פאהים ), שיצא בסמוך לאחר מכן מביתה. העורר הגיע ברכבו מסוג מאזדה לתחנת הדלק באזור התעשיה של שפרעם ויצא מן הרכב. לאחר שהבחין העורר בפאהים, תפס אותו העורר ואחז בצווארון חולצתו. אז, ירק העורר בפניו של פאהים והיכה אותו בבטנו וברגלו. בעודו אוחז בפאהים, נטל ממנו העורר את מכשיר הטלפון הנייד שברשותו, הטיח אותו בכביש וגרם לשבירתו. לאחר מכן, איים העורר על פאהים באומרו "אם אתה רוצה שאני אעזוב אותך עכשיו תנשק לי את הרגל." במעשיו המתוארים לעיל, תקף העורר שלא כדין את פאהים, איים עליו בפגיעה שלא כדין בגופו או בחירותו בכוונה להפחידו או להקניטו והרס נכס במזיד ושלא כדין. בגין מעשים אלה יוחסו לעורר עבירות של תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק; איומים, לפי סעיף 192 לחוק והיזק בזדון, לפי סעיף 452 לחוק.

ההליכים לפני בית המשפט המחוזי

5.

ביום 30.10.2012 דן בית המשפט המחוזי בבקשה למעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו.

המאשימה הפנתה לראיות לכאורה הקושרות את העורר למעשים המיוחסים לו. לעניין האישום הראשון הפנתה המאשימה לסרטי האבטחה שצולמו ממצלמות המוצבות באזור האירוע והמתארים את ההתרחשויות; הימצאותו של תרמיל שמתאים לאקדח של העורר בזירת האירוע; חוות דעת של המכון לרפואה משפטית לפיה אפשר שפציעתו של מוחמד נגרמה מפגיעת רסיס קליע; הודעותיהם של העורר, מוחמד והאחרים שנכחו באירוע וראיות נוספות. להוכחת האישום השני הפנתה המאשימה לגרסת המתלונן ארמאלי ולגרסאותיהם של שני עדי ראיה קטינים שאישרו גרסה זו. בנוגע לאישום השלישי, הפנתה המאשימה לגרסת המתלונן פאהים וכן לגרסתם של עדי ראייה שמסרו כי שמעו את העורר מאיים על פאהים כי הוא יסכים לשחררו רק אם ינשק את רגלו. המאשימה טענה כי המעשים המיוחסים לעורר מקימים כנגדו עילת מעצר מסוג מסוכנות. כן נטען כי קיים חשש לשיבוש הליכי משפט ולהימלטות מן הדין במידה וישוחרר העורר לחלופת מעצר. המאשימה הפנתה עוד לשתי חקירות המתנהלות כנגד העורר בגין מקרי תקיפה במסגרת תפקידו.

מנגד, עתר העורר להורות על שחרורו לחלופת מעצר. נטען כי לא קיימות ראיות לכאורה להוכחת עובדות כתב האישום. ביחס לאישום הראשון, נטען כי לא ניתן להסיק מהראיות על כוונה לגרום למותו של מוחמד, שכן בסרטי האבטחה ניתן לראות בבירור כי העורר הותקף על ידי מוחמד וכי הוא ירה לכיוון הקרקע. כן נטען כי התעודה הרפואית אינה חד משמעית וכי חלק מההודעות כוללות גרסאות שקריות. לעניין האישום השני, נטען לסתירות בגרסאות העדים ולחקירת הקטינים מבלי שנתקבל לכך אישור מהוריהם כנדרש. באשר לאישום השלישי, הפנה העורר לסתירות בגרסתו של פאהים. כן טען העורר כי נשללה ממנו הזכות להיוועץ בעורך דין בחקירתו. כמו כן, טען העורר כי ניתן לאיין את מסוכנותו באמצעות חלופת מעצר מתאימה.

6.

בית המשפט המחוזי (השופט ר' שפירא ) בחן תחילה את טענות העורר למחדלי חקירה ולפגיעה בזכותו להליך הוגן. בית המשפט קבע כי החוקרים הודיעו לעורר על זכותו להיוועץ בעורך דין וכי משזה לא נמצא, לא היתה חובה לעכב את החקירה לאחר שהעורר ביקש להמשיך בה. כן נקבע כי לא היה בכך משום פגיעה במערך הראיות לכאורה כנגד העורר. בנוגע לחקירת הקטינים, צויין כי אמנם קיים ספק ביחס לקבלת אישור הוריהם, אך אין בכך פגיעה של ממש בזכותו של העורר להליך הוגן ואין לתת לעובדה זו משקל משמעותי בהחלטה בדבר המעצר עד תום ההליכים.

