בש"פ 5384/08 סעיד קבועה נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט נ' זלוצ'ובר), אשר הורה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים נגדם.

1.

בכתב אישום שהוגש נגד העוררים נטען כי בין משפחת העוררים לבין משפחת אבו-ג'ודה קיים סכסוך שעל רקעו קשרו העוררים ואחרים מבני משפחתם קשר לתקוף את המתלוננים, בכוונה להטיל בהם נכות או מום או לגרום להם חבלה חמורה. ביום 8.5.08 נסעו המתלוננים, מוחמד, נסאר, סאלם ותייסיר אבו ג'ודה (להלן: מוחמד , נסאר , סאלם ו תייסיר , בהתאמה. הארבעה יכונו יחד: המתלוננים ), ברכבם לכיוון ביתם. כאשר הגיעו לצומת תל-ערד, נחסמה דרכם מלפנים ומאחור על-ידי שני רכבים, כאשר העורר 1, סעיד קבועה (להלן: סעיד ), ונאשם נוסף בכתב האישום היו ברכב החוסם הקדמי, מסוג מיצובישי מגנום (להלן: המגנום ), בו נהג הנאשם הנוסף. אחד מכלי הרכב עקף את רכבם של המתלוננים וכשנעמד בסמוך אליו נטען כי סעיד, שהיה באותו רכב, ירה מספר יריות לעבר רכבם של המתלוננים. במקביל התנגש הרכב ברכבם של המתלוננים. כתוצאה מהירי נפצע סאלם בידו, שמשות רכבם של המתלוננים נופצו וצמיגיו נוקבו. עוד נטען בכתב האישום כי בשלב זה יצאו המתלוננים מהרכב והחלו נמלטים מהמקום, אך העורר 2, רעיד קבועה (להלן: רעיד ) רדף אחריהם כשהוא נוהג ברכב בו ישבו אנשים נוספים, התנגש ברכבו במכוון במוחמד, על-ידי שפגע בו ברגליו עם פגוש הרכב, והפילו ארצה. מוחמד קם וניסה להימלט, אולם העוררים ושותפיהם רדפו אחריו ותקפוהו באלות ובסכינים בראשו ובגופו. שוב עלה בידו של מוחמד לקום על רגליו, אך בנסותו להימלט מן המקום רדף אחריו הנאשם השלישי ופגע בו במכוון עם הרכב, כאשר במקביל סעיד יורה לעברו. בנוסף נטען כי רעיד רדף אחר תייסיר והתנגש בו ברכבו כך שהפילו ארצה וגרם לו לפגיעה ביד וברגל שמאל.

כתוצאה מן המעשים הנטענים נפצע מוחמד פצע ירי בירך שמאל, הוא נפגע בראשו ובחזהו ממכות ונחבל ברגליו. הוא אושפז לקבלת טיפול רפואי, שבמהלכו הוכנס נקז לבית החזה שלו. לתייסיר נגרם שבר מרוסק באמת יד ימין ולאחר שקיבל טיפול רפואי ידו גובסה. לסאלם נגרם שבר בכף יד שמאל, הוא נפצע בידו ונזקק לתפרים, וכן נחבל בידיו ובכתפו. נסאר נחבל ונפצע ברגליו. כתב האישום מייחס לעוררים, בגין המעשים האמורים, עבירות של קשר לפשע, חבלה בכוונה מחמירה ותקיפה בנסיבות מחמירות. כמו-כן מיוחסת לרעיד עבירה של נהיגה בפסילה.

2.

במקביל להגשת כתב האישום הונחה בפני בית המשפט המחוזי גם בקשה למעצרם של העוררים עד תום ההליכים נגדם. בית המשפט המחוזי סקר בפירוט את תשתית הראיות הלכאורית, ובין היתר את ההודעות שמסרו המתלוננים אשר זיהו את העוררים, עימותים שנערכו בתיק, חוות דעת המעבדה לזיהוי פלילי (להלן: מז"פ ) ממנה עולה כי בזירה נתפסו תרמילי כדורים שנורו מנשקו של סעיד. כן צוין כי על פי דו"חות השוטרים, כאשר הם באו לעצור את רעיד בביתו, הוא ניסה להימלט. בית המשפט עמד על גרסאותיהם של העוררים. צוין כי סעיד טען כי אינו יודע מדוע נעצר, אך אישר כי יש לו נשק, הגם שגרס כי ביום האירוע לא השתמש בו. הוא שלל את האפשרות שירה בנשקו חרף ממצאי מז"פ וטען שבמהלך האירוע נמצא במחצבה בסמוך לביתו. רעיד מסר כי היה בביתו וכלל לא היה בזירת העבירה, אך נודע לו מאחיו שהיה ירי ויש פצוע. הוא אישר כי הוא מכיר את נסאר, אך לדבריו הלה הפליל אותו בטעות והתכוון למעשה לאדם אחר. כן טען כי מעולם לא החזיק נשק ולא ירה באירוע הנטען. לדבריו, הוא משותק ביד ימינו, אינו יכול להרביץ ביד זו ואין לו רשיון נהיגה.

בית המשפט המחוזי סיכם את תמונות הראיות הלכאוריות שלפניו כך שבניגוד לגרסתו של סעיד, המתלוננים קושרים אותו לאירוע ומפלילים אותו. בנוסף, לכאורה נורו בעת האירוע כדורים מאקדחו וסעיד לא הציג כל הסבר מדוע אקדח, שלדבריו צמוד אליו, ירה בזירת העבירה. בית המשפט ציין כי ראוי היה למשטרה לבצע פעולות חקירה מסוימות נוספות, אך בנסיבות, כאשר הראיות מוצקות לכאורה, אין מחדל זה מכרסם בהן וישנה תשתית ראייתית לכאורית נגד סעיד. גם ביחס לרעיד מצא בית המשפט המחוזי כי מתקיימות ראיות לכאורה. צוין, כי בניגוד לגרסתו, לפיה הוא כלל לא היה בזירת העבירה, המתלוננים קושרים את רעיד לאירוע. לכך יש להוסיף את התנהגותו המפלילה בעת מעצרו – נסיונו להימלט מהשוטרים, זריקתו את מכשיר הטלפון הנייד שלו ומעצרו רק לאחר מרדף. אשר לאליבי לו טען רעיד, לפיו בעת האירוע הוא נמצא בביתו, ציין בית המשפט המחוזי כי הבית אינו מרוחק מזירת האירוע, רעיד עצמו ציין כי שמע "יריות ובלאגן" ואף הסנגור הסכים כי אשתו של רעיד ציינה כי הוא יצא מפעם לפעם לשיג הצמוד לבית.

בית המשפט פירט את השגות הסנגור לגבי הסתירות לכאורה בין העדים ומחדלי חקירה שונים, אך לא מצא בקע של ממש בראיות הלכאוריות. צוין, כי כאשר מ דובר בתגרה רבת משתתפים יתכן בשלב זה הבדל בין דברי העדים השונים ואין זה השלב לבחון מהימנות. מכל מקום, מתשתית הראיות הלכאורית עולה, כך נקבע, כי בניגוד לגרסתם במשטרה, העוררים היו בזירת העבירה בעת האירוע והשתתפו באופן אלים בתקיפת המתלוננים.

3.

משמצא כי תשתית ראייתית לכאורית קיימת, הוסיף בית המשפט כי מכוח חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן: החוק ) קמה חזקת מסוכנות נגד העוררים ועל כן מתקיימת גם עילת מעצר. בית המשפט נפנה לשאלת המסוכנות ועמד על כך שסעיד נעדר עבר פלילי ותפקד עד כה באורח נורמטיבי. כן הביא בחשבון את העובדה שבריאות ילדיו אינה תקינה. כן צוין שלרעיד הרשעה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, בגינה נפסל רשיון הנהיגה שלו למשך 10 שנים, החל מאפריל 2005. בית המשפט הביא בחשבון גם את מצב בריאותו של רעיד, כמו-גם את הטענה כי יש בין משפחות הניצים תחילתה של סולחה. ואולם, ציין בית המשפט, אל מול שיקולים אלה לא ניתן להתעלם מכך שמ דובר

במקרה קשה של מארב מתוכנן על רקע סכסוך בין חמולות. למתלוננים נגרמו פגיעות פיזיות ואך בנס לא קופחו חיי אדם באירוע.

בית המשפט עמד על החשש הכבד להתלקחות נוספת ולהסלמת האלימות על רקע הסכסוך וציין כי הערב העיקרי המוצע גר אמנם הרחק ממקום מגורי העוררים, אך הוא מתפרנס מקצבת נכות, נשוי ומגדל בביתו 17 ילדים. בית המשפט הטיל ספק כיצד מצופה כי הוא ישמור על העוררים בנסיבות אלה והאם ראוי לשחרר את שניהם לאותה חלופת מעצר. ההתנהגות החמורה והתלהטות היצרים הביאה את בית המשפט למסקנה כי לא ניתן ליתן אמון במשיבים גם אם החלופה המוצעת מרוחקת מזירת האירוע וממקום מגורי המעורבים, מה גם שבעבירות מעין אלה קיים לא רק סיכון של הימלטות מאימת הדין, אלא גם חשש ממשי לשיבוש והשפעה על עדים. בית המשפט הוסיף כי אין לראות את חלקו של רעיד פחות מזה של סעיד, שכן לא זו בלבד שהוא נהג באירוע למרות שנפסל לנהיגה למשך עשר שנים משנת 2005, אלא שהוא גם ניסה לדרוס את המתלוננים ולהימלט מן השוטרים, התנהגות הגורעת מן האמון שניתן ליתן בו.

3.

בא כוח העוררים שב בערר בפירוט רב על טענתו כי אין תשתית לכאורית להוכחת האישומים וגורס כי העובדה שמ דובר

באירוע רב משתתפים יש בה כדי לגרום לטעויות בזיהוי. לטעמו, טענותיו אינן נוגעות לעניינים שבמהימנות אלא לתהיות וסתירות "זועקות" כלשונו. עוד טוען הוא כי מחדלי החקירה בתיק ממשיים ופוגעים בזכות העוררים לחקירה ממצה והוגנת. טענותיו העיקריות הינן כדלקמן:

א.

טענות ביחס לתשתית הראיות נגד סעיד

1.

נטען כי סעיד ירה מספר יריות לעבר רכבם של המתלוננים. הסנגור טוען כי מהודעתו של סאלם ביום האירוע עולה כי הוא זיהה רכב מסוג מגנום נוסע אחריהם ואחריו רכב מסוג טויוטה ממנו נורו היריות לעברם, אך הוא אינו יכול לזהות מי ירה. הסנגור טוען כי למרות שסאלם מסר כי לא ראה מי ירה, מספר ימים לאחר מכן, בעימות בינו לבין סעיד, הוא מסר כי סעיד ירה עליהם מן הטויוטה בנשק שחור. מתלונן אחר, נאסר, לא נקב בשמו של סעיד כמי שירה, לא בהודעתו ולא בעימות עם סעיד. מוחמד אף הוא לא מסר בהודעתו ובעימות עם סעיד דבר על הירי מרכב הטויוטה ולדבריו האירוע החל רק לאחר שהמתלוננים ירדו מן הרכב והחלו להימלט. הסנגור טוען כי העד היחיד אשר קושר את סעיד לירי הוא תייסיר, אך עדותו מעוררת קושי, שכן תייסיר אמנם מסר כי סעיד ירה מן הטויוטה, אולם כאשר נשאל כיצד ידע מי היו התוקפים, הוא השיב כי ראה את סעיד ורעיד כי כאשר הם רצו נפל להם הכיסוי מן הפנים. הסנגור תוהה כיצד יתכן, אם סעיד היה רעול פנים, שתייסיר הבחין בו יורה מן הטויוטה ועוד הוא מציין כי תייסיר לא טען בעימות שסעיד ירה מתוך הטויוטה, אלא מדבר על ירי מאוחר יותר.

2.

בהתייחס לטענה כי סעיד ורעיד רדפו אחר מוחמד ותקפוהו באלות ובסכינים, טוען הסנגור כי למרות שסעיד מוכר למוחמד, בהודעות שמסר הוא אינו מזכיר אותו בין אלו שרצו אחריו, ורק בעימות מיום 14.5.08 טען כי סעיד החזיק סכין ודקר אותו בירך. הסנגור מלין על כי אנשים אחרים שמוחמד מציין כמי שהשתתפו באירוע לא נחקרו, לרבות סלאמה שעל פי עדותו של מוחמד נמצא עמו ברכב בעת האירוע.

3.

בהתייחס לטענה כי סעיד ירה לכיוון מוחמד, נטען כי מוחמד לא ידע למסור בהודעתו הראשונה אם סעיד השתתף באירוע, ורק לאחר מספר ימים טען כי סעיד ועלי ירו לעברו. נאסר, תייסיר וסאלם אינם טוענים לדבריו אף הם לירי של סעיד לכיוון מוחמד.

4.

אשר לטענה כי סעיד תקף את נאסר ותייסיר, ואף ירה לעבר נאסר, נטען כי בהודעה שמסר נאסר הוא לא טען כי סעיד ירה לעברו. טענה זו הועלתה על ידו רק בעימות עם סעיד, אז טען כי הלה כיוון אקדח שחור לראשו וירה לעבר רגליו. הסנגור גורס כי אין זה סביר שלו היה הדבר מתרחש, לא היה הוא מציין זאת בהודעתו הראשונה. הוא מוסיף כי גם סאלם ומוחמד אינם מוסרים בהודעותיהם דבר על הירי לעבר נאסר על ידי סעיד וכך גם תייסיר, אשר טען לכך לראשונה בעימות מול סעיד.

ב.

טענות ביחס לתשתית הראיות נגד רעיד

בכתב האישום נטען כי רעיד התנגש במכוון עם רכבו במוחמד ופגע בו וכי לאחר שמוחמד שב וקם על רגליו, רדפו רעיד וסעיד יחדיו אחריו ותקפו אותו באלות ובסכינים. כן נטען כי רעיד רדף אחרי תייסיר והתנגש בו ברכבו במכוון, ולבסוף הוא וסעיד הכו את נאסר, סאלם ותייסיר ורעיד אף ירה מספר רב של יריות לעבר המתלוננים.

הסנגור טוען כי אף לא אחד מן העדים טען בהודעותיו כי רעיד ירה בנשק ומדגיש כי בדיקת פרופרינט שנערכה לו העלתה ממצאים שליליים. הוא גורס עוד כי איש מן העדים לא מסר בהודעות במשטרה כי רעיד התנגש עם רכבו במוחמד ופגע ברגליו, או כי פגע עם הרכב בתייסיר, והטענה עלתה לראשונה בעימותים, לאחר שלדבריו העדים תיאמו ביניהם עדויות. הסנגור מציין כי רעיד טוען לאליבי – שהיה בבית – הנתמך בעדות אשתו. לדברי הסנגור, גם אם אין בעדות האישה כדי לבסס לחלוטין את טענת האליבי, יש בה כדי לאמת באופן כללי את דבריו.

ג.

מחדלי חקירה

הסנגור מלין על כי המשטרה לא פנתה לבעל המחצבה בה עובד סעיד כדי לבדוק האם סעיד אכן עבד בשעת האירוע, כטענתו. הוא מאשר כי בדיקת הפרופרינט של סעיד היתה חיובית, אך מבהיר כי סעיד אינו מכחיש כי הוא נושא נשק כדין מתוקף היותו שומר במחצבה וכיוון שבמועד האירוע עבד, אין לתמוה על שתוצאת הבדיקה חיובית. מחדל אחר שהסנגור טוען לו הוא כי לא נחקרה כראוי טענת הירי במוסא. לדבריו, מוסא נפגע ואושפז, הוא לא ידע אמנם מי בדיוק ממשפחת אבו ג'ודה ירה בו, אך אלה כלל לא נחקרו תחת אזהרה. עוד נטען כי התנהלות המשטרה הביאה לכך שאין כל ודאות כי התרמילים שנבדקו על ידי המז"פ הם אכן הכדורים שנאספו בזירה.

טענה נוספת בפי הסנגור היא כי אין להתעלם מכך שהנאשם השלישי בתיק שוחרר בהסכמת המשיבה והיה מקום לשיטתו ליתן משקל לכך שלמעט הרשעה קודמת אחת לרעיד, העוררים נעדרי עבר פלילי ולשניהם נסיבות אישיות קשות. לסעיד שני ילדים שמצבם הבריאותי אינו שפיר והוא חושש לפגיעה בעבודתו, ואילו רעיד סובל מנכות. כן נטען כי נערכה סולחה.

4.

באת כוח המדינה סבורה כי בהחלטת בית משפט קמא לא נפלו טעויות. היא מדגישה כי בתיק עדויות של אנשים המכירים את המתלוננים, אשר זיהו אותם כמעורבים באירוע. לדבריה, מטבען של קטטות רבות-משתתפים שכל אחד מהמעורבים בהן מוסר תיאור שונה מעט, מנקודת מבטו ועל פי נקודת הזמן והמראות שנגלו בפניו. היא סבורה כי אין מחלוקת לגבי מסוכנותם של העוררים וכי החלופה שהוצעה אינה מתאימה, שכן מ דובר על שהייתם של העוררים יחד במעצר בית. עוד היא מציינת כי היעדר הרשעות קודמות מתגמד במקרה זה נוכח המעשים. אשר לסעיד היא מבהירה כי גם אם ישהה בחלופת מעצר, לא יוכל ללוות את בנו לטיפולים בעיניו.

5.

עיינתי בערר על נספחיו ובתיק המשטרה, שמעתי את טיעוני הצדדים, והגעתי לידי מסקנה כי דין הערר להידחות.

טענתו העיקרית של בא כוח העוררים הינה כי אמנם ראיות לכאורה קיימות, אלא שאין הן מוצקות דיין באופן שיצדיק את הותרת מרשיו מאחורי סורג ובריח, עת עומדת להם חזקת חפות. בחנתי את טענות הסנגור אל מול חומר הראיות בתיק, אולם לא מצאתי כי יש מקום לשנות ממסקנתו של בית המשפט המחוזי כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת לאישומים נגד העוררים. כידוע:

"'ראיה לכאורה' היא מטבעה ראיה גולמית. היא טרם עברה את כור ההיתוך של ההליך הפלילי. אין כל אפשרות להכריע על פיה את אשמתו או חפותו של נאשם... "ראיה לכאורה", היא, איפוא, ראיה אשר טמון בה פוטנציאל ראייתי, אשר יוצא מהכוח אל הפועל בעתיד, בסיום ההליך השיפוטי. בעוד שראיה "רגילה" נבחנת בסיום ההליך השיפוטי, מתוך הסתכלות מן ההווה אל העבר, הרי הראיה "לכאורה" נבחנת בתחילת ההליך השיפוטי או במהלכו, מתוך הסתכלות מן ההווה אל העתיד. הערכתה מבוססת על הסיכוי הטמון בחיק העתיד להפיכתה לראיה רגילה. מהותה של הראיה לכאורה היא, איפוא, בפוטנציאל ההוכחתי הטמון בה. פוטנציאל זה יוצא מהכוח אל הפועל במהלך ההליך השיפוטי, לאחר חקירה ראשית ונגדית, וקביעת אמינות ומשקל.

הראיה ה"רגילה" אשר תישלף מהראיה לכאורה תיבחן על פי מידת ההוכחה הדרושה במשפט הפלילי להוכחת אשמה או חפות, כלומר, הדרישה שהאשמה תוכח מעל לכל ספק סביר. כל עוד אנו מצויים בשלב הלכאורי, בחינה שכזו אינה נעשית ואינה יכולה להיעשות. הראיה לכאורה נשארת ראיה גולמית. השאלה אשר בית המשפט מציב לגביה היא בדבר טיבה כראיה פוטנציאלית" (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 144 (1996)).

הסנגור טוען כי טענותיו נגד גרסת המתלוננים אינן טענות נגד מהימנותם של אלה האחרונים, אולם הלכה למעשה חוזר וטוען הוא כי עדויותיהם של המתלוננים אינם מתחברות לכלל תמונה קוהרנטית וכי קיים פער בין ההודעות שמסרו חלקם לגרסה שמסרו בעת העימות, באופן המעורר חשד כי תיאמו עדויות בשלב זה. טענות אלה הינן כידוע טענות מובהקות נגד מהימנות עדים שככלל השלב המתאים לבירורן הוא שלב ההוכחות. מכל מקום, שבתי ובחנתי טענות אלה.

אכן, ישנן תהיות שונות העשויות להתעורר ביחס לגרסאותיהם של חלק מן המתלוננים ובאשר להשתלשלות האירוע כפי שהיא מצטיירת ממכלול הודעותיהם. יחד עם זאת, מקובל עליי כי באירוע בעל אופי שכזה, כאשר המתלוננים תחת מתקפה של רבים, ייתכנו בשלב זה אי-דיוקים כאלה ואחרים. למעלה מכך, גם אם הטענות באשר לזהות מבצע הירי מצריכות בירור וליבון – שוודאי ייערכו בשלב ההוכחות – אין הן משמיטות את התמונה הכללית המצטיירת ולפיה העוררים נטלו חלק בקטטה ההמונית במהלכה נפגעו בני משפחת אבו ג'ודה. לעניין זה ראוי להדגיש לא רק את גרסאותיהם של המתלוננים, אשר קושרים את העוררים לאירוע, אלא גם את הקשיים הגלומים בגרסאותיהם של העוררים עצמם. העוררים מכחישים שניהם מכל וכל מעורבות ונוכחות באירוע. חרף גרסאותיהם אלה נמצאו תרמילי אקדח ששייכים לכדורים שנורו מאקדחו של סעיד בזירת האירוע, וכל זאת כאשר סעיד גורס כי הוא לא נכח בזירת האירוע ולא ירה בנשקו באותו יום, אלא אך ורק במטווח שנערך בעבר ברמלה. לא היה בפיו של סעיד כל הסבר כיצד זה הגיעו תרמילי כדורים שנורו מאקדחו, על פי בדיקות המז"פ, לזירת האירוע. בדומה, גם הראיות נגד ראיד אינן מתמצות בעדויותיהם של בני משפחת אבו ג'ודה, אלא יש לזקוף לחובתו את העובדה שעל אף טענתו כי מעולם לא ירה בנשק וכלל לא ירה באירוע, בו לדבריו כלל לא נכח, התנהגותו בעת שהגיעו השוטרים לעצרו – ניסיונו להימלט – אך מחזקת את ראיות התביעה נגדו. אעיר עוד, כי בניגוד לנטען על ידי הסנגור כי איש מהעדים לא טען כי רעיד התנגש באמצעות הרכב במוחמד, הדבר נטען על ידי מוחמד עצמו.

אציין, כי כאמור מקובלת עליי הטענה שהעלו שני הצדדים, כי מדובר באירוע רב-משתתפים שנוכח אופיו ומהירות השתלשלות העניינים בו אפשר ותהיינה טעויות בזיהוי המעורבים בו או אי-דיוקים כאלה ואחרים. יחד עם זאת, עניין זה ראוי לו שיתברר בהליך העיקרי ואין בעצם ההשערה כי ריבוי המשתתפים באירוע עשוי להוביל לטעויות בזיהוי, כדי לכרסם בתשתית הראיות, מה גם שלפחות לגבי סעיד קיימת ראיה אובייקטיבית הקושרת אותו לאירוע ועומדת בסתירה מוחלטת לגרסתו. גם התהיה שהעלה הסנגור כיצד ניתן לקבל את הטענה כי סעיד זוהה כיורה אם לכאורה בעת הירי היה סעיד רעול פנים, עשויה למצוא מענה בגרסתו של עד אחר (נאסר) דווקא, שמסר כי על אף שסעיד היה רעול פנים לכתחילה, הוא שמע שקוראים לו בשמו, ומכל מקום הטענה כי סעיד וראיד היו תחילה רעולי פנים אך לאחר מכן בעת ריצה נפל הכיסוי מעל פניהם, יש בה כדי להסביר את זיהויים, גם אם קודם לכן לא היה הדבר ניתן.

אשר לטענות למחדלי חקירה, מקובלת עליי עמדת בית המשפט המחוזי בעניין זה וודאי שאין במחדלים הנטענים כדי לכרסם בתשתית הראיות הלכאורית במידה כזו שתצדיק שחרורם של השניים ממעצר.

הנה כי כן, אין מקום לשנות מקביעת בית המשפט המחוזי כי תשתית ראייתית לכאורית להוכחת האישומים נגד העוררים קיימת.

6.

מחלוקת על קיומה של עילת מעצר אינה קיימת, כך נראה, בהתקיים חזקת סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק. נותרת איפוא השאלה האם ניתן להפיג את מסוכנותם של העוררים בחלופת מעצר.

תיק זה מצטרף לתיקים רבים נוספים לצערי, של תקיפת בני "חמולה" אחת את בניה של "חמולה" אחרת על רקע סכסוך בין המשפחות, כאשר דרך הדמים נדמית בעיני המעורבים כדרך היחידה לפתרון סכסוכים, משל לא חיים הם במדינת חוק שיש בה דין ויש דיין. עם מצב זה לא ניתן להשלים ויש חשיבות למסר שיפוטי לפיו מי אשר קיימות נגדו ראיות לכאוריות למעורבות בעבירות מעין אלה שיש בהן סיכון כה חמור לשלומם וחייהם של המעורבים, כמו גם עוברי אורח תמים, יראוהו כמי אשר מקומו מאחורי סורג ובריח גם בעת שמתברר משפטו, מאחר שאת המסוכנות הנשקפת ממנו, את חוסר המעצורים והאלימות הנלמדים מהתנהגותו, לא ניתן לאיין אלא על דרך של מעצר.

כך גם בענייננו. מדובר באירוע חמור ביותר שאך בנס לא הסתיים בנפגעים בנפש. ככל הנראה על רקע סכסוך בנוגע למרעה, התארגנו לכאורה העוררים ושותפיהם, וארבו במארב מתוכנן היטב, כשהם מצוידים בנשק, למתלוננים, כשהם נכונים לפגוע בהם עד כדי נטילת חיים. התנהלות זו מעידה על המשתתפים בה כי הם משולחי רסן ומסוכנים לשלום הציבור ובטחונו. מסוכנות זו גוברת אם מביאים בחשבון – חרף הטענה על סולחה שנטענה בעלמא – את הסיכוי והסיכון להסלמת האירועים ולפתיחת פרק נוסף בסכסוך. כן מקובל עליי כי קיים במקרה מעין זה חשש לשיבוש הליכי המשפט ולהשפעה על עדים. המכלול האמור מחייב לטעמי את הותרתם של העוררים במעצר.

אבהיר, כי ערה אני לנסיבותיהם האישיות הנטענות של העוררים, לטענות בדבר סולחה ולכך שסעיד נעדר עבר פלילי וילדיו אינם במצב בריאותי שפיר, כמו-גם למצבו הבריאותי הנטען של רעיד. ואולם, איני סבורה כי מסוכנותם של העוררים

ניתנת לאיון בחלופת מעצר מהטעמים שפורטו, ובוודאי שלא בחלופת מעצר בה אמורים הם לשהות יחדיו. אוסיף, כי מקובלת עליי טענת המשיבה כי גם לו היה סעיד משוחרר לחלופת מעצר לא היה באפשרותו ללוות את בנו לטיפולים רפואיים. עוד אוסיף כי נוכח הטענות כי רעיד נהג ברכב וניסה לדרוס עמו את אחד המתלוננים, על אף שרשיונו נפסל בשל הרשעה בגרימת מוות ברשלנות ונוכח נסיונו לברוח בהגיע השוטרים לעצרו, נראה כי יקשה ליתן בו אמון שיעמוד בתנאי שחרור כלשהם.

אני דוחה על-כן את הערר.