בש"פ 9376/09 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו יוחסו לעורר שלושה אישומים שונים, המתארים מעשים אותם, על פי הנטען, ביצע העורר במי שהייתה בת זוגו בין השנים 2009-2002. באישום הראשון נטען, כי בשישה מועדים שונים, אנס העורר את המתלוננת בשתי דירות שונות בהן התגוררו יחדיו. באישום השני נטען, כי העורר אנס את המתלוננת פעם נוספת במועדון בו בילתה, כשהיא בגילופין. באישום השלישי נטען, כי ביום 27/6/09 שב ותקף העורר את המתלוננת במועדון בתל-אביב, בהיותה בגילופין. על פי הנטען, העורר ביקש מן המתלוננת לבוא עימו ומשזו סירבה משך אותה וגרר אותה על הארץ מרחק של עשרות מטרים. כל זאת, שעה שחברתה של המתלוננת, ש', נוכחת במקום ומנסה להרחיק את העורר מעל המתלוננת. בתגובה לכך, תקף העורר את ש' בכך שדחף אותה, קילל אותה והתרה בה לבל תתערב. בהמשך, כך כתב האישום, איים העורר על ש'. האישום השלישי ממשיך ומגולל שורה של אירועים בהם תקף העורר את המתלוננת. על פי הנטען, בהזדמנות אחת סטר לה; ובהזדמנויות אחרות הכה אותה, דחף אותה, הפיל אותה ארצה ונעל אותה בביתם מבלי אפשרות לצאת, שפך עליה אלכוהול, ירק עליה והכה אותה באגרופים. בנוסף, נטען באישום זה כי במועדים שונים, איים העורר על המתלוננת כי אם תעזוב אותו, הוא ירצח אותה ויתאבד, וכי אם יראה אותה עם גבר אחר ירצח אותה. בנוסף לכל אלה, בשני מקרים בהם הרתה המתלוננת לעורר, הוא כפה עליה לבצע הפלה תוך שהוא מאיים עליה כי אם לא תעשה כן, הוא ירצח אותה. באישום הרביעי , נטען כי העורר תקף חברה אחרת של המתלוננת, א', והכה אותה באמצעות אגרופו. בגין כל אלה, מייחס כתב האישום לעורר מספר עבירות אינוס, וכן עבירות של תקיפת בת זוג בנסיבות מחמירות, תקיפה סתם, איומים ותקיפה חבלנית, לפי סעיפים 345(א)(1), 382, 380(ג), 379, 192 ו-380 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

2.

בתגובה לבקשה למעצרו עד תום ההליכים שהגישה המשיבה, לא חלק העורר על קיומן של ראיות לכאורה לאישום הרביעי אולם הוא טען כי הראיות הקיימות ביחס לאישומים הראשון עד השלישי – חלשות. בית המשפט המחוזי (כב' השופט ג' נויטל ) סבר כי בטענה זו אין ממש. לקביעתו, נגד העורר קיימות ראיות לכאורה בעוצמה הנדרשת, שעיקרן הוא גרסאותיה של המתלוננת, אשר מתארות מסכת אלימות מתמשכת, אותן יש לבחון בהתחשב בכך שהמתלוננת היא קורבן לעבירת מין "מה גם ש[המתלוננת] כנה, והיא מסבירה את הלך הרוח שלה, מבלי להשחיר עוד את [העורר], היינו סיפרה את מה שעשה לה, לכאורה, ולא מוסיפה עוד. יש בכך כדי לחזק את מהימנותה ולא להיפך" (עמ' 6 להחלטת השופט נויטל). לאחר שקבע כי קיימות נגד העורר ראיות לכאורה, הורה בית המשפט המחוזי על עריכת תסקיר בעניינו של העורר.

3.

