בש"פ 2885/11 מדינת ישראל נ. סלאח אבו עמאר

בקשה ראשונה להארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים שיחלו ביום 1.5.2011, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, או עד למתן פסק דין ב-תפ"ח 504-08-10 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע,

לפי המוקדם מביניהם.

כתב האישום

1.

ביום 1.8.2010 הוגש כנגד המשיבים כתב אישום, וביום 16.2.2011 הוגש כתב אישום מתוקן לאחר איחוד עניינם של המשיבים עם עניינו של מעורב נוסף – סאלח – אחיהם של המשיבים (להלן: סאלח ). בכתב האישום המתוקן שני אישומים. האישום הראשון מיוחס לשני המשיבים ולאחיהם סאלח ואילו האישום השני מיוחס למשיב 1 בלבד.

2.

על פי האישום הראשון , בתקופה שקדמה לאירועים נשוא כתב האישום היה סכסוך בין המשיבים וחלק מבני משפחתם לבין מאלק אבו עמאר (להלן: המנוח ), והמשיבים וסאלח קשרו קשר לרצוח את המנוח. ביום 4.6.2010 הגיעו המשיבים וסאלח ברכב למסעדה בה ישב המנוח. המשיב 1 נעמד בסמוך לדלת הרכב כשעל ראשו כאפייה המכסה חלקית את פניו, והוא אוחז בידו אקדח ואילו המשיב 2 ישב במושב הנהג כשדלת הנהג פתוחה. סאלח רץ לעבר המסעדה כשהוא אוחז בידו רובה, נעמד בתוך המסעדה במרחק שלושה מטרים מהמנוח והחל לירות לעברו יריות, בכוונה לגרום למותו. ראמי, בן דודו של המנוח (להלן: ראמי ), שישב ליד המנוח לא נפגע. כתוצאה מהירי נפצע המנוח, ומאוחר יותר נפטר. לאחר האירוע המשיבים נמלטו מהמקום ונסעו לבית הוריו ואחיו של המנוח, שם ירו לעבר בית המשפחה. כל אחד מהמשיבים ירה מאקדחו, וסאלח ירה באמצעות רובה. תוך כדי הירי יצאו מהבית אימו ואחיו של המנוח, והמשיב 2 אמר לאחיו: "הנה אמא של מאלק, תהרוג אותה". אם המנוח ואחיו לא נפגעו מהירי והמשיבים וסאלח נמלטו מהמקום. על פי האישום השני , ביום 24.6.2010, בעת שהמשטרה תרה אחריו לעצרו, שוחח המשיב 1 עם אשתו והנחה אותה בקשר לגרסה שעליה למסור בחקירתה. בהמשך המשיב 1 ניסה לשכנע גם את ראמי שלא יעיד במשטרה על מה שראה במסעדה ועל חלקו של המשיב 1 באירוע. לאחר מכן, לבקשת המשיב 1, ניסה אדם אחר מבני המשפחה לשכנע אף הוא את ראמי שלא יעיד.

3.

בגין המעשים המתוארים באישום הראשון מיוחסות למשיבים בכתב האישום המתוקן עבירת קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין; עבירת החזקת נשק לפי סעיף 144(א) רישא לחוק העונשין; עבירת חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין. בגין המעשים המתוארים באישום השני מיוחסות למשיב 1 בכתב האישום המתוקן שתי עבירות של הדחה בחקירה לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין.

הליכי המעצר נגד המשיבים

4.

עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים נגדם. ביום 1.8.2010 ביקשו באי כוח המשיבים ארכה על מנת ללמוד את חומר הראיות בתיק. בית המשפט קיבל את הבקשה, דחה את הדיון ליום 9.8.2010 והורה על מעצרם של המשיבים עד למתן החלטה אחרת. ביום 9.8.2010 טענו באי כוח המשיבים לעניין ראיות לכאורה, אך לבקשת המבקשת נדחה מועד הדיון בשנית בעקבות מעצרו של מעורב נוסף בפרשה. ביום 2.9.2010 התקיים דיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים. בית המשפט קיבל את הבקשה תוך שהוא קובע כי ישנן ראיות לכאורה להוכחת המיוחס למשיבים בכתב האישום, כי קיימות עילות למעצרם ואין חלופה הולמת להשגת מטרות המעצר. המשיבים עררו על ההחלטה, אך ביום 20.9.2010 דחה בית משפט זה (השופט ע' פוגלמן) את הערר, תוך שהוא מציין כי ישנה שורה ארוכה של ראיות לכאורה הקושרות את המשיבים למעשים המיוחסים להם, ונוכח חומרתם הרבה של מעשים אלה, חוסר היכולת לתת אמון במשיבים והמסוכנות הנשקפת מהם, אין לשחררם לחלופת מעצר (בש"פ 6589/10 אבו עמאר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 20.9.2010)).

הבקשה הנוכחית להארכת מעצר

5.