לאור האמור פנה בית המשפט המחוזי לבחינת שאלת קיומן של ראיות לכאורה בעניינו של העורר. ביחס לאישום הראשון, קבע בית המשפט כי להתרשמותו הראיות לכאורה אינן מצביעות על כוונה לגרום למותו של מוחמד. בקביעה זו נסמך בית המשפט על תיעוד מצלמות האבטחה, ממנו עלה כי העורר ירה לקרקע ולא לכיוון המתלונן וכי לא ברור מאיזה מרחק ירה בו בהמשך. עוד נקבע כי אין לראות במעשיו של העורר תגובה לקינטור מצד מוחמד או הגנה עצמית. נקבע כי אמנם התקיפה באה על רקע מסכת איומים והתגרות מצד המתלונן בעורר ובבת זוגו, אך המענה ההולם לכך היה צריך להיעשות בפניה לרשויות החוק. לבסוף נקבע, כי אף אם בשקלול כל הנסיבות הראיות מצביעות אך על ניסיון לגרום למתלונן מוחמד חבלה חמורה, אין בכך כדי לגרוע ממסוכנותו של העורר ככל שהדבר נוגע לשלב הדיון בבקשת המעצר. בית המשפט המשיך וקבע כי קיימות ראיות לכאורה גם להוכחת האישום השני, וזאת בהתבסס על גרסת המתלונן ארמאלי והודעותיהם של שני עדי הראיה הקטינים שאישרו כי העורר ירה על הקרקע לפני ארמאלי. נקבע כי לקטינים אין אינטרס להפליל את העורר וכי הסתירות בגרסאות אלו הן שוליות בלבד. גם ביחס לאישום השלישי נקבע כי קיימות ראיות טובות לכאורה, הכוללות את גרסת המתלונן פאהים וכן את הודעותיהם של עדי ראיה שאישרו את התקיפה ושמעו את דברי העורר.

בית המשפט המחוזי קבע כי לנוכח מעשיו של העורר הרי שנשקפת ממנו סכנה ממשית וברורה לציבור בכלל ולמתלוננים ולעדים בפרט. הוטעם כי מעשיו של העורר כוללים שימוש מסוכן בנשק לתקיפת המתלוננים וירי לצורך איום והשלטת טרור וכי הם מצביעים על דפוס התנהגות עברייני. נקבע עוד כי העובדה שהעורר עשה שימוש בכובעו כשוטר לצורך איום על המתלוננים מגבירה את מסוכנותו. בית המשפט הוסיף כי בנסיבות העניין קיים גם חשש לשיבוש הליכי משפט על ידי השפעה על העדים מצד העורר. לאור האמור, הוחלט שלא לשקול אפשרות של שחרור העורר לחלופת מעצר שכן אין חלופה שתוכל לאיין את מסוכנותו.

טענות העורר

7.

העורר – באמצעות בא כוחו, עו"ד עופר סבו – טוען כי שגה בית המשפט בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר וכשנמנע מלבחון חלופת מעצר. לטענתו, שגה בית המשפט קמא בהתעלמו ממחדלי חקירה שנעשו בעניינו, ובהם המחדל מלהציע ייצוג של סנגור מהסנגוריה הציבורית בעת חקירתו של העורר ואי קבלת אישורים מתאימים לצורך חקירת העדים הקטינים. בנוגע לאישום הראשון, נטען כי מתיעוד המצלמות עולה כי לא היה ניתוק מגע בין העורר למתלונן לפני שהלה ירה לעברו וכי נראה שהתקיפה נעשתה על רקע קנטור מצד מוחמד, שלטענת העורר הינו עבריין, ומצד בהאא שהניף לעברו קרש גדול. בהקשר זה נטען כי מוחמד ובהאא לא נעצרו וכי בהאא כלל לא נחקר. בנוגע לאישום השני, נטען לסתירות בגרסתו של ארמאלי ביחס לצבע האקדח ולסתירות בגרסאותיהם של עדי הראיה הקטינים ביחס לכיוון היריות (אם לאוויר או לקרקע). בנוסף נטען כי בניגוד לקביעת בית המשפט קמא, יש לקטינים אינטרס להפליל את העורר בהיותם קרובי משפחה של בהאא. באשר לאישום השלישי, נטען כי קיימות סתירות קשות בין הודעתו הראשונה של פאהים במשטרה להודעתו השניה, בין היתר בנוגע לעצם השימוש בנשק. העורר מוסיף כי שגה בית משפט קמא כשלא הורה על עריכת תסקיר שירות מבחן וכשנמנע מלבחון אם קיימת חלופת מעצר. בנוסף, נטען כי שגה בית המשפט כשלא העניק משקל לעובדה שהעורר הינו אדם נורמטיבי, שוטר, ללא עבר פלילי. לאור האמור, נטען כי לא היה מקום להורות על מעצר העורר עד לתום ההליכים בעניינו.

טענות המשיבה

8.

לטענת המשיבה – באמצעות בא כוחה, עו"ד אייל כהן – אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. לטענת המשיבה, בשלב הנוכחי די בהצגת ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. לפיכך, נטען כי טענות העורר בנוגע למהימנותם של המתלוננים ועדי הראיה בשלושת האישומים ראויות להתברר בהליך העיקרי. לגופו של עניין, הפנתה המאשימה לראיות בתיק ולטיעוניה לפני בית המשפט קמא. כן טענה המאשימה ביחס לאישום השני, כי אחד העדים ישב ברכב באותה העת וכי היה מדובר בשעת לילה. כן נטען כי אין חשיבות לסתירות בנוגע לכיוון הירי שכן העורר מואשם באישום זה אך במעשי פזיזות ורשלנות.

דיון והכרעה

9.

כידוע, בהתאם לסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן:

חוק המעצרים ), בחינת בקשה להארכת מעצר עד תום ההליכים לאחר הגשת כתב אישום צריכה להיעשות בשלושה שלבים. תחילה, יש לבחון את קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנאשם. בשלב השני, יש לבחון אם קיימת חלופת מעצר בהתאם לחלופות המנויות בסעיף 21(א) לחוק המעצרים. לבסוף, על בית המשפט לבחון אם ניתן לקיים את תכלית המעצר באמצעות חלופת מעצר שפגיעתה בחירות הנאשם פחותה.

10.

בעניין שלפני טוען העורר כי, בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי, בתיק דנן לא קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, אין עילת מעצר בעניינו ומכל מקום יש לבחון אם ניתן לאיין את עילת המעצר באמצעות חלופת מעצר קונקרטית. להלן אבחן את טענותיו של העורר בכל אחד מן המישורים האמורים.

ראיות לכאורה

11.

בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי בשלב הדיון במעצר עד תום ההליכים על המאשימה להראות כי קיימות " ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט – תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל – יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר " [בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 147 (1996). ראו גם: בש"פ 5678/12 טלאלקה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 28.11.2012) בפיסקה 16; בש"פ 4211/09 עליה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 24.5.2009) בפיסקה 17]. בשלב זה ובטרם ניהול ההוכחות בתיק, אין אפשרות וממילא אין צורך להציג ראיות המוכיחות את אשמת הנאשם ברמת ודאות של מעל ספק סביר. במקרה שלפני, השתכנעתי כי אכן קיימת תשתית ראייתית מספקת לצורך החזקתו של העורר במעצר עד תום ההליכים כמפורט להלן.

12.

האישום הראשון: במרכזה של התשתית הראייתית ביחס לאישום זה עומד תיעוד של התרחשויות האירוע במצלמות אבטחה שהיו במקום. בתיעוד זה ניתן לראות את המתלונן דוחף את העורר ולאחר מכן את העורר שולף אקדח ויורה לכיוון המתלונן הגם שתוך הטיית האקדח במידת מה כלפי מטה. באותה עת, נראה אדם נוסף, ככל הנראה בהאא, מניף קרש ומתחיל להתקדם לעבר העורר והמתלונן. בהמשך, נראה העורר כשהוא רודף אחר המתלונן ויורה לכיוון אליו ברח המתלונן ממרחק לא ברור. לתיעוד זה מצטרפים תרמיל מזירת האירוע שנמצא מתאים לאקדחו של העורר וחוות דעת רפואית לפיה יש אפשרות שפציעתו של המתלונן נגרמה בשל הירי של העורר. לטענת העורר, אין תשתית ראייתית להוכחת אשמתו בעבירה של ניסיון לרצח, משום שמתיעוד המצלמות עולה כי התקיפה נעשתה על רקע קנטור וכי העורר ירה לכיוון הקרקע ולא לכיוונו של המתלונן. דומני כי בשלב זה ובטרם עברו הראיות את כור ההיתוך של ההליך הפלילי לא ניתן להכריע ביחס למשקלן של טענות אלה. מכל מקום - ומבלי להביע עמדה בעניין - מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה אף בהינתן טענות העורר, עדיין קיימות ראיות לכאורה על מנת להוכיח, לכל הפחות, ניסיון לחבלה חמורה.

