בש"פ 5682/12 ראפת אלפרחין נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (מפי כב' השופט א' אינפלד ), בתיק מ"ת 15468-05-12, מיום 9.7.2012, בגדרה נעצר העורר עד לתום ההליכים במשפט ו.

עובדות כתב האישום שהוגש נגד העורר

2.

בכתב אישום, שהוגש ביום 8.5.2012, לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, נגד העורר, נטען כי, ביום 14.4.2012 בסמוך לשעה 20:00, על רקע נסיבות אשר אינן ידועות בוודאות, הגיע העורר סמוך לביתו של סאלם פראחין (להלן: סאלם ), אביו של יונס אלפראחין (להלן: המתלונן ), ברהט, כשהוא נושא עימו אקדח. בכתב האישום מצויין, כי בין העורר למתלונן, יש היכרות מוקדמת, וכי במועד הרלבנטי לכתב האישום, התגוררו השניים בסמיכות מקום בעיר רהט. במעמד המתואר, ירה העורר, באמצעות האקדח, לעבר ביתו של סאלם מספר כדורים, אשר פגעו בתקרת הפרגולה שבחזית חצר ביתו של סאלם, כשבאותה עת, שהו בחצר הבית, ע.פ., קטין יליד 2002, וה.פ., קטין יליד 2001 (להלן: תקרית הירי הראשונה ).

בכתב האישום נטען, כי המתלונן, אשר שמע על דבר היריות לעבר בית אביו, הגיע אל הבית וסרק את המקום. לאחר מכן, פנה המתלונן אל בית אחיו, חסן פראחין (להלן: חסן ), המתגורר בבית אחר ברהט, וסמוך לבית הוא ראה את העורר יחד עם מוראד וחאלד פראחין (להלן בהתאמה: מוראד ; חאלד ). השלושה צעקו לעברו של המתלונן " בני זונות " ו" נעיף אתכם מהשכונה ". המתלונן התרחק מעט מהמקום, ותוך כדי כך, ירה העורר באמצעות האקדח, מספר יריות, כשידו מכוונת כלפי מעלה. בהמשך, כיוון העורר את האקדח לעברו של המתלונן, שעמד בפתח חצר ביתו של חסן וירה לעברו. המתלונן נפגע מהירי בבטנו, הלך מספר מטרים ונפל ארצה, כשהוא פצוע ומדמם. העורר נמלט מהמקום ברכב הנהוג על-ידי אחיו מוראד, אשר הגיע אל הזירה ואסף אותו. לאחר מכן, פונה המתלונן על-ידי אחיו עלי לתחנת מד"א ומשם הובהל לבית החולים " סורוקה " בבאר שבע. בבית החולים אובחן כי המתלונן סובל מפציעה חמורה בבטנו (להלן: תקרית הירי השנייה ).

3.

על יסוד עובדות כתב האישום, הואשם העורר בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); בעבירות בנשק, לפי סעיף 144(ב) רישא וסיפא לחוק העונשין; ובעבירה של יריות באזור מגורים, לפי סעיף 340א לחוק העונשין.

הבקשה למעצר עד תום ההליכים

4.

עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד לתום ההליכים בעניינו.

בבקשה נטען כי ברשות המשיבה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, ובכללן, הודעות המתלונן אשר זיהה את העורר כמי שירה בו; הודעות אחרים שנכחו בנקודת האירוע; ממצאים בזירת האירוע, המצביעים על פגיעות קליעים בביתו של סאלם, מציאת תרמילי אקדח סמוך לביתו של סאלם ובנקודת הירי בה נפגע המתלונן; חו"ד מומחה הקובעת כי ארבעת תרמילי האקדח נורו מאותו האקדח; והכחשת מעסיקו של העורר את טענתו כי עבד בים המלח באותו מועד.

לטענת המשיבה, קמה עילת מעצר סטטוטורית, כנגד העורר, מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק

המעצרים ). כמו כן, קמה נגדו עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים, שכן העבירות המיוחסות לעורר, והשימוש שעשה באקדח, מקימים חשש סביר ששחרורו יסכן את ביטחון הציבור. כמו כן, נטען, כי כנגד העורר קמה גם עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים, שכן קיים יסוד סביר לחשש כי אם העורר ישוחרר הוא ינסה לשבש הליכי משפט ולהתחמק מאימת הדין.

עוד טענה המשיבה, כי אומנם לעורר אין עבר פלילי, אולם תלוי ועומד נגדו כתב אישום המייחס לו החזקת סכין ופציעה בנסיבות מחמירות (להלן: כתב האישום האחר ). כמו כן, נטען כי לאחר האירוע התפתחה במקום קטטה שכללה השלכת אבנים ובקבוקי תבערה, דבר המלמד על השפעת התנהגותו של העורר על סביבת האירוע. לאור האמור, כך נטען, אין כל חלופה שיש בה כדי להבטיח את מטרות המעצר, ועל כן, יש להורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

החלטות בית משפט קמא

5.