המבקשת פירטה אודות מהלך הדיונים בתיק העיקרי, וציינה כי ביום 18.8.2010 התקיימה הקראת כתב האישום, אך לבקשת באי כוח המשיבים נדחה המשך הדיון ליום 6.9.2010. גם דיון זה נדחה לבקשת באי כוח המשיבים, בהסכמת המבקשת, משנטען כי קיים חומר חקירה אשר טרם הועבר להגנה. הדיון נקבע ליום 11.10.2010, למתן מענה לכתב האישום ולדיון לפי סעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ ). מועד דיון זה נדחה לבקשת המבקשת ונקבע ליום 12.10.2010.

ביום 16.9.2010 הוגש כתב אישום כנגד סאלח, וביום 3.10.2010 הגישה המבקשת בקשה לאחד את משפטו עם משפטם של המשיבים, וגם בא כוחו ביקש שהמענה לכתב האישום בשני התיקים יינתן במשותף. לבקשת בא כוחו של סאלח, הדיון בשני התיקים נקבע ליום 18.10.2010. ביום 18.10.2010 הוחלף ייצוגם של המשיבים ובא כוחם החדש ביקש לדחות את הדיון בחודש ימים לפחות על מנת ללמוד את חומר הראיות, ולצורך בחינת האפשרות להגיש בקשה לפי סעיף 74 לחסד"פ. המשך הדיון נדחה ליום 24.11.2010, אך נדחה פעמיים נוספות בשל שביתת הפרקליטים, ובשל בקשת המשיבים להמתין להחלטה בבקשה שהוגשה על ידם לפי סעיף 74 לחסד"פ. ביום 19.1.2011 ציינה המבקשת כי בדיון בבקשה לפי סעיף 74 לחסד"פ נתגלו חוסרים עקב השביתה, והדיון שם נדחה בחודש ימים. לבקשת המבקשת נדחה המשך הדיון בעניינם של המשיבים ליום 10.2.2011. ביום 3.2.2011 הועבר התיק לשמיעה בפני הרכב, ולאחר העברתו הורה בית המשפט לבא כוח המשיבים להגיש עד ליום 20.2.2011 מענה מפורט בכתב. בנוסף, מועד הדיון שנקבע ליום 10.2.2011 בוטל ובמקומו נקבע דיון תזכורת ליום 21.2.2011. לבקשת המשיבים מועד זה נדחה, והמועד החלופי שנקבע נדחה אף הוא בשל קיומם של הליכים נוספים במסגרת הבקשה שהוגשה לפי סעיף 74 לחסד"פ. בהמשך, נדחה הדיון פעמיים נוספות לבקשת המשיבים, תחילה על מנת להמתין לסיום ההליכים לפי סעיף 74 לחסד"פ ולאחר מכן בשל אילוצי יומנו של בא כוחם. המשך הדיון נקבע ליום 2.5.2011. בדיון לפניי נתגלעו חילוקי דעות בין הצדדים בשאלה האם כל חומר הראיות הועבר כבר להגנה ומתי. לא ניתן היה ללבן את המחלוקת תוך כדי הדיון.

6.

המבקשת טענה בבקשתה להארכת מעצרם של המשיבים כי היא ערה לכך שטרם ניתן מענה לכתב האישום, וכי חלק מהדחיות, כלשונה, "אינן רובצות לפתחה של ההגנה". נכון לעת הזו, הדיון למתן מענה לכתב האישום קבוע למועד קרוב יחסית. מכל מקום, המבקשת טענה כי אופי המעשים המיוחסים למשיבים וחומרתם, וכן עברם הפלילי המכביד, מעידים על המסוכנות הנשקפת מהמשיבים לביטחון הציבור. עוד נטען כי קיים חשש לשיבוש הליכי משפט, על רקע העבירות החמורות המיוחסות למשיבים, התחמקותם מהמשטרה וניסיונות שיבוש החקירה של המשיב 1. בהתחשב באמור לעיל, התבקשה הארכת מעצרם של המשיבים ב-90 ימים נוספים.

7.

עו"ד יפתח, בא כוח המשיבים, טען כי תשעת החודשים בהם צריך היה המשפט להסתיים חלפו ועברו, וטרם ניתנה אפילו התשובה לאישום. לדעתו שום דחייה ממשית אינה רובצת לפתחה של ההגנה. הוא מבקש לשחרר את שני המשיבים לחלופת מעצר. הוא מדגיש גם כי הנאשם האחר, ולא המשיבים שלפניי, הוא שירה את הירייה הקטלנית.

דיון והכרעה

8.

לא ראיתי מנוס מלהיעתר לבקשה. אכן, חלף זמן רב יתר על המידה מאז המעצר, אך חלק מהדחיות הן מטעמים שלא יחזרו על עצמם כמו צרוף האישומים ושביתת הפרקליטים. אני מקווה כי משיינתן סוף סוף המענה לאישום יעלה בידי בית המשפט לקבוע רשימת מועדים סבירה לקיום המשפט. איני רואה, לפחות בשלב זה, משמעות לכך שהנאשם האחר הוא שירה במנוח. מדובר, לכאורה, בפעולה משותפת שגם המשיבים אחראים לה. המסוכנות במקרה זה נלמדת מעצם המעשה, ולגבי המשיב 1 מתווסף חשש לשיבוש מהלכי משפט. בנסיבות אלה איני רואה מנוס אלא להיעתר לבקשה ואני מורה על הארכת מעצרם של המשיבים ב-90 יום שתחילתם ביום 1.5.2011.