בתסקירו ציין שירות המבחן כי העורר ניהל אורח חיים מתפקד בדרך כלל, וכי רמת הסיכון שלו כלפי הסביבה אינה גבוהה. בצד האמור סבר שירות המבחן כי מערכת היחסים בין העורר למתלוננת מגלה, על פניו, בעייתיות; כי העורר מתקשה להבחין בנורמות החריגות שנוצרו ביניהם; וכי התנהלות זו חרגה אל מעבר לגבולות הזוגיות בין השניים. שירות המבחן התרשם, כי המפקחים שהוצעו על ידי העורר – בדמות אמו ושתי אחיותיו – הם ראויים, אולם נוכח כך שהניסיונות לאתר ולשוחח עם המתלוננת העלו חרס לא ניתן להעריך את רמת הסיכון כלפיה, ולכן לא ניתן להמליץ על שחרורו על העורר למעצר בית. בתסקיר משלים – שנערך לאחר שיחה עם המתלוננת – ציין שירות המבחן כי להתרשמותו, יכולתה של המתלוננת להתמודד עם העורר והתנהלותו כלפיה – מוגבלת; וכי היא פיתחה כלפיו רגשות המבוססים על תלות וחוסר אונים. מערכת היחסים בין העורר למתלוננת כוללת דפוסים בעייתיים וההערכה היא, כי שחרורו של העורר ממעצר בשלב זה כרוך בסיכון לפגיעה חמורה במתלוננת, שלא ניתן לאיינו באמצעות תנאים מגבילים. נוכח כל האמור, שירות המבחן לא המליץ על שחרורו של העורר ממעצר.

4.

לאחר הגשתם של תסקירי שירות המבחן הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. בהחלטתו ציין בית המשפט (השופטת ח' כוחן ) כי טרם שבא בהמלצה בחן שירות המבחן הן את דבריו של העורר, הן את דבריה של המתלוננת; וכי נוכח האמור בתסקירי שירות המבחן לא ניתן לשחרר את העורר לחלופה.

5.

מכאן הערר שבפניי, בגדרו טוען העורר כי אין ראיות לכאורה לעבירות המיוחסות לו בעוצמה הנדרשת לצורך מעצר עד תום ההליכים. לעמדתו, לצורך קביעה בדבר קיומן של ראיות לכאורה בעוצמה הנדרשת, אין די בהודעותיה של המתלוננת אלא נדרשות ראיות נוספות התומכות בגרסתה. ממילא, נטען, כי הודעותיה של המתלוננת מתייחסות בעיקרן לעבירות אלימות ולא לעבירות אונס. עוד נטען, כי המתלוננת מסרה כי היא קיימה עם העורר יחסי מין בהסכמה מספר רב של פעמים בתקופה הרלוונטית, וכי עובדה זו מקהה את עוקצה של טענת האינוס. העורר מוסיף וטוען, כי בהודעותיה של המתלוננת נפלו פגמים וסתירות. כך למשל, טענה המתלוננת כי בן דודה היה עד לכך שהעורר סטר לה, אולם בן הדוד טען כי לא היו דברים מעולם. עוד הוא טוען, כי המתלוננת נחקרה אף היא בחשד להפעלת אלימות כלפיו; וכי אף לגרסתה, ההפלות אליהן מתייחס האישום השלישי בוצעו מרצונה ולא בשל כפייה שכפה עליה העורר. בהמשך מטעים העורר כי המסוכנות הנשקפת ממנו היא מסוכנות ספציפית אותה ניתן לאיין באמצעות מעצר בית והטלת תנאים, וכי לא היה מקום לקבל את הערכת שירות המבחן ביחס למסוכנותו, שכן זו נשענת, כל כולה, על שיחה עם המתלוננת ולא על נתונים אובייקטיביים, לרבות עברו הנקי ואורח החיים הנורמטיבי אותו ניהל.

המשיבה סומכת ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, הודעותיה של המתלוננת זוכות לתמיכה בהודעות שמסרו חברותיה, וכן בהימצאותם של סימני חבלה על גופה. עוד טוענת המשיבה, כי הסתירות עליהן מצביע העורר הן מינוריות וכי את העובדה שבן-דודה של המתלוננת לא העיד על האירוע שלו היה עד, על פי הנטען, יש לייחס לחששו מפני העורר. לבסוף נטען, כי תסקיר שירות המבחן אינו מאפשר לשחרר את העורר לחלופה וכי בנסיבות המקרה, קם חשש להימלטות מן הדין.

6.

לאחר שסקרתי את חומר הראיות הקיים בתיק הגעתי למסקנה כי נגד העורר קיימת תשתית ראייתית לכאורית ברמה הנדרשת. ראשית, לאישומים הראשון עד השלישי. סקירת הודעותיה של המתלוננת מעלה, לכאורה, כי בינה לבין העורר התקיימה מערכת זוגית רווית אלימות קשה, הן פיזית, הן מילולית. אלימות זו כללה, לכאורה, הן את התקיפות המתוארות באישום השלישי, הן את מעשי האונס המתוארים באישומים הראשון והשני, אליהם, בניגוד לטענת העורר, התייחסה המתלוננת באופן מפורט ונרחב, על פני מספר הודעות שנגבו ממנה. האירוע המתואר באישום השלישי נזכר בהרחבה בגרסתה של המתלוננת, אשר ציינה כי העורר איננו מוכן לקבל את פרידתם "והוא מטריד אותי ועוקב אחרי לכל מקום שאני נמצאת והיום יצאתי לבלות במועדון עם [ש'] למקום הקבוע שלנו ואז הוא הגיע לכאן ומשך אותי בידי ולא עזב אותי למרות שביקשתי שיעזוב אותי ואז קראתי ל[ש'] שתעזור לי ואז [ש'] התקשרה למשטרה ואז תוך כדי מאבק שלי שניסיתי להשתחרר ממנו מאחר ותפס אותי חזק, הוא גרר אותי על הרצפה כ- 100 מטר לערך ומשך לי בחוזקה את העגילים מהאוזן" (עמ' 2 -1 להודעת המתלוננת מיום 27.6.2009).

תיאור דומה של אירוע זה נמסר גם מפיה של ש' והוא מאשש את גרסתה של המתלוננת בעניין זה (עמ' 1 להודעת ש' מיום 27.6.2009; עמ' 1 להודעת ש' מיום 28.6.2009). על פניו נראה, כי האירוע המתואר לא היה חד פעמי, אלא אירוע אחד בלבד מתוך רצף מתמשך של מעשי אלימות. כך, המתלוננת סיפרה כי במהלך יחסיהם תקף אותה העורר פעמים רבות, כי הוא נהג להכותה עד זוב דם ולחנוק אותה (עמ' 1 להודעת המתלוננת מיום 27.6.2009). בהמשך, מתארת המתלוננת מפורשות אירוע בו שפך עליה העורר אלכוהול והכה אותה באגרופים בפניה, וכן מספר רב של אירועים בהם השליך העורר לעברה סיגריות בוערות, דחף אותה, הכה אותה ואיים עליה ( שם. כן ראו הודעות המתלוננת מיום 27.6.2009, 28.6.2009, 1.7.2009 ). המתלוננת סיפרה כי העורר נהג לנעול אותה בדירתם המשותפת על מנת שלא תצא לבלות, וכי מעשי האלימות של העורר הפכו כה תכופים עד ש"זה היה כבר שגרתי, התרגלתי לזה כאילו וכבר שהייתי שואלת אותו למה אתה עושה את זה הוא היה אומר אני יודע שאני פוגע בך ומצטער ואחת הסיבות שהייתי חוזרת אליו זה כי הייתי מאמינה שהוא ישתנה" (עמ' 2-1 להודעת המתלוננת מיום 28.6.2009).

כאמור, מעשי האונס המיוחסים לעורר תוארו אף הם, ובפרוטרוט, בהודעותיה של המתלוננת. מדובר בתיאורים קשים שלא ראיתי לנכון לצטטם כאן בהרחבה. בתמצית ייאמר, כי לגרסתה של המתלוננת, העורר קיים איתה יחסי מין בניגוד לרצונה ותוך שימוש באלימות כשש פעמים (עמ' 2 להודעת המתלוננת מיום 27.6.2009 וכן עמ' 3 ו-5 להודעתה מיום 1.7.2009). עוד טענה המתלוננת כי באירוע נוסף, הגיע העורר למועדון לילה בו בילתה, נכנס אחריה לתא השירותים ושם קיים עימה יחסי מין בניגוד לרצונה ותוך השמעת איומים (עמ' 3 להודעת המתלוננת מיום 28.6.2009). יצוין, כי כאשר נשאלה המתלוננת מדוע נמנעה מלהתלונן על מעשי האונס היא השיבה כי פחדה מפניו של העורר

וכי סברה, לתומה, כי נוכח היותם בני זוג, קיומם של יחסי מין ללא הסכמתה איננו מהווה אונס. המתלוננת, כך לגרסתה לא ידעה ש"חבר אונס, עד עכשיו לא ידעתי שזה נקרא אונס לא הייתי מודעת לזה הייתי ממש תמימה... אני חשבתי ש[אונס] זה אחת שנאנסת ברחוב, לא ידעתי שזה גם בין חברים" (עמ' 4 להודעת המתלוננת מיום 1.7.2009).

7.

ככל שהגרסה המובאת בהודעותיה של המתלוננת תוכח, יש בה כדי לשמש בסיס להרשעתו של העורר בעבירות האלימות שיוחסו לו וכן בעבירות המין שיוחסו לו, בכפוף לעמידה בחובת ההנמקה המוטלת על בית המשפט מכוחו של סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. ממילא ברור, כי די בהודעות אלה כדי לשמש ראיות לכאורה נגדו, בשלב בו אנו מצויים עתה, מה גם, שבניגוד לנטען מפי העורר, הודעותיה של המתלוננת זוכות, בהיבטים מסוימים, לאישוש בהודעותיהן של חברותיה, א' וש'.

מש' נגבו מספר הודעות, בהן היא מסרה כי אופייה האלים של מערכת היחסים בין העורר למתלוננת היה ידוע היטב לסובבים אותה, אך הם חששו לנקוט צעדים בעניין זה בשל חששם מן העורר. כך, כאשר נשאלה ש' מה היה טיב יחסיו של העורר עם חברותיה של המתלוננת היא השיבה כי "לא היה קשר לא סבלנו אותו כי ידענו מה הוא מעולל לה ידענו פחות או יותר איך הוא מתנהג אליה ופחדנו שנחטוף מכות ממנו, במקום להגן עליה היינו הולכים כי פחדנו ממנו" (עמ' 1 להודעתה של ש' מיום 27.6.2009). ש' גם מסרה כי היא ראתה לא פעם חבלות על גופה של המתלוננת, לרבות שפה נפוחה, סימנים כחולים בפלג הגוף העליון ובעיקר ברגליים (עמ' 1 להודעה מיום 27.6.2009). בנוסף, מסרה ש' גרסה דומה לזו שמסרה המתלוננת ביחס לאירוע התקיפה והגרירה של המתלוננת על ידי העורר, המתואר באישום השלישי (עמ' 1 להודעה מיום 27.6.2009; עמ' 1 להודעה מיום 28.6.2009).

א', שאליה מתייחס האישום הרביעי שעל קיומן של ראיות להוכחתו לא חלק העורר בפני בית המשפט המחוזי – טענה אף היא בהודעתה, כי היא חזתה בעורר נוהג במתלוננת באופן אלים: "יצא לי לראות כמה פעמים שהוא גרר אותה, משך לה בשערות, וגרר אותה למקום שלא יכולתי לראות. זה היה במועדונים באזור רח' המסגר" (עמ' 1 להודעת א'). א' גם זכרה איומים ואלימות מצידו של העורר כלפי המתלוננת, ואף טענה כי המתלוננת לא הייתה צריכה לספר אודות האלימות המופעלת כלפיה, משום שניתן היה לראות סימנים לאלימות זו על גופה (עמ' 2 להודעתה של א'). המתלוננת, כך הסבירה א', "הייתה באה עם סימנים בכל הגוף, הייתה מפוצצת" ( שם ). בהמשך, תיארה א' אירוע בו תקף אותה העורר באגרופים בגלל שסבר כי "מתערבת בענייניו". בגין מעשיו של העורר נזקקה א' לטיפול רפואי. הודעות אלה אינן מתייחסות, אמנם, לסוגיית האינוס, אך יש בהן די לאשש את גרסתה של המתלוננת בדבר מערכת היחסים האלימה שהתנהלה בינה לבין העורר, טענה אותה הכחיש העורר מכל וכל בהודעה שמסר (עמ' 3-2 להודעת העורר מיום 27.6.2009).

8.

