בש"פ 3755/12 אלקיען יוסף אבו נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטות בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט טהה ) מיום 10.4.12 ומיום 9.5.12 במ"ת 30258-03-12, לפיהן נעצר העורר עד תום ההליכים, בפרשה של ירי כנגד הזולת, על רקע יריבות בין משפחות.

כתב האישום

ב.

ביום 18.3.12 הוגש נגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירה של נשיאת נשק (לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק העונשין, תשל"ז-1977) ועבירה של חבלה בכוונה מחמירה (לפי סעיף 329(א)(2) לחוק). כעולה מכתב האישום, ביום 19.2.12 בשעה 11:40, נהג המתלונן בכביש 60 לכיוון באר שבע, וברכב שני בניו. במהלך הנסיעה הבחין המתלונן ברכב לבן אשר הגיח מצידו, וממשיך בעקבותיו; בשלב מסוים כאשר נסע רכבו של העורר במקביל לרכבו של המתלונן, אחז העורר – כנטען – באקדח, כיון אותו לעבר המתלונן וירה יריה אחת לעברו. המתלונן הצליח להסיט את רכבו ולהימנע מפגיעה; הקליע שנורה חדר דרך דלת הנהג לתוך הרכב מבלי לפגוע בנוסעיו. המתלונן דיווח על האירוע למוקד המשטרה.

הליכי המעצר

ג.

עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996. בבקשה טענה המשיבה לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. התשתית הראייתית כללה זיהוי העורר על ידי המתלונן ושני בניו, תיעוד פגיעת הקליע ברכבו של המתלונן, וחוסר יכולתו של העורר לספק הסברים לראיות. לשם השלמת התמונה יצוין, כי נטען לקיומן של עילות מעצר לפי סעיף 21(א)(1)(א), סעיף 21(א)(1)(ב) וסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק

המעצרים. העורר נתפס בעודו מתחבא ביער באזור מגוריו, במערה עם דרושי חקירה אחרים (לעניין אחרים). נטען, כי קיים יסוד סביר לחשש מהישנות המעשים וסיכון הציבור; וכי חשש זה גובר נוכח סכסוך ממושך (מאז שנת 1998) בין משפחת העורר למשפחת המתלונן, אשר בעת האחרונה אף הוביל למותם של שני קרבנות נוספים ממשפחת המתלונן. לעורר עבר פלילי מכביד, הכולל שבע הרשעות ומאסרים (ראו להלן).

ד.

בהחלטתו מיום 10.4.12 קבע בית המשפט המחוזי, כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית לחובתו של העורר באשר למעשים המיוחסים לו בכתב האישום. הוטעם, כי הודעת המתלונן ושני בניו, המכירים כולם את העורר מקודם, יחד עם בחירת העורר לשמור על זכות השתיקה, ובהצטרף כל אלה לחוות הדעת של מז"פ בדבר הפגיעה ברכבו של המתלונן – יוצרים תשתית ראייתית למעצרו של העורר; צוין, כי טענות בנוגע להיעדר אמינותם של המתלונן ובניו על רקע תלונות שווא בעבר יתבהרו בהליך העיקרי. נקבע בהתאם קיומן של עילות מעצר. העורר נשלח לתסקיר מבחן לצורך בחינת חלופות מעצר.

ה.

מתסקיר שירות המבחן (1.5.12) עלה, כי העורר בן 35, נשוי ואב לחמישה ילדים, ובן למשפחת מוצא המונה כיום 16 נפשות. את עונש המאסר האחרון סיים העורר לרצות בשנת 2008. שירות המבחן התרשם, כי מתקשה להציב לעצמו גבולות ולהפעיל שיקול דעת מעמיק באשר למעשיו והשלכותיהם; וכי העורר הפנים זה מכבר נורמות התנהגות עברייניות, וקיימת רמת סיכון גבוהה להישנותה של התנהגות פורצת גבולות. ביחס לסכסוך בין המשפחות צוין, כי זה החל עוד בשנת 1998, והסכם סולחה אינו נראה באופק. עוד צוין, כי אביו של העורר מעורב עמוקות בסכסוך, וגם מטעם זה אינו יכול לתפקד כדמות סמכותית ומציבה גבולות לעורר. בסיכום הדברים, שירות המבחן סבר, כי אין בחלופה שהוצעה בבית הוריו כדי לצמצם את רמת הסיכון הנשקפת מן העורר.

ו.