13.

האישום השני: הראיות להוכחת האישום השני כוללות את גרסתו של המתלונן ארמאלי ואת גרסאותיהם של שני עדי ראיה קטינים שאישרו גרסה זו. העורר טוען לסתירות בגרסתו של ארמאלי ביחס לצבע האקדח בגרסאותיהם של עדי הראיה הקטינים ביחס לכיוון אליו נעשו היריות. כן נטען כי לקטינים אינטרס להפליל את העורר בהיותם קרובי משפחתו של בהאא. בדומה לבית המשפט המחוזי אף אני סבור כי הסתירות עליהן מצביע העורר אינן מהותיות. על כן, לטעמי, בשלב בו אנו מצויים, אין בטענות אלה כדי לגרוע מקיומה של תשתית ראייתית לכאורית בעניינו של העורר ביחס לאישום השני.

14.

אישום שלישי : ביחס לאישום זה קיימת גרסתו של המתלונן פאהים וכן גרסאותיהם של עדי ראייה שנכחו במקום אשר תומכות בגרסה זו. אף בהקשר זה סבורני כי טענות העורר ביחס למהימנות הגרסאות אינן בעלות משקל רב ככל שהדבר נוגע לשלב בחינת מעצרו של העורר עד תום ההליכים וכי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אשמתו של העורר.

15.

מחדלי חקירה: העורר טוען למחדלי חקירה שעניינם אי קבלת האישורים המתאימים לצורך חקירת הקטינים. מפסק דינו של בית המשפט קמא עולה כי אכן יש ממש בטענות אלה, לפחות ביחס לאחד מן הקטינים. כן טוען העורר כי היה צורך למנות לעורר סנגור מהסנגוריה הציבורית כבר בעת חקירתו הראשונה. מבלי להקל ראש בטענות אלה, סבורני כי הן ראויות להתברר בהליך העיקרי בעניינו של העורר.

מסוכנות וחלופת מעצר

16.

בנסיבות המתוארות לעיל קמה כנגד העורר חזקת מסוכנות וזאת לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים. לטעמי מסוכנותו של העורר מקבלת משנה תוקף נוכח השימוש שעשה לכאורה העורר במעמדו כשוטר ובאקדח שניתן לו מתוקף תפקיד זה. זאת ועוד, מעובדות כתב האישום עולה לכאורה כי הוא ניסה לשבש הליכי חקירה בכך שהעלים את תרמילי האקדח שקשרו אותו לזירה ואף הפנה את חוקריו לחפשם בתואנת שווא. לאור האמור ולאור היכרותו של העורר עם חלק מהעדים, קיים חשש שמא שחרורו של העורר יאפשר לו לפעול לשיבוש הליכי משפט. לאור האמור, הרי שקמה בעניינו של העורר עילת מעצר מסוג מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים ולפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים [ראו והשוו: בש"פ 5682/12 אלפרחין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 20.8.2012); בש"פ 2929/09 מדינת ישראל נ' עותמאן (טרם פורסם, 6.4.2009); בש"פ 7889/10 זכריה נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם, 2.11.2012), בפיסקה 16].

17.

בנסיבות העניין ועל רקע מסוכנותו הרבה של העורר נחה דעתי כי לא נפל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי שלא להורות על עריכת תסקיר מעצר בעניינו. כידוע, תסקיר מעצר הוא כלי עזר שיש בו כדי לסייע לבית המשפט להכריע בשאלת קיומה של חלופת מעצר מתאימה, אך אין הכרח להורות על עריכתו והדבר נתון לשיקולו של בית המשפט היושב בדין [סעיף 21א לחוק המעצרים; בש"פ 1092/05 תראבין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 27.2.2005) ;

בש"פ 8383/12 סעדי נ' מדינת ישראל (28.11.2012) בפיסקה 7 ]. בעניין שלפנינו כאמור נשקפת מן העורר מסוכנות רבה וכן קיים חשש מפני ניסיון לשיבוש הליכים. בנסיבות אלה, מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא ניתן להגשים את תכלית המעצר באמצעות חלופת מעצר ויש להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, בדין יסודה.

18.

לאור האמור, הערר נדחה.