העורר מוסיף טוען לסתירות ופגמים שנפלו בגרסתה של המתלוננת. אכן, עיון בהודעתו של בן דודה של המתלוננת מעלה כי על פניו, בניגוד לנטען על ידה, הוא מכחיש כי היה נוכח באירוע בו הפעיל העורר אלימות כלפיה. ייתכן גם כי ההודעות שנגבו מן המתלוננת מעלות תהיות נוספות, לרבות בשאלת קיומם של יחסי מין בהסכמה בין השניים לאחר אירועי האונס הנטענים ובשאלת המניע להפלות שביצעה. אולם, איני סבור כי בכך יש כדי להקהות את עוצמתה של התשתית הראייתית עליה עמדתי. נזכור, כי דיון בבקשה למעצרו של נאשם עד לתום ההליכים איננו הזירה המתאימה לבירור מדוקדק של מהימנות העדים ומשקל העדויות. לכן, בשלב זה, על בית המשפט להשתכנע כי קיימות ראיות המקימות סיכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירות שיוחסו לו ורק אם קיימות פרכות מהותיות וגלויות לעין בחומר הראיות לכאורה, עליו להסיק מכך כבר באותו שלב את המסקנות המתבקשות לעניין המעצר (וראו: בש"פ 8728/07 אבו סבית נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.10.2007); בש"פ 830308 בדראן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.10.2007)). להשקפתי, פרכות כאלה אינן קיימות בחומר הראיות שלפנינו.

כאמור, בהודעות שנגבו ממנה מסרה המתלוננת גרסה עקבית וברורה באשר למערכת היחסים שלה עם העורר ומעשי האונס הנטענים, וגרסה זו זכתה – ולו בחלקה – לאישוש חיצוני בדמות ההודעות שמסרו ש' ו-א'. בהינתן קיומה של תשתית ראייתית לכאורית איתנה זו, הסתירות והתמיהות עליהן מצביע העורר אינן משמעותיות, להשקפתי, בשלב הדיוני בו אנו מצויים עתה, ומקומן להתברר במסגרת ההליך העיקרי.

9.

העבירות המיוחסות לעורר הן חמורות ביותר. לכאורה, במשך מספר שנים, הוא נהג במתלוננת בדרך של אלימות והשפלה קשות, איים עליה ואף כפה עליה לקיים עימו יחסי מין, תוך שימוש באלימות פיזית ומילולית. מעשים אלה משקפים מסוכנות ברף גבוה, אשר לעמדתו של שירות המבחן – ששקל את מכלול הנתונים הצריכים לעניין, לרבות נסיבות חייו ואישיותו של העורר ושיחה עם המתלוננת – לא ניתן לאיינה באמצעות שחרור בתנאים. שירות המבחן סבר עוד, כי העורר מהווה סכנה של ממש עבור המתלוננת, אשר תוארה כחסרת אונים מולו. אכן, כטענת העורר, המלצת שירות המבחן איננה כובלת את ידיו של בית המשפט אולם כפי שנפסק לא אחת, רק לעיתים נדירות יסטה בית המשפט מהמלצה שלילית של שירות המבחן, והוא יעשה כן רק בהתקיים נימוקים מבוססים וכבדי משקל (ראו, למשל, בש"פ 6437/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.8.2007) פסקה 4 להחלטתי; בש"פ 6794/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.9.2009) פסקה ח' להחלטתו של השופט א' רובינשטיין; בש"פ 3386/07 מדינת ישראל נ' אשד (לא פורסם, 18.4.07)). איני סבור כי נימוקים כאלה מתקיימים בענייננו, והדברים אמורים ביתר שאת נוכח כך ש לכאורה, מעשיו האלימים של העורר הופנו לא רק כלפי המתלוננת אלא גם כלפי קורבנות אחרים שניסו לגונן עליה. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבל את הטענה לפיה המסוכנות האמורה ממנו היא נקודתית בלבד. לבסוף אומר, כי במהלך הדיון, הפנה אותי בא-כוחו המלומד של העורר לשורה של החלטות בגדרן שוחררו בתנאים נאשמים שיוחסו להם עבירות דומות ואף, כך לטענתו, חמורות יותר. גם לאחר שעיינתי בהחלטות אלה לא שיניתי מדעתי, שכן אני סבור שעל נקל ניתן לאבחן בינן לבין המקרה שלפנינו, הן במישור של עוצמת הראיות הלכאוריות, הן במישור תוכנו של תסקיר שירות המבחן, והן במישור של חומרת העבירות. כידוע, כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו, ובנסיבות שנתגלו לפני אני סבור, כאמור, כי יש לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו.

הערר נדחה.