ביום 3.6.2012, התקבלה החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בעניינו של העורר, לאחר ששמע את טענות הצדדים. בית המשפט קבע, כי הראיות נגד העורר ביחס לתקרית הירי הראשונה, הן טובות ומוצקות, בהתבססן, בין היתר, על עדויות הקטינים אשר זיהו את העורר, כמי שביצע את הירי. אשר לראיות ביחס לתקרית הירי השנייה, נקבע, כי הן אינן חזקות, שכן אף על פי שהמתלונן העיד כי העורר הוא היורה, קיימות סתירות בגרסאותיהם של עדי ראייה, הפוגמות באיכות עדותו של המתלונן וביתר הראיות. יחד עם זאת, קבע בית המשפט, כי די בשילובן של הראיות המוצקות בתקרית הירי הראשונה, יחד עם הראיות החלשות יותר של התקרית השנייה, ובשים לב להפרכת האליבי של העורר, כדי להקים עילת מעצר מחמת מסוכנותו של העורר. עם זאת, נקבע, כי יש ליתן לצדדים הזדמנות לפרט את טיעוניהם לעניין חלופת המעצר, וזאת במועד אחר.

6.

ביום 19.6.2012, ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי, במסגרתה נקבע כי כתב האישום האחר כנגד העורר, המייחס לו קשירת קשר לדקור קרוב משפחה וביצוע המעשה בפועל, מחזק משמעותית את הערכת המסוכנות שלו, לאור קיומן של ראיות לכאורה בו. אף על פי כן, קבע בית המשפט, כי היות שמדובר באדם צעיר, מן הראוי לקבל חוות דעת של שירות המבחן בעניינו.

7.

ביום 8.7.2012, התקבל תסקיר מעצר מטעם שירות המבחן בעניינו של העורר (להלן: תסקיר המעצר ), בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי. מהתסקיר עולה, כי אומנם העורר הינו בחור צעיר בעל יכולות וורבליות וקוגניטיביות תקינות, אך הוא מתקשה לבחון

את עצמו באופן מעמיק וכנה. שירות המבחן התרשם, כי נשקפת מהעורר רמת סיכון גבוהה להישנותה של התנהגות פורצת גבולות. שירות המבחן התייחס לחלופת המעצר המוצעת, שעיקרה מעצר בביתו של חבר המתגורר בקרית אתא, בפיקוחו שלו ושל אביו של העורר, וקבע כי אין, בשלב זה, חלופה פתוחה אשר יכולה לצמצם את רמת הסיכון הנשקפת מהעורר. זאת, לאור רמת הסיכון הגבוהה; היעדר סולחה בין הצדדים לסכסוך; הערכה כי הסכסוך עדיין נפיץ; וכן לאור הבעייתיות הנעוצה בהיותו של האב כגורם השותף לפיקוח על העורר.

8.

ביום 15.7.2012, ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בעניינו של העורר. בית המשפט קבע כי אין מנוס ממעצרו של העורר עד לתום ההליכים, שכן אין ניתן לקבל את החלופה המוצעת, בשים לב לקיומן של ראיות לכאורה ולמסוכנות הנשקפת מהעורר, כמפורט בהחלטותיו הקודמות. עוד נקבע, כי מסוכנותו של העורר נלמדת אף מכתב האישום האחר, המייחס לו עבירות של אלימות חמורה. בית המשפט עמד על כך ששירות המבחן התרשם כי, בשלב זה, אין חלופה פתוחה, אשר יכולה לצמצם את רמת הסיכון הנשקפת מהעורר. ועל כן, החליט כי יש לעצור את העורר עד לתום ההליכים.

עררו של העורר

9.

בערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי, נטען על-ידי בא כוח העורר, כי לא היה מקום להורות על מעצרו של העורר, לאור חולשת הראיות ביחס לתקרית הירי השנייה, שעל-פי עובדותיו הינו חמור יותר מהתקרית הראשונה. ביחס לתקרית הראשונה, נטען, כי היו מעורבים נוספים, אשר אינם נותנים את הדין ביחד עם העורר. לטענת בא כוח העורר, לאור נסיבות אלו ובהתחשב בכך שלעורר אין עבר פלילי, היה על בית משפט קמא לעשות כל מאמץ, על-מנת לאפשר את שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

בהתייחס להמלצתו של שירות המבחן, טוען בא כוח העורר, כי רמת סיכון עליה עמד שירות המבחן, אינה לוקחת בחשבון את החולשה בראיות שקבע בית המשפט ביחס לתקרית הירי השנייה, וכן את העובדה כי ניתן להפיג את מסוכנותו באמצעות חלופה הרמטית ומרוחקת מאזור הסכסוך. עוד נטען, כי הרחקת העורר עד לקריית אתא, תוך הגבלת תנועותיו במסגרת איזוק אלקטרוני, והפקדת ערבויות, יכולה להפיג את החשש מפני מסוכנותו. כמו כן, נטען, כי היה על שירות המבחן לבחון את נפיצות הסכסוך, בהתייעצות עם זקני השבט, לא בהתבסס על דברי המתלונן.

לפיכך, סבור בא כוח העורר, כי יש להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר נאותה, כדוגמת זו שהועמדה בפני בית משפט קמא.

10.

בדיון שנערך בפני בית משפט זה, ביום 13.8.2012, שב בא כוח העורר על טענותיו, והוסיף כי לאור העובדה שניכרת רגיעה בסכסוך במהלך החודשיים וחצי בהם שוהה העורר במעצר; חולשת הראיות בתקרית הירי השנייה; העובדה שמדובר בבחור צעיר; ובהינתן חלופה ראויה ורחוקה, הרי שיש לשחרר את העורר ממעצרו.

מנגד, טענה המשיבה, כי יש לדחות את הערר, נוכח מסוכנותו הגבוהה של העורר, עליה ניתן ללמוד מהמעשים המיוחסים לו בכתב אישום זה; כמו גם מכתב האישום האחר; וכן מתסקיר המעצר שניתן בעניינו של העורר; וכן לאור קיומה של עילת מעצר סטטוטורית, לצד עילות מעצר אחרות.

דיון והכרעה

11.

לצורך הדיון בערר, הסכימו הצדדים עם קביעתו של בית משפט קמא, לפיה, הראיות לאירוע הירי הראשון " טובות בהחלט ", כאשר מדובר בירי לעבר ביתו של המתלונן, על רקע סכסוך קשה שהתגלע בין שתי המשפחות. מספר כדורים פגעו בתקרת פרגולה שבחזית חצר ביתו של המתלונן, כאשר באותה עת, שהו שני קטינים בחצר הבית. אשר לאירוע הירי השני, קבע בית המשפט כי הראיות " מספיקות לצורך המעצר בעצמן, אך סובלות מחולשה ". באירוע זה, מדובר בירי, באמצעות אקדח, לכיוונו של המתלונן אשר עמד בפתח חצר ביתו, מתוך כוונה להטיל בו נכות, מום או חבלה חמורה. כתוצאה מהירי נפגע המתלונן בבטנו, והובהל לבית החולים " סורוקה " בבאר שבע, כאשר הוא סובל מפצע חודר בבטנו. המתלונן נותח בבית החולים ואושפז להשגחה.

אין מחלוקת בדבר קיומה של עילת מעצר בעניינו של העורר, שכן מדובר בעילה הנובעת מסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), שלפיו " קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור, או את בטחון המדינה ". כמו כן, מתקיימת במקרה דנן חזקת מסוכנות, בהתאם לסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים, שכן מדובר בעבירה שנעשתה תוך שימוש בנשק.

12.

אומנם, שירות המבחן קבע כי קיימת, כיום, רגיעה זמנית בסכסוך בין המשפחות, אך הוסיף כי אם ישוחרר העורר למעצר בית, קיים חשש כי ינסו לפגוע בו " וכן עלול להתלקח סכסוך עמוק יותר בין המשפחות ". כמו כן, צוין בתסקיר כי לא נערך עדיין הסכם " סולחה " בין המשפחות, כך שקיים סיכון גבוה " להישנות התנהגות פורצת גבולות ". לאור המצב הנפיץ, נדחתה על ידי שירות המבחן החלופה שהוצעה על ידי העורר, ומאחר שלא עלתה חלופה אחרת, שיש בה כדי לצמצם את רמת הסיכון הנשקפת מהעורר וממשפחת המתלונן, נמנע שירות המבחן מלהמליץ על שחרורו של העורר ממעצר.

13.

מן הראוי להזכיר, בהקשר זה, את דבר קיומו של כתב אישום נוסף, שהוגש נגד העורר ונאשם נוסף,

שלפיו, קשרו השניים קשר לדקור באמצעות סכין קרוב משפחה, במסגרת סכסוך משפחתי. ביום 6.2.2010, פגשו הנאשמים את המתלונן, והשניים דקרו אותו בחלקי גוף שונים ואף בעטו בחזהו.