בדיון בפני בית המשפט המחוזי מיום 3.5.12 טען העורר, כי יש לשחררו לחלופת מעצר בבית הוריו (באיזוק אלקטרוני), ולחלופין עתר לעריכת תסקיר משלים לבחינת מפקחים נוספים. ביחס לתסקיר שנערך נטען, כי יש להבחין בין האמור בתסקיר הנוכחי שלפיו "מתקיימת רמת סיכון גבוהה להישנות התנהגות פורצת גבולות", לבין קביעה אחרת של שירות המבחן, שנשקפת מפלוני אלמוני "מסוכנות גבוהה". עוד נטען, כי אין לפסול את אביו של העורר מלהיות מפקח נוכח מעורבותו בסכסוך, כיוון שהוא קרבן העבירה וכלל אינו חשוד בפלילים בנדון דידן. ביום 9.5.12 הורה בית המשפט המחוזי על מעצר העורר עד תום ההליכים, שכן במכלול השיקולים לא נראה, כי יש בחלופת המעצר כדי להשיג את מטרת המעצר ולהפיג את מסוכנותו. הוטעם, כי עברו הפלילי של העורר ותסקיר שירות המבחן מעידים על רמת מסוכנות גבוהה, שלא תפוג אם ישוחרר העורר לחלופת המעצר שהוצעה. לכל האמור הוסיף בית המשפט את הסכסוך המתעצם בין המשפחות ואירוע אלים שהתרחש ביום 27.2.12, אשר במהלכו נורו למוות שני קרבנות ממשפחת המתלונן. לבסוף צוין, כי בית המשפט נתן דעתו לטענת העורר בדבר שיהוי במעצרו (האירוע התרחש לכאורה ביום 19.2.12, בעוד העורר נעצר רק ביום 1.3.12), אך גם אם יש בו כדי להשליך על עוצמת הראיות ועילת המעצר, אין הוא בעל משקל מכריע בהחלטה זו (במיוחד נוכח הדיווחים על התפרצות הסכסוך בין המשפחות). יצוין, כי ההחלטה על צו מעצר נגד העורר התקבלה ביום 24.2.12, וצו המעצר התבצע ביום 1.3.12 על ידי כוח של שוטרי יס"מ נגב בפעילות לילה מבצעית (כאמור נוכח הסתתרות העורר).

הערר

ז.

בערר נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהסתפק, לצורך קביעת תשתית ראייתית לכאורה, בהודעות המתלונן ובניו. לשיטת העורר, מדובר במקרה ייחודי בו הוגשו כנגד משפחתו של העורר תלונות סרק שנסגרו עקב אי-אמינותו של המתלונן. בנסיבות אלה, כך נטען, לא ניתן להותיר את בחינת מהימנות הראיות להליך העיקרי. עוד נטען, כי בית המשפט המחוזי התעלם מכשלים בחקירה וסימני שאלה אודות הרכב החשוד; נטען, כי מדו"ח הפעולה של שוטר שהגיע לאירוע הירי (מיום 19.2.12) עולה, כי למעשה הרכב שבו לכאורה נהג העורר, נמכר לצד ג' מספר ימים לפני מועד האירוע; לפיכך הסיק העורר שהדיווח על הרכב שהיה מעורב באירוע הירי נולד רק מכוח היכרות מוקדמת עם בעלותו ברכב, ולא מזיהוי בפועל. לשיטת העורר, דו"ח הפעולה וסימני השאלה שהועלו מצביעים באופן חד משמעי על כיווני חקירה שלא מוצו, והיה בהם כדי למנוע את הגשת כתב האישום כנגד העורר. לבסוף נטען, כי העורר לא נשלח לתסקיר משלים כפי שביקש (בדיון מיום 3.5.12), כדי לבחון חלופת מעצר אחרת מזו שהוצעה (במיוחד נוכח קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי השיהוי במעצרו של העורר משליך על עוצמת עילת המעצר).

ח.

בדיון (17.5.12) חזר בא כוח העורר, שלא הניח אבן לא הפוכה, על עיקרי טענותיו והדגיש את נסיבות המקרה אשר אינן מאפשרות, לשיטתו, להותיר את בחינת מהימנות הראיות וסימני השאלה להליך העיקרי; עוד הודגש, כי נוכח דו"ח הפעולה המשטרתי עולה אפשרות לביצוע הירי על ידי אדם אחר – אפשרות אשר החקירה בעניינה לא מוצתה. נטען, כי יש לשלוח את העורר לתסקיר משלים כדי לבחון חלופה חדשה למעצרו, שכן עברו הפלילי כולל מעשים שנעשו לפני זמן רב, ואין בהם כדי למנוע בחינת חלופה כעת. מנגד, בא כוח המשיבה טען, כי חומר הראיות בעניינו של העורר מקיים באופן מלא את מבחני הפסיקה; כי העורר נדרש לחקירה במשך ימים, נתפס מתחבא במערה ושומר מאז על זכות השתיקה, מבלי לספק הסבר מדוע הלין עליו המתלונן. לגבי חלופת המעצר נטען, כי נוכח התסקיר ועברו הפלילי של העורר יש לדחות את הערר.

הכרעה

ט.

