בש"פ 6589/10 סלאח אבו עמאר נ. מדינת ישראל

הרקע העובדתי

1.

נגד העוררים הוגש כתב אישום המחזיק שני אישומים, המייחס להם עבירות של רצח, קשירת קשר לפשע, החזקת נשק וחבלה בכוונה מחמירה לפי סעיפים 300(א)(2), 499(א)(1), 144(א) ו-329(א)(2) לחוק העונשין-תשל"ז-1977, ולגבי המשיב 1 – גם שתי עבירות של הדחה בחקירה. לפי עובדות האישום הראשון, קשרו המשיבים קשר ביניהם ובין אחיהם סאלח אבו עמאר (להלן: סאלח ) לרצוח את מאלק אבו עמאר (להלן: המנוח ) בעקבות סכסוך שנפל ביניהם. ביום 4.6.10, בסמוך לפני השעה 14:00, ישב המנוח במסעדה בצוותא עם בני משפחתו, ראמי אבו עמאר (להלן: ראמי ) ואיימן אבו עמאר (להלן: איימן ). זמן לא רב לאחר מכן, הגיעו למקום המשיבים ביחד עם סאלח באמצעות מכונית נהוגה על-ידי המשיב 2, כשסאלח יושב לידו ואילו המשיב 1 יושב במושב האחורי. המשיבים וסאלח עצרו את המכונית בסמוך למסעדה, המשיב 2 המשיך לשבת במושב הנהג כשדלת הנהג פתוחה, ובמקביל – נעמד המשיב 1 בסמוך לדלת האחורית של המכונית כשעל ראשו כאפיה המכסה חלקית את פניו, ובידיו אקדח. מיד לאחר מכן, רץ סאלח לעבר המסעדה כשהוא אוחז בידו רובה מסוג 16 M , נכנס לתוכה, נעמד במרחק של כשלושה מטרים מהמנוח, וירה לעברו מספר יריות בפלג גופו התחתון אשר הביאו לפציעתו, ולאחר שבועות אחדים שבהם עבר ניתוחים רבים – אף למותו של המנוח בבית החולים. מייד לאחר הירי, נמלטו סאלח והמשיבים מן המקום באמצעות הרכב, ודקות ספורות אחר-כך, הם הגיעו רגלית בסמוך לבית הוריו ואחיו של המנוח, וירו לעבר הבית – המשיבים באמצעות אקדחים שנשא כל אחד עימו, וסאלח באמצעות רובה 16 M . תוך כדי הירי, יצאו מהבית אימו ואחיו של המנוח, והמשיבים וסאלח המשיכו לירות לעברם, כשמהמשיב 2 אומר לאחיו: הנה אמא של מאלק, תהרוג אותה". אמו של המנוח ואחיו לא נפגעו מן הירי והמשיבים וסאלח נמלטו מן המקום. לפי עובדות האישום השני המופנה למשיב 1 בלבד, לאחר האירועים נושא האישום הראשון, בעת שהמשטרה תרה אחריו על מנת לעצרו בגין העבירות, שוחח המשיב 1 בטלפון עם אשתו והנחה אותה שבחקירתה במשטרה תאמר שביום האירוע היא יצאה מן הבית בשעה 09:00 והותירה אותו כשהוא ישן בביתו. עוד הנחה את אשתו להגיד כי היא אינה יודעת מה קרה אחר-כך שכן בהמשך אותו יום ישנה בבית אמה ושבה לביתה רק למחרת בערב. לאחר מכן, התקשר המשיב 1 לראמי, וניסה לשכנעו שלא להעיד במשטרה על מה שראה, ובהמשך העביר את הטלפון לאחר מהמשפחה אשר ניסה אף הוא לשכנע את ראמי שלא להעיד במשטרה על האירועים.

החלטתו של בית המשפט קמא

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצרם של העוררים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם. בדיון שהתקיים בגדרה של אותה בקשה טענו העוררים כי לא קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס להם בכתב האישום. בית המשפט סקר את ההודעות השונות שנמסרו בפרשה, וביניהן את זו של ראמי, שהיה עד לירי שביצע סאלח במנוח במסעדה; את הודעת אחות המנוח, נורה אלעלימי, אשר היתה עדה לירי לכיוון בית משפחת המנוח ותיארה את המשיבים ואת סאלח בצורה זהה לזו שבה הם תוארו על-ידי ראמי; וכן את הודעותיהם של ג'יהן אבו עמאר, שריף אבו עמאר, פאוזיה אבו עמאר, אכרם אבו עמאר ובאסל אבו עמאר, אשר היו עדים לאירועי הירי לעבר בית משפחת המנוח. בצד האמור, עמד בית המשפט על דבריו של איימן שסיפר בשיחה עם החוקר, שהוקלטה ללא ידיעתו, כי הוא יודע מה ראמי סיפר למשטרה וכי מה שסיפר זו כל האמת. ראמי מצדו אישר לחוקריו כי סיפר לאיימן על הגרסה שמסר במשטרה. שיחה נוספת שנסקרה על-ידי בית המשפט קמא היא זו שבין המשיב 1 ואחיו לבין ראמי, שבה ניסו השניים לשכנע את ראמי שלא להעיד נגדם במשטרה. עוד הובאה הודעתו של אחיו של המנוח עארף, שמסר במשטרה כי ביום האירוע הוא שמע יריות והתקשר לאחיו המנוח, שסיפר לו שנורה על-ידי "סאלח, סלאח, ראתב". קיומה של שיחה זו זכה לתמיכה בעדותו של ראמי ובפלטי שיחות הטלפון של עארף. הודעה נוספת שצוינה בפסק הדין היא זו של אביו של המנוח, שסיפר כי ביום מסירת ההודעה הגיע לביתו אדם עוטה כאפיה שבידו קוראן, תכריכים ואקדח ואמר לו: "תירה בי". הוא הסיר את הכאפיה מעל פני האיש וראה כי מדובר בסאלח. אביו של המנוח החל לתקוף את סאלח, שברח והותיר אחריו את החפצים שהביא עמו, שאכן נמצאו במקום מאוחר יותר. עדי ראיה ניטראליים שהיו במקום אישרו את עיקרי הסיפור, ואבי המנוח הסביר כי לפי המנהג הבדואי התנהגותו של סאלח מלמדת על אשמתו. בית המשפט ציין עוד כי המשיב 1 הסגיר את עצמו למשטרה רק כעבור שלושה שבועות מיום האירוע, עובדה שהוסברה על-ידו בכך שלאחר האירועים הוא עזב את ביתו למשך תקופה זו ולא יצר כל קשר עם אשתו. המשיב 1 לא ידע להסביר את פשר התנהגותו זו. המשיב 2 לעומתו סיפר כי ביום האירוע ישב בבית קפה עד שעות הצהרים המוקדמות – דבר שאושר על-ידי בעל בית הקפה, ואחר-כך הלך לביתו לישון. לטענתו הוא אמנם ראה שיש "בלגן בכפר" אך לא נטל בו כל חלק.

3.

בית המשפט בחן את חומר הראיות, ומצא כי הוא בעל פוטנציאל סביר להביא להרשעתם של המשיבים. בית המשפט בחן את טענות המשיבים בנוגע לסתירות שנפלו בגרסתו של ראמי. אגב כך, הפנה בית המשפט לדבריו של איימן, שהסביר כי ראמי הוא חבר של המשיב 2, וכל עוד היה המנוח בחיים, הוא ריחם על המשיבים ולא רצה להפלילם. בית המשפט ציין עוד כי ראמי הסביר כמה מן הסתירות שנפלו בדבריו, והוסיף כי "נראה שמאחורי הקלעים הופעלו על ראמי לחצים וגם לו עצמו היה עניין שלא להחריף את המצב בתקווה שמאלק יצליח לשרוד את הפציעה וניתן יהיה להסדיר את הסכסוך בין המשפחות". בנפרד מכך, קבע בית המשפט כי הסתירות בגרסאותיו של ראמי, ייבחנו על-ידי המותב שישמע את המשפט "ויצטרך לקבוע את משמעותן, אם בכלל". הובהר בנוסף כי אילו היו הראיות מסתכמות בעדותו של ראמי, היה מקום לבחון אם יש בסתירות שנפלו בה כדי לכרסם בראיות המשיבה, ואולם נוכח החיזוקים השונים להודעותיו, שנסקרו לעיל, פסק בית המשפט כי נגד העוררים קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתם. על רקע זה, ונוכח מסוכנותם של העוררים והיעדרה של חלופת מעצר הולמת, הורה בית המשפט על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים.

להחלטה זו מופנה הערר שלפניי.

טענות הצדדים

4.

לטענת העוררים, שגה בית המשפט קמא משלא נתן משקל לסתירות הרבות שנפלו בהודעותיו של ראמי, שאינן מאפשרות להסתמך עליהן לצורך קביעת קיומן של ראיות לכאורה. כך, בעוד שבהודעתו הראשונה מיום 6.6.10. זיהה ראמי את העוררים כמי שהיו מעורבים בירי לעבר המנוח, בהודעה שמסר למחרת זיהה העורר רק את סאלח כמי שאחז בידו 16 M

וירה באמצעותו במנוח. באותה הודעה, ציין ראמי שאת העורר 2, הוא זיהה כמי שנשאר ברכב ולגבי העורר 1 – ציין כי הוא היה עם מנדיל (כיסוי ראש) וכי הוא לא זיהה אותו בשל הכיסוי שהיה על פניו, אך נאמר לו על-ידי אחרים כי מדובר בעורר 1. לגישת העוררים, נוכח דברים אלה, לא ניתן לתת משקל כלשהו לזיהויו של העורר 1 על-ידי ראמי. העוררים מפנים עוד לעימות שנערך ביום 10.6.10 בין ראמי לבין העורר 2, שבמהלכו ציין ראמי כי הוא זיהה רק את סאלח, וכי לא זיהה את העורר 2 כמי שנהג ברכב והמתין ליורים. לדברי העוררים, ראמי אף סיפר כי ראה את העורר 2 נוהג ברכב כ-20 דקות לפי תחילת האירוע, והוסיף כי מי שנהג ברכב בעת שיצאו היורים מהרכב אינו אותו אדם שהוא ראה קודם לכן. הודעה נוספת שאליה מפנים העוררים היא זו שנגבתה מראמי ביום 13.6.10 שבה סיפר כי העורר 2 נהג ברכב בעת הירי, ומשנשאל מדוע אמר אחרת בעימות – השיב כי הוא בדק את עצמו ועם אחרים, ולטענתו בעימות היה מבולבל וכעת הוא בטוח בעצמו. לדברי העוררים, מההודעה עולה כי הזיהוי נעשה בעיקר על סמך העובדה כי נהג הרכב חבש כובע לבן, כדוגמת זה שהעורר 2 נוהג לחבוש, ונוכח הבנתו של ראמי כי אדם בשם שאהר, שראמי סבר כי היה ברכב שהיה מעורב בירי, היה למעשה ברכב אחר. לדבריהם, ראמי מסר תשובה מתחמקת כשנשאל האם ראה את פניו של עורר זה. בהודעה נוספת של ראמי שהובאה על-ידי העוררים, מסר הלה כי הוא זיהה

את העורר 2 באמצעות הכובע שהוא חובש תמיד, וכי הפער בין גרסאותיו נעוץ בבלבול. באותה הודעה מסר ראמי כי הגם שראשו של העורר 1 היה מכוסה במנדיל, פניו לא היו מכוסות, וכך הוא זיהה אותן.

5.

לצד הסתירות הנטענות בגרסתו של ראמי, טענו העוררים בנוסף כי עדותו של ראמי נסתרה בעדותם של עדים אחרים שנכחו במקום הירי, שלהודעותיהם לא התייחס בית המשפט המחוזי. לדידם, קיימות ראיות ברורות לכך שכל המעורבים בירי היו רעולי פנים כך שלא ניתן היה לזהותם, זאת בניגוד לעדותו של ראמי. עוד טוענים העוררים כי הקביעה שלפיה יש בעדויות שהובאו לעניין הירי על בית משפחת המנוח, כדי לחזק את עדותו המפלילה של ראמי, שגויה אף היא. לגישתם, מרבית העדויות בהקשר אחרון זה נמסרו חודש לאחר האירועים, והן לא היו עקביות. עוד הם גורסים כי ממילא לא ניתן למצוא בהן חיזוק לעדות שאין בה כל גרעין של מהימנות, כדוגמת זו של ראמי. בהתייחס לטענה כי המנוח זיהה את היורים טרם מותו בשיחת טלפון עם אחיו עארף, טוענים העוררים כי אין הדבר הגיוני שכן כל היורים היו רעולי פנים; כי המנוח קרא עיתון בטרם נורה, ולא היה סיפק בידו לזהותם; וכי לפי העדויות, בעת שהובהל לבית החולים, נמנע המנוח מלדבר, ורק צעק מכאבים. אשר לעדות בדבר "וידוי" של סאלח כמי שירה במנוח, בפני אביו, טוענים העוררים כי זו מסבכת את סאלח בלבד, מה גם שהודעותיהם של עדים שונים, סתרו את קיומו של ה"וידוי" האמור, כפי שנמסר על-ידי אבי המנוח. עוד מציינים העוררים כי העדים הנוספים שתמכו בגרסתו המפלילה של ראמי, וצוינו על-ידי בית המשפט, הם כולם בני משפחה של המנוח, ומכאן שאין ליתן אמון בדבריהם. בצד זה מפנים הם לעדות שלפיה הרכב שעזב את זירת הרצח פנה שמאלה לכיוון להבים, ומכאן שאין זה אפשרי שהוא נסע לכיוון בית משפחתו של המנוח המצוי בכיוון הנגדי. בהינתן הקשיים הראייתיים, טוען בא כוחם של העוררים כי יש מקום לבחון את שחרורם לחלופת מעצר.

6.

המדינה טוענת מצידה כי ראמי הוא עד מרכזי שישב עם המנוח במסעדה והיה עד לאירועים שהתרחשו. הוא הבחין בעורר 2 נוסע ברכב סמוך לאותה מסעדה וכעבור זמן קצר ראה את העורר 2 חוזר למקום עם העורר 1. לטענת המדינה, ראמי אמנם לא היה עקבי בעדותו בשאלת הזיהוי, אך עם זאת, חומר הראיות מספק הסברים לחוסר עקביות זו, ובכלל זה חוסר רצון להפליל את העוררים כל עוד המנוח היה בחיים, ולחצים שהופעלו על ראמי. המדינה מטעימה כי לעדות זו מצטרפת עדותו של אחי המנוח עארף, שטען כי המנוח מסר לו את זהות היורים בו בשיחת טלפון, טענה שזכתה לחיזוקים שונים. עדויות נוספות הן אלה של אחיו ואחיינו של המנוח שסיפרו שהעוררים השתתפו בירי על בית משפחת המנוח, ועדותם תומכת בגרסה המפלילה את העוררים. לטענת המדינה, גם איימן ששהה במסעדה בעת האירועים, אמר לחוקר שראמי סיפר את האמת בהודעתו המפלילה, ולא דבק בהודעה זו כי חשש שזו תסבכו. עוד טוענת המדינה, כי יש לדחות את טענת העוררים בדבר הניתוק בין שני האירועים - זה

שבמסעדה וזה שבבית המנוח, כך שלא יתאפשר שימוש בראיות לכאורה המתייחסות לאירוע השני באופן שיחזק את הטענות בדבר התקיימות האירוע הראשון. לטענתה, סמיכות הזמנים בין שני האירועים מאפשרת לראות בעדויות הנוגעות לאירוע השני, ככאלה המחזקות את העדויות בנוגע לאירוע הראשון.

7.

אשר לטענה כי הרכב שהיה מעורב באירוע הירי נסע בכיוון הנגדי לזה של בית המנוח, טוענת המדינה כי אפילו בהנחה שעדות זו הינה עדות אמת, אין בדבר כדי לשלול את מעורבותם של העוררים באירוע הירי על בית המנוח, שכן הרכב יכול היה לבצע בהמשך פניית פרסה; ובכל מקרה משקלה של עדות זו מוגבל, שכן היא נאמרה על-ידי העד לאחר שנורה לצדו צרור יריות מנשק אוטומטי. לצד זה מציינת המדינה כי הגם שההודעות בנוגע להתרחשות השנייה נגבו בחלוף זמן מקרות האירועים, העוררים המוכרים לעדים זוהו על-ידם בבירור, וממילא ניתן לתלות את חלוף הזמן עד למסירת העדות במותו של המנוח, שהגביר את נכונותם למסור עדות. עוד מצביעה המדינה על "היעלמותו" של העורר 1 למשך שלושה שבועות מאז האירועים ועד שהסגיר עצמו למשטרה ולהסברים הבלתי מספקים והבלתי עקביים שבהם ניסה לתלות היעדרות זו. בצד זה מציינת המדינה את ניסיונו של העורר 1 להדיח את אשתו ואת ראמי שלא להעיד נגדו, המגובה בהקלטות. בהתייחס לעורר 2, מוסיפה המדינה ומציינת, כי גרסת האליבי שמסר הופרכה בעדויות אמו ואחותו, ומצביעה גם על קיומו של מניע לביצוע הירי על-ידו. לגישת המדינה, המסכת הראייתית האמורה מגבשת מרקם ראייתי לכאורי מספיק לשם מעצרו .

דיון

8.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועמדתי על ראיות התביעה, מסקנתי היא כי נגד העוררים קיימות ראיות לכאורה להרשעתם בעבירות שיוחסו להם.

הכלל בפסיקתנו הינו כי בשלב שבו נבחנת אפשרות מעצרו של נאשם עד תום ההליכים, בית המשפט אינו נדרש לבסס את הכרעתו בהתאם לרף הראייתי שיידרש במשפט עצמו, משמע הוכחה מעבר לספק סביר. תחת זאת, די בשלב זה כי בידי התביעה קיימות ראיות המקימות פוטנציאל סביר להביא להרשעת הנאשם בתום ההליך המשפטי, לאחר שהראיות ה"אילמות" יעברו את כור ההיתוך של ההליך המשפטי, לרבות חקירות נגדיות וטיעונים מפורטים לגופו של עניין, ו"יספרו" את האמת ;המשפטית (ראו למשל בש"פ

3161/10 מדינת ישראל נ' מהרבנד , סעיף 14 (לא פורסם, 2.5.10); בש"פ 6503/09 אבו קמיר נ' מדינת ישראל , סעיף 5 (לא פורסם, 30.8.09)). בחינת מצבור הראיות בפרשה שלפנינו מלמדת כי קיימות ראיות לכאורה לאישומים המיוחסים לעוררים. אעמוד בתמצית על הראיות המרכזיות שהוצגו על-ידי התביעה.

הודעותיו של ראמי

9.

מרכיב מרכזי במכלול הראיות הלכאוריות אשר הובא נגד העוררים מצוי בעדותו של ראמי, שהינו אחיינו של המנוח, והיה עד ראייה לאירוע הירי שהתרחש במסעדה. בעדותו הראשונה מיום 6.6.10, סיפר ראמי כי סעד בצוותא עם המנוח ועם איימן במסעדה. בשלב מסוים עבר העורר 2 עם רכב מסוג טויוטה בצבע כסף ליד המסעדה והמשיך בנסיעתו. בחלוף 20 דקות, הגיעו למקום העוררים וסאלח ברכב הטויוטה שנצפה 20 דקות קודם לכן. העורר

2 ירד מן הרכב ועמד לידו, העורר 1 ירד אף הוא מן הרכב כשבידו אקדח שלוף, המופנה לכיוון שולחנם של ראמי, איימן והמנוח, אך היות שהאקדח לא נדרך, לא עלה בידו לירות. סאלח, שהיה חמוש ב-16 M

דרך את הנשק, העביר אותו ל"אוטומט", וירה לעבר השלושה ממרחק של 3 מטר . לדברי ראמי, הוא הצליח לברוח מן המקום, אך המנוח לא הצליח להימלט, ולכן פגעו בו חמישה כדורים מן הרובה. לאחר הדברים האלה, נמלטו השלושה ברכב מן המקום. בסופה של ההודעה, זיהה ראמי תמונות שהוצגו לו של המעורבים. בהודעה השנייה, מיום 7.6.10, שינה ראמי מדבריו וסיפר כי האדם שהיה עם העורר 2 ועם סאלח ברכב לא זוהה על-ידו בשל המנדיל שהיה על פניו, אך נאמר לו כי מדובר בעורר 1. ראמי הסביר את ההבדל בין גרסאותיו בכך ששכח לציין בהודעתו הראשונה כי העורר 1 עטה על פניו מנדיל. בחלוף שלושה ימים התקיים עימות בין העורר 2 לבין ראמי. בעימות סיפר ראמי כי העורר 2 הגיע למסעדה 20 דקות לפני האירועים והוא הציע לו לשבת עימם, אך העורר 2 נמנע מלעשות כן. לדבריו, מבין שלושת האנשים שהיו ברכב הוא זיהה רק את סאלח כמי שירה ב-16 M , שכן השאר היו מכוסים בפניהם, כשלגבי העורר 2 התברר מבדיקה עם משפחתו כי הוא לא היה בזירה בעת האירועים, ובכל מקרה הוא אינו יודע אם נהג הרכב היה העורר 2 או שמא היה זה שאהר. בהודעה נוספת שנמסרה מפי ראמי במשטרה בחלוף שלושה ימים נוספים סיפר הלה כי העורר 2 הגיע למסעדה 20 דקות לפני האירועים וביקש לשבת עימו, אך נמנע מלעשות כן לאחר שראה את המנוח. לדבריו, לאחר 20 דקות, הגיעה למקום מכונית נהוגה על-ידי העורר 2. סאלח ירד מן הרכב ראשון, רץ לעבר המסעדה והחל יורה באמצעות 16 M בעוד העורר 1 עמד ליד הדלת האחורית של הרכב עם אקדח ביד ועם מנדיל על ראשו, ואילו העורר 2 פתח את דלת הרכב, אך לא ירד ממנו. כשנשאל לפשר הפער בין הודעותיו, אמר כי לאחר שבהודעה הקודמת גרס כי לא זיהה את העורר 2 "אני בדקתי את עצמי אני בטוח זה ראתב (העורר 2 –ע.פ.) בגלל ששאהר היה עם רכב אחר". לטענתו, העורר 2 חבש על ראשו כובע לבן כפי שהוא חובש תמיד, והוא זיהה אותו לפי הכובע ולפי הרכב שעימו הגיע למקום, שהיה זהה לזה שבו נהג 20 דקות לפני האירועים. בהודעה נוספת מיום 13.7.10 שב ראמי על גרסתו כי העורר 2 הגיע למקום ברכב כשלראשו הכובע הלבן שהוא חובש תמיד, ועימו סאלח והעורר 1. ראמי חזר על תיאור האירועים לרבות הירי שבוצע על-ידי סאלח באמצעות 16 M

הישארותו של העורר 2 ברכב, וירידתו של העורר 1 ממנו כשהוא מכוון אקדח לכיוון השולחן שבו ישב ראמי במסעדה. בהודעתו סיפר עוד ראמי על שיחת טלפון שהתקיימה בין המנוח שהיה פצוע לבין אחיו עארף, שבו אמר המנוח לאחיו כי נורה על-ידי העוררים וסאלח. גם בגדרה של הודעה זו נשאל ראמי לפשר הפערים בגרסתו ואמר "הסיבה שהייתי בטוח בעצמי שזה ראתב והמשפחה באו ואמרו לי שזה ראתב, אמרו שראתב לא היה והתחילו לבלבל אותי בינו לבין אדם בשם שאהר".לדבריו, העורר 1 אמנם היה מכוסה במנדיל, אך גם במצב זה ניתן היה לראות את פניו.

10.

מסקירת העדויות עולה כי ראמי לא היה עקבי בעדותו בנקודות מרכזיות שונות הנוגעות לזיהוי המעורבים. בעוד שבכל העדויות ציין כי סאלח היה מי שירה בסופו של יום באמצעות הרובה במנוח, נוכחותם של העוררים הועמדה על-ידו בספק בכמה מהודעותיו, וזיהויים בחלק מן ההודעות מסתמך על היגיון, ועל שיחות עם אנשים שונים לאחר האירועים, יותר משהוא מסתמך על זיהוי ממשי של המעורבים בזמן אמת. ואולם, איני סבור כי המסקנה המתבקשת מסתירות אלה הינה כי יש לשלול את משקלן של הודעותיו מכל וכל. ראשית, העורר היה עקבי בנוגע להשתלשלות האירועים נושא הירי, החל מהגעתו של העורר 2 למקום כ-20 דקות לפני תחילתם , המשך בהגעת הרכב למקום, הירי שבוצע על-ידי סאלח והימלטות שלושת המעורבים מן הזירה. גם בנוגע לזהות המעורבים, דבק ראמי בטענה כי העורר 1, עטה על פניו מנדיל, גם אם לא היה עקבי בשאלה אם ניתן היה לזהותו בשל כך. זיהויו של העורר 2 נסמך על הכובע שחבש באירוע, שאותו נוהג הלה לחבוש תמיד, ועל המכונית שבה נהג בעת האירועים, שבמכונית זהה לה נצפה העורר 2 נוסע 20 דקות קודם לכן. זיהוי זה, גם אם אינו חד משמעי, כולל מרכיבים נסיבתיים ברי משקל. שנית, בפי העורר היו הסברים להבדלים בין גרסאותיו, ולדבריו הוא לא היה בטוח בזהות היורה בשל דברים שנאמרו לו על-ידי אחרים, אך לאחר מכן הוא הרהר בדברים והגיע למסקנות ברורות. בלבול זה מתיישב, בין היתר, עם המהירות והפתאומיות שבה אירעו ההתרחשויות, וכן עם תוצאותיהן הקשות. שלישית, כשם שציין בית המשפט קמא, "נראה שמאחורי הקלעים הופעלו על ראמי לחצים וגם לו עצמו היה עניין שלא להחריף את המצב בתקווה שמאלק [המנוח-ע.פ.] יצלח לשרוד את הפציעה וניתן יהיה להסדיר את הסכסוך בין המשפחות". דברים אלה לא נאמרו בעלמא. הם נסמכים, בין היתר, על שיחת טלפון מיום 26.6.10 בין העורר 1 ואחיו לבין ראמי, שהוקלטה על-ידי המשטרה, שבה נשמע העורר כשהוא מנסה לשכנע את ראמי שלא להעיד נגדו. רביעית, ובמישור רחב יותר, אין די בהצבעה על תמיהות וסתירות בדברי עדים – ואפילו מדובר בעדים מהותיים – כדי להביא למסקנה כי אין להתחשב בהם לצורך בחינת קיומן של ראיות לכאורה. כדי שגרסתו של עד תאוין, על הסתירות והפירכות המתעוררות בה להיות גלויות על פניהן, ועליהן לקעקע את הגרסה באופן שלא יאפשר ליתן בה כל אמון ויציגה כמשוללת יסוד (בש"פ 9376/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.12.09)). הודעותיו של ראמי, הגם שחוסר האחידות בהן אכן מעורר קושי, אינן משוללות כל יסוד, והפערים הקיימים בהן הוסברו. כפי שציין בית המשפט המחוזי, אפשר שהודעותיו של ראמי לבדן, לא היה די בהן כדי לגבש ראיות לכאורה נגד העוררים, ואולם בהצטרפן לראיות הנוספות שהציגה התביעה המארג הכולל מאפשר להקנות להודעות אלה משקל בשלב הדיוני הנוכחי.

הודעתו של איימן

11.

איימן, שהיה אף הוא עד ראיה לאירוע הירי והעוררים הלינו על אי כך שבית המשפט לא נתן דעתו לעדותו , נמנע מלשתף פעולה עם חוקרי המשטרה, אך בשיחה שקיים עם החוקר אמיר והוקלטה בלא ידיעתו אמר את הדברים הבאים:

אמיר: אתה יודע מה ראמי אמר?

איימן: אני יודע. יודע מיליון אחוז.

אמיר: מתי ראמי דיבר איתך?

איימן: אתמול (...)

אמיר: עכשיו, מה שראמי סיפר לנו זה האמת?

איימן: כן (...)

אמיר: ראמי עשה איתנו זגזוגים. תבין דבר אחד.

איימן: אני אגיד לך מה הסיפור של הזגזוגים? (...) היה ראתב [העורר 2-ע.פ] חבר שלו (...) כאשר מאלק [המנוח-ע.פ.) נורה הוא היה עדיין בחיים. וראמי היה עדיין בטוח נוטה לכיוון שלהם (...) היה לו חנון (רחמנות-תרגום של המתרגם מערבית) אליהם הוא היה מתחמק כי ראתב החבר שלו, בגלל זה פעם כך ופעם כך (...) עכשיו שהילד מת הוא הפסיק להתחמק (..) זאת אומרת מה שאמר לך ראמי בפעם האחרונה זה האמת".

מן הדברים עולה אפוא, כי "זגזוגיו" של ראמי היו תוצאה של רצונו להגן על חברו, הוא העורר 2, ואולם עם מותו של המנוח, לא ראה עוד הצדקה להגן עליו ולכן חדל לעשות כן. לדבריו, מה שראמי אמר במשטרה הוא אמת. יצוין עוד, כי בחקירתו במשטרה מיום 19.7.10, ציין ראמי כי סיפר לאיימן על הדברים שאמר בחקירתו במשטרה ועל כך שהפליל את העוררים ואת סאלח. הנה כי-כן, עדותו של איימן מספקת אף היא הסבר לחוסר העקביות בגרסתו של ראמי, וגורסת כי דבריו המפלילים במשטרה, הינם דברי אמת. אמנם בהודעתו מיום 8.7.10 טען איימן כי רק אדם אחד ירה במנוח, שהיה רעול פנים, ולטענת העוררים – שגה בית המשפט כשנמנע מלהתייחס להודעה זו. ואולם לדברים אלה יש להתייחס על רקע הדברים האחרונים שהובאו, וכן על רקע דבריו של איימן כי "נכנסתי להלם" וכי "הפנים שלי לא היו על הכביש, הגב שלי היה לכיוון הכביש ולא ראיתי כלום. ראיתי רק בן אדם אחד, היו 3 היו 10 זה לא יודע", המחלישים את המשקל שיש ליתן להודעתו בהקשר זה.

הודעתו של עארף

12.

עארף, אחיו של המנוח, סיפר בעדותו כי שוחח בטלפון עם המנוח בעת שזה הובהל לבית החולים על-ידי ראמי, והמנוח אמר לו "ירו בי". בתשובה לשאלתו של עארף מיהו היורה, השיב המנוח: סאלח, סלאח וראתב". כאמור, גם ראמי העיד על קיומה של שיחה זו ועל תוכנה, ודבר קיומה נתמך גם בפלטי שיחות הטלפון של עארף המתעדים שיחה במועד הנטען שהתנהלה בין הטלפון הסלולארי של עארף לבין זה של המנוח. כידוע, אמרה הנאמרת על-ידי קורבן למעשה אלימות הנוגעת לאותו מעשה, לא תיחשב לעדות מפי השמועה, אף אם לא ניתן להביא את העד לעדות, אם היא נאמרה בסמוך למעשה האלימות, ניתן לראות בה חוליה בשרשרת האירועים, והיא נמסרה בשעה שאומר האמרה היה על ערש דווי (ראו סעיף 10 לפקודת הראיות, תשכ"ח-1968). גם דבריו של עארף עשויים אפוא להוסיף נדבך למארג הראייתי הלכאורי נגד העוררים.

הודעות בנוגע לירי על בית משפחת המנוח

13.

כאמור, בגדר האישום הראשון המיוחס לעוררים, מנוי אירוע נוסף, שבו נטלו חלק דקות ספורות לאחר אירוע הירי במסעדה, שבמסגרתו נסעו השניים בצוותא עם סאלח לביתו של המנוח וירו לעבר הבית ולעבר בני משפחתו. בית המשפט המחוזי סקר הודעות שונות המתייחסות לאירוע זה, ובכלל זה את דבריה של אחות המנוח נורה אלעלימי בהודעתה מיום 8.7.10, שראתה את המעורבים מחביאים נשק אוטומטי גדול ואקדחים בבית אמם יום לפני האירועים, וביום האירוע, לשמע היריות, ירדה לרחוב וראתה את העוררים מחזיקים בידם רובים ואת סאלח אוחז בידו "נשק גדול אוטומטי". לדבריה, לעורר 2 היה כובע מצחיה לבן ואילו על ראשו של העורר 1 היה מנדיל, שלא כיסה את פניו. תיאור זה של העוררים על-ידי אחות המנוח תואם את תיאורו של ראמי, וכמוהו תיאור כלי הנשק שהמעורבים נשאו עימם. בנוסף, הירי שבוצע לעבר ביתו של המנוח פרק זמן קצר לאחר האירועים במסעדה, משמש ראייה נסיבתית בעלת משקל לזיהויים של העוררים כמי שביצעו את הירי לעבר המנוח במסעדה. לצדה של הודעה זו, הביאה התביעה הודעות נוספות – שצוינו על-ידי בית המשפט קמא – בהתייחס לאירועי הירי לעבר הבית, שגם מהן עולה כי העוררים אחזו בידיהם אקדחים והיו מעורבים בירי לעבר בית משפחתו של המנוח. הודעות אלה נמסרו על-ידי מי שלהם היכרות קרובה עם היורים ויכלו לזהות אותם בנקל. אמנם, אפשר שיש בפרק הזמן בן החודש שחלף מאז האירוע ועד למסירת ההודעות, כדי להחליש את משקלן, הגם שניתן להסבירו בכך שהעדים "חיכו" לראות את טיב מצבו של המנוח לפני שגמרו אומר בלבם לפנות במשטרה. ניתן גם לטעון כי בהיותם של חלק מן העדים בני משפחה של המנוח יש כדי לכרסם במשקל ההודעות.

ואולם, שאלות שעניינן במשקלה של הודעה– מקומן להיבחן במהלך המשפט עצמו ולא בשלב הלכאורי, עת מדובר בראיות גולמיות שטרם בוררו.

"היעלמותו" של העורר 1 לאחר האירועים

14.

מייד לאחר האירועים "נעלם" העורר 1 לפרק זמן של שלושה שבועות, ורק לאחריהם הוא הסגיר את עצמו למשטרה. בהודעתו מיום 26.6.10, טען העורר 1 כי הוא בא לתחנת המשטרה נוכח העובדה שאחיו אמר לו שהמשטרה תרה אחריו, וכי בשלושת השבועות האחרונים הוא היה בצפון בעניין פרטי. לדבריו,

אין מי שיכול להעיד על כך ששהה בצפון. בהודעתו מיום 29.6.10 חזר העורר 1 על גרסה זו והוסיף כי הוא לא יצר עם משפחתו, לרבות עם אשתו שהיתה בחודש התשיעי להריונה, כל קשר במהלך התקופה כיוון ש"זה זמן קצר", וכי הגיע לצפון באמצעות טרמפים. הסבר זה, שבו רב הנסתר על הנגלה, רק מעצים את התמיהות בנוגע להיעדרו של העורר מן המקום ויש בו כדי לחזק, באופן לכאורי, את הראיות נגדו.

טענת האליבי של העורר 2

15.

העורר 2 סיפר בהודעתו מיום 8.6.10 שביום האירוע הוא יצא מביתו בשעה 09:00 לכיוון באר שבע, שם ישב בבית קפה עד שעות הצהרים המוקדמות, שאז שב לביתו וישן עד 16:30. בסביבות שעה זו הוא התעורר משנתו, ראה שיש "בלגן" בכפר אך לא התערב בו. לדבריו, בסביבות השעה 21:00 הוא הלך לישון עד למחרת בשעות הצהרים. דברים אלה נסתרו בהודעתה של אחותו של העורר 2, פאדיה אבו עמאר, מיום 13.6.10, שסיפרה כי העורר 2 התעורר ביום האירוע נושא האישומים בשעה 11:00 בבוקר, ונשאר בבית כל היום עד שבני המשפחה הלכו לישון בסביבות 23:00. לדבריה , הוא לא יצא מהבית באותו יום. גם אמו של העורר 2 גמיעה אבו עמאר, סיפרה בהודעתה מיום 13.6.10, כי העורר 2 נותר לכל אורך היום בבית. אמנם, דברים אלה עומדים בסתירה גם לאפשרות שהעורר 2 ביצע את המעשים המיוחסים לו, ואולם, ריבוי הגרסאות השונות בנוגע למעשיו של העורר 2 מקים חשש כי נעשה ניסיון "לחפות" על העורר מצד בני משפחתו, ולהרחיקו ממעורבות בביצוע המעשים. על כל פנים, דברים אלה סותרים את טענת האליבי של העורר 2. מבלי לקבוע מסמרות בשאלת המהימנות שיש לייחס לעדות אמו ואחותו של העורר, שתתברר במשפט, יוזכר כי הלכה היא כי טענת אליבי המופרכת בראיות פוזיטיביות, היא בעלת משקל ראייתי עצמאי לחובתו של נאשם (ראו למשל ע"פ 892/07

גרנדיבסקי נ' מדינת ישראל , סעיף 30 (לא פורסם, 25.6.08)).

מניע

16.

כפי שעולה מן העדויות, לעוררים היה מניע לפגוע במנוח. בחקירתו במשטרה מיום 5.7.10, נשאל ראמי לפשר הסכסוך בין סולימאן, אחיו הגדול של סאלח, לבין המנוח, וכך השיב:

"הסכסוך היה, מאלק [המנוח-ע.פ.] היה עומד ליד הבית של המשפחה של סאלח ושוטף את האוטו שלו אז עברה האחות של סולימאן ואמרה למאלק שאם יש לך מצלמה בוא תצלם אותי, אז מאלק אמר לה כנסי כנסי הביתה ותתביישי לך ואז היא נכנסה לבית ואמרה לסולימאן שמאלק אמר לה זונה, יצאה עמאר וסולימאן מהבית של אמא שלהם, ואז עמאר אמר למאלק אם אתה לא תשתוק אני יירה בך כמו שירינו באכרם בפעם שעברה וסולימאן נתן למאלק סטירה הוא התעצבן בגלל שהם מאיימים עליו, ירו בו כמו שירו באח שלו אז אחרי 10 דקות הלך מאלק וחזר והתחיל לירות עליהם, הוא פגע בסולימאן ואז אחות של סולימאן הלכה להגיש תלונה על מאלק ובזמן העימות בינה ובין מאלק האחים שלה איימו עליה שתגיד שזה לא הוא ירה בסולימאן כדי שהוא ישתחרר ויחזירו לו ויירו בו"

על קיומו של סכסוך בין הצדדים, ניתן ללמוד גם מסירובו של העורר 2 לשבת בשולחן במסעדה ביחד עם המנוח, כפי שטען ראמי, וכן מדבריה של נורה אלעלימי, שסיפרה בהודעתה מיום 8.7.10, כי לאחר שביקשה מסאלח שיחדל מן הירי לעבר ביתה השיב: "מה נכון שמאלק ירה באבו עלי" דבר שנורה הסבירה בכך ש"הכוונה שלו לסולימאן אבו עמאר". גם אביו של המנוח, עבד אל כרים אבו עמאר, חזר על עיקרי הדברים בדבר מקורות הסכסוך בין הצדדים בהודעתו מיום 8.7.10. דברים אלה מצביעים על קיומו של מניע אצל העוררים לפגוע במנוח בתגובה לירי שביצע כלפי סולימאן קודם לכן. אמנם אין חובה על התביעה להוכיח מה היה המניע, שיש בו כדי להסביר את ביצוע מעשה העבירה על-ידי נאשם, אך כאשר עולה בידה להוכיח קיומו של מניע, הרי יש בכך כדי לחזק את משקלן של יתר העדויות המפלילות (ראו ע"פ 400/84 מדינת ישראל נ' אנג'ל , פ"ד מ(3) 481, 489 (1986)).

בקשת המחילה של סאלח

17.

אביו של המנוח סיפר בהודעתו מיום 16.7.10 כי באותו יום הגיע לביתו אדם עוטה כאפיה שאחז בידו קוראן, תכריכים ואקדח ואמר לו "תירה בי". האב הסיר את הכאפיה וראה כי מדובר בסאלח. הוא החל לתקוף אותו וזה ברח. חוקר המשטרה אישר שבמקום נמצאו החפצים האמורים. בעדות שמסר האב יומיים מאוחר יותר, הסביר הלה כי לפי המנהג הבדואי, התנהגותו של סאלח מבטאת תחושת אשם. הלכה היא כי התבטאויות שיש בהן ביטוי לתחושת אשם או להכרת אשמה מצדו של נאשם מהוות ראשית הודיה, ובתור שכאלה בכוחן להצטרף לראיה בסיסית ולשמש לה "סיוע" או "דבר-מה" במקום שנדרשת תוספת מאותו סוג (ראו ע"פ 9399/09 ארלקי נ' מדינת ישראל , סעיף 43 (לא פורסם, 10.8.10); ע"פ 5382/95 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.10.96)).

ראיות לכאורה – סיכום

18.

הנה כי כן, נגד העוררים הצטברה שורה ארוכה של ראיות לכאורה הקושרות אותן למעשים שיוחסו להם. ראיות אלה כוללות הודעות של עדים מעורבים ושל עדים אובייקטיבים; אליבי לא מבוסס; אמירה של קורבן אלימות בטרם פטירתו; מניע לביצוע המעשים; וראיות נסיבתיות שונות. אמנם בא כוחם המלומד של העוררים הציג – בהיבטים שונים – סימני שאלה באשר למשקלן ועצמתן של הראיות לכאורה ואף הצביע על הודעות מסוימות שלא הוזכרו על-ידי בית המשפט קמא. דא עקא, שכאמור, בשלב המעצר בית המשפט אינו נדרש לבסס את הרשעתו בהתאם לרף הנדרש לשם הרשעה בתום ניהול המשפט ודי שבראיות יהיה גלום פוטנציאל סביר להביא להרשעה בתום ההליך. אף בלא עמידה על מלוא הראיות, בחינת הראיות שנסקרו, מצביעה על קיומו של "יש" מספק המציג תמונה ברורה שעומדת ברף הראייתי הנדרש בשלב זה של הדיון.

עילת מעצר וחלופת מעצר

19.

המעשים המיוחסים לעוררים מצויים במדרג העליון של עבירות האלימות והם מקימים חזקת מסוכנות, לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו-1996. חוסר המעצורים ומשולחות הרסן שאיפיינו את התנהגות העוררים, אשר לאור יום ובאין מפריע ירו לכל עבר בשל סיבות של מה בכך, ואחר-כך פעלו כדי להסוות את מעשיהם, מחייבים את הרחקתם מן הציבור לשם שמירה על ביטחונו. חומרתם הרבה של המעשים, טיב העבירות שבו מדובר וחוסר היכולת ליתן אמון בעוררים (כשבעניננו של העורר 1- אף מדובר בהיעלמות מן השטח ונסיון להדיח עדים), מורים כי יש לעצרם עד תום ההליכים.

הערר נדחה, אפוא.