14.על רקע האמור לעיל, עולה השאלה, האם שגה בית משפט קמא בכך שהחליט כי אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר, בשים לב למסוכנותו הגבוהה, ובהעדר חלופת מעצר, העשויה לצמצם את רמת מסוכנותו?

לאחר עיון בחומר שהונח לפניי, ולאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי החלטתו של בית משפט קמא בדין יסודה, וכי יש לדחות את הערר.

15.

בית משפט זה עמד, לא אחת, על הסכנה הגלומה בשימוש בנשק ובאמצעים אלימים אחרים, במסגרת מה שמוגדר כסכסוך בין משפחות או בריב בין חמולות. סכסוכים מעין אלה, מסתיימים, במקרים לא מעטים, בנפגעים בנפש, בין אם מדובר ביעד הפגיעה עצמו, או בעוברי אורח תמימים, הנפגעים על לא עוול בכפם.

אין לי אלא להביא מדברי השופטת ארבל , בבש"פ 5384/08 קבועה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.7.2008), בהתייחס לאירועי ירי, במסגרת סכסוך חמולות:

"תיק זה מצטרף לתיקים רבים נוספים לצערי, של תקיפת בני 'חמולה' אחת את בניה של 'חמולה' אחרת על רקע סכסוך בין המשפחות, כאשר דרך הדמים נדמית בעיני המעורבים כדרך היחידה לפתרון סכסוכים, משל לא חיים הם במדינת חוק שיש בה דין ויש דיין. עם מצב זה לא ניתן להשלים ויש חשיבות למסר שיפוטי לפיו מי אשר קיימות נגדו ראיות לכאוריות למעורבות בעבירות מעין אלה שיש בהן סיכון כה חמור לשלומם וחייהם של המעורבים, כמו גם עוברי אורח תמימים, יראוהו כמי אשר מקומו מאחורי סורג ובריח גם בעת שמתברר משפטו, מאחר שאת המסוכנות הנשקפת ממנו, את חוסר המעצורים והאלימות הנלמדים מהתנהגותו, לא ניתן לאיין אלא על דרך של מעצר".

כך גם בבש"פ 6843/11 בחירי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.9.2011), שבו נחתם הסכם " סולחה " בין שתי החמולות, אך השופט פוגלמן סבר כי אין בכך כדי לסייע לעורר, שכן " גם אם הסכסוך הקונקרטי בינו לבין המתלונן היה מגיע לקיצו – ואין זה בטוח כי כך הדבר – המסוכנות העולה מהמעשים נושא כתב האישום אינה נקודתית ומוגבלת כלפי המתלונן בלבד, אלא כזו שעלולה להיות מופנית כלפי הציבור בכללותו ".

16.

לא נעלמו מעיניי שתי החלטות שניתנו על ידי השופט רובינשטיין בבש"פ 5886/10 מדינת ישראל נ' אלטורי (לא פורסם, 16.8.2010) ובבש"פ 6194/10 מדינת ישראל נ' אבו סבית (לא פורסם, 7.9.2010), שבהם נדחה ערר המדינה על החלטה לשחרר את המשיבים לחלופת מעצר. עם זאת, יש להתייחס להחלטות אלה בהתאם לנסיבות הקונקרטיות שהתבררו באותם מקרים, ואין לראות באמור בהם משום קביעה גורפת, לפיה בכל מקרה של ירי במסגרת סכסוך בין חמולות, יש לשחרר את היורה לחלופת מעצר.

השופט רובינשטיין עצמו, קבע בבש"פ 3755/12 אלקיען נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.5.2012), כי " הסכסוך מהווה רקע לחלופת המעצר ואין להתעלם ממנו, אולם האפשרות לקיים את תכלית המעצר תיבחן בנסיבות הקונקרטיות של העורר עצמו" .

17.

בענייננו, גם אם נתמקד בירי הראשון בלבד, אשר נעשה לעבר בית שבו שהו אותה עת דיירי הבית וקטינים הסתובבו בחצרו, אינני רואה מקום, בנסיבות העניין, להורות על שחרורו של העורר לחלופת המעצר המוצעת. סבורני, כי צדק בית משפט קמא בקביעתו, כי במקרה דנן חלופת מעצר לא תסכון, וכי לא ניתן לאיין את מסוכנותו של העורר, או אף לכרסם בה, באמצעות חלופת מעצר זו או אחרת, מה גם שלא הוצגה כל חלופת מעצר, שאותה ניתן לשקול ברצינות.

אם נוסיף לכך, את אירועי הירי השני, שהסתיימו בפציעתו הקשה של המתלונן, ואת כתב האישום הנוסף שהוגש נגד העורר, אין כל ספק כי מקומו של העורר במעצר מאחורי סורג ובריח, וזאת עד לתום ההליכים במשפטו.

18.

לאור האמור, הנני דוחה את הערר.