לאחר העיון, באתי לכלל מסקנה, כי אין להיעתר לערר, נוכח הראיות, המסוכנות והדרך בה נהג העורר, הן בקשר להימלטות והן בקשר לשתיקה. אציין, כי הפרשה קשורה בטבורה לסכסוך ממושך ועקוב מדם בין משפחות המתלונן והעורר. נסיבות אלה, אשר עליהן עמדנו למעלה, מאירות את שלושת השלבים לבחינת מעצר עד תום ההליכים וטעונות התייחסות.

השלב הראשון

– קיומן של ראיות לכאורה אשר קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט יוביל לביסוס אשמתו של העורר מעל לספק סביר, מקום שהראיה המרכזית כנגד העורר היא זיהוי על ידי בני משפחה הנמצאים עמו בסכסוך ממושך. השלבים השני והשלישי , קיומה של עילת מעצר ואפשרות בחינתה של חלופת מעצר אשר תמלא את תכליתו.

ראיות לכאורה

י.

תחילה לקיומן של הראיות לכאורה. לאחר שבחנתי בעיון את תיק הראיות ואת הודעותיהם של המתלונן ושני בניו, סבורני – חרף העבר הבעייתי הכרוך בהאשמות ההדדיות בין המשפחות – כי מקרה זה צולח את משוכת הראיות לכאורה. לפי הלכות בית משפט זה, בשלב הנוכחי של הדיון אין להידרש לבחינת מהימנות העדים ומשקל הראיות. אין אנו עוסקים בהכרעת הדין. גם בנסיבות המקרה. ניסיון לבחון את מהימנות הראיות פירושו ניהול משפטו של העורר בשלב המעצר, תוצאה שאינה אפשרית הלכה למעשה, ואינה ראויה, ועל כן אין להלום את החידוש שמבקש בא כוח העורר להעלות. כפי שהטעים הנשיא ברק:

"קיים הבדל מהותי בין 'ראיה לכאורה' הדרושה למעצר עד תום ההליכים לבין 'ראיה רגילה' (או 'ראיה מוחלטת') הדרושה להרשעה או לזיכוי. 'ראיה לכאורה' היא מטבעה ראיה גולמית. היא טרם עברה את כור ההיתוך של ההליך הפלילי. אין כל אפשרות להכריע על פיה את אשמתו או את חפותו של נאשם... מהותה של הראיה לכאורה היא אפוא בפוטנציאל ההוכחתי הטמון בה. פוטנציאל זה יוצא מהכוח אל הפועל במהלך ההליך השיפוטי, לאחר חקירה ראשית ונגדית ולאחר קביעת אמינות ומשקל. הראיה ה'רגילה' אשר תישלף מהראיה לכאורה תיבחן על-פי מידת ההוכחה הדרושה במשפט הפלילי להוכחת אשמה או חפות, כלומר, הדרישה שהאשמה תוכח מעל לכל ספק סביר. כל עוד אנו מצויים בשלב הלכאורי, בחינה שכזו אינה נעשית ואינה יכולה להיעשות . הראיה לכאורה נשארת ראיה גולמית" (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 143 (1996) (ההדגשה הוספה – א"ר)).

במקרה שלפנינו זוהה העורר על-ידי המתלונן ושני בניו. הודעות השלושה ביום אירוע הירי נראות על פניהן קוהרנטיות ועקביות. כשבועיים מאוחר יותר חזרו השלושה על עיקרי הודעתם, וגם אז חזרו על עיקרי הפרטים של האירוע. המתלונן נהג ברכבו ונסע לכיוון באר שבע בעוד בנו האחד יושב לצדו ובנו האחר במושב האחורי. בכל ההודעות צוינו המיקום היחסי של האירוע והשתלשלותו, לרבות מעשה הירי עצמו (כגון פתיחת החלון על ידי העורר, החזקת האקדח ביד ימין) ופרטים נוספים (כגון צבעו של האקדח ולבושו של העורר). נוסף לכך, גם משיחתו של המתלונן עם מוקד 100 של המשטרה, שנערכה מייד לאחר אירוע הירי (בה ניתן להתרשם ממצוקתו), עלו פרטים התואמים להודעות השלושה (כך למשל, מיקום הירי, מחלף חטיבת הנגב – "צומת העוקף", הבריחה לכיוון שכונת רמות בבאר שבע וזיהוי בזמן אמת של העורר). ברי, כי במקרה "רגיל" היה דיוננו נעצר כאן, שכן די באלה (ואף מבלי להידרש לראיות נוספות) כדי לעמוד ברף הראיות לכאורה (ראו למשל התייחסות הפסיקה לראיות נסיבתיות העומדת ברף הנדרש: בש"פ 2911/08 שוקרון נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). ברם, בנסיבות המקרה יש לבחון באיזו מידה, אם בכלל, עלולים סכסוך המשפחות והתלונות שהוגשו בעבר, לכרסם בתשתית הראייתית עד כדי החלשת הראיות לכאורה.

י"א.

בדיון בפני בית משפט השלום בבאר שבע (מיום 7.3.12) העלה בא כוחו של העורר את הטענה בