בש"פ 6843/11 ניסים בחירי נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט א' אינפלד ), שהורה על מעצר העורר עד תום ההליכים, בכפוף לאפשרות העורר לטעון נגד קיומן של ראיות לכאורה.

1.

בכתב אישום שהוגש נגד העורר ואביו, מיוחסות להם עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, נשיאת נשק, הצתה, חבלה במזיד ואיומים. לפי הנטען בכתב האישום, בין העורר ובני משפחתו לבין אדם נוסף (להלן: המתלונן ), כולם תושבי רהט, נתגלע סכסוך. ביום 18.6.2011, עקב העורר ברכבו אחר רכבו של המתלונן, שבו נסע גם בנו בן ה-8. בתוך כך, אחיו של העורר, שנהג ברכב נוסף, התנגש במכוון ברכבו של המתלונן, וגרם לזה להתנגש במשאית שעמדה במקום. בד בבד, ירה העורר באקדח לעבר רכבו של המתלונן. אביו של העורר, שנכח במקום, ירה אף הוא באקדחו לעבר רכבו של המתלונן. המתלונן נמלט מהמקום וביקש לתפוס מחסה בחצר בית דודו. העורר הגיע עם רכבו למקום, ועימו חבורת צעירים שאחזו באלות ובחרבות. העורר ואביו, יחד עם בני משפחה נוספים, ניפצו את שמשות רכבו של המתלונן, התנגשו בו באמצעות רכב, והציתו אותו באמצעות חומר דליק. בהמשך, איימו העורר ואביו על המתלונן ובנו, שהם יהרגו אותו וישרפו אותו, ו"יגיעו אליו" גם אם יהיה בכלא. שבוע לאחר מכן, בעודם יושבים במסדרונות תחנת המשטרה ברהט, שב ואיים העורר על המתלונן כי יפגע בו.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, עתרה המדינה לעצור את העורר ואביו עד תום ההליכים נגדם. הדיון בבקשה נדחה, כדי לאפשר לסניגורו של העורר לצלם חומר הראיות בתיק. עם זאת, בדיון שהתקיים ביום 30.8.2011 (יותר מחודש לאחר הגשת כתב האישום), התברר כי התביעה לא העבירה לבא כוח העורר את כל החומר הנדרש. בנסיבות אלה, הסכימה התביעה להגשת תסקיר מעצר בעניינם של העורר ואביו, עוד לפני שהתקיים דיון בעניין הראיות. ביום 20.9.2011, הגיש שירות המבחן את תסקיר המעצר בעניינם של השניים, שבמסגרתו לא בא בהמלצה על שחרור לחלופה. בית המשפט הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים, תוך שמירת זכותו לטעון בעניין הראיות. נקבע כי על רקע המסוכנות הברורה הנשקפת מהמעשים המיוחסים לעורר ולאביו – שכללו מרדף וירי ברחובות רהט, הצתה, איומים, זריקת אבנים – לא ניתן לשחרר את העורר ואביו לחלופת מעצר כלשהי. להחלטה זו מכוון הערר שלפניי.

טענות הצדדים

3.

העורר טוען כי נסיבותיו של העורר – צעיר בן 21 נטול עבר פלילי, המנהל אורח חיים נורמטיבי – מחייבות את שחרורו לחלופת מעצר. נטען כי בית המשפט התעלם מכך שהעורר היה משוחרר שבועיים ימים עובר למעצרו הנוכחי, ולא עשה על פעולה לפגיעה במתלונן או לשיבוש הליכי החקירה. לדבריו, יש בחלופה המוצעת בעיר לוד כדי לאיין את המסוכנות שאליה התייחס בית המשפט בהחלטתו. לדברי העורר, המלצת שירות המבחן – ובעקבותיה, החלטת בית המשפט – התבססה על "עומק הסכסוך" בין חמולות יריבות, ולא על בדיקה מעמיקה של עניינו הקונקרטי של העורר. לעניין זה נטען כי קיים הסכם "הודנה" בין משפחת העורר למשפחת המתלונן, שיש בו כדי להפחית את החשש מהתחדשות העימות.

4.

מנגד, סומכת המדינה את ידיה על החלטת בית המשפט קמא, וטוענת כי לא ניתן לאיין את המסוכנות הברורה הנשקפת מהעורר, אלא על-ידי הותרתו במעצר עד תום ההליכים. לדבריה, אין בתסקיר המעצר המלצה לשחררו לחלופת מעצר, נוכח רמת המסוכנות הגבוהה הנשקפת ממנו והסיכון להתחדשות הסכסוך. המדינה מדגישה כי הסכם ההודנה שאליו מתייחס העורר, לא נחתם על-ידי המתלונן עצמו, ולכן אין אינדיקציה לכך שהסכסוך הסתיים. המדינה מפנה גם לאישום הנוסף שלפיו העורר איים על המתלונן גם שבוע לאחר האירוע, בעוד השניים יושבים בין כתלי תחנת המשטרה. לשיטתה, יש בכך כדי ללמד על היעדר המורא של העורר מפני גורמי אכיפת החוק.

דיון והכרעה

5.

הדיון בבית המשפט המחוזי היה תחום לשאלת האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר, בהנחה שקיימות ראיות לכאורה למעשים נושא כתב האישום. זאת משום שהדיון בשאלת הראיות טרם התקיים וטענות העורר בעניין זה שמורות לו. זו היא המסגרת התוחמת גם את הדיון בערר שלפנינו.

6.

העורר ואביו, יחד עם בני משפחה נוספים, ניהלו מרדף ממושך בטבורה של עיר, כשהם יורים באקדחיהם לעבר המתלונן ובנו בן ה-8. בהמשך, הגיע העורר מלווה בחבורת צעירים חמושים למקום שבו תפס המתלונן מחסה, והצית את רכבו עם חומרים דליקים. כל אותה עת, המשיך העורר לאיים על המתלונן כי יפגע בו ובבני ביתו. המסוכנות הנשקפת ממעשים אלו – ברורה וזועקת. טענות העורר בדבר הסכם "סולחה" שנחתם בין משפחתו למשפחת המתלונן – שמפיג לשיטתו את המסוכנות – אין בהן כדי לסייע לו. גם אם הסכסוך הקונקרטי בינו לבין המתלונן היה מגיע לקצו – ואין זה בטוח כי כך הדבר – המסוכנות העולה מהמעשים נושא כתב האישום אינה נקודתית ומוגבלת כלפי המתלונן בלבד, אלא כזו שעלולה להיות מופנית כלפי הציבור בכללותו. איומי העורר בתחנת המשטרה מחזקים חשש זה, שכן יש בהם כדי להעיד על זלזול בגורמי אכיפת החוק ומקשים לתת בו את האמון הנדרש לשם שחרור נאשם לחלופת מעצר. כמו-כן, תסקיר המעצר של שירות המבחן עמד על מסוכנותו של העורר, ואינו ממליץ לשחררו לחלופה בשל כך שאין ביכולתה ליתן מענה ולצמצם את הסיכון לפגיעה במתלונן. אמנם, בית המשפט אינו מחויב לקבל את המלצות התסקיר, אך כפי שנפסק לא אחת, רק לעיתים נדירות יסטה בית המשפט מהמלצה שלילית של שירות המבחן, והוא יעשה כן רק בהתקיים נימוקים מבוססים וכבדי משקל (ראו: בש"פ 9376/09 פלוני נ' מדינת ישראל פסקה 9 וההפניות שם (לא פורסם, 1.12.2009)). אמנם בא-כוחו המלומד של העורר העלה השגות מפורטות על האמור בתסקיר המבחן ומשקלו המוגבל, הן לפני בית משפט קמא, הן לפניי. בית המשפט המחוזי עמד נכוחה על התשתית הנורמטיבית הצריכה לעניין ועל המשקל שיש ליתן להתרשמותו ולחוות דעתו של שירות המבחן. גם בטענות העורר כי היה משוחרר לפרק זמן של כשבועיים לפני מעצרו הנוכחי, אין כדי לשנות את התמונה. ב"כ המדינה הבהיר כי בשלב מסוים היו ספקות באשר לראיות לכאורה בעניינו של העורר ומטעם זה שוחרר בערובה. משנמצא בהמשך כי התשתית הראייתית איתנה, הוחלט על מעצרו.

בהיעדר עילה להתערבות בהכרעתו המנומקת של בית המשפט המחוזי, הערר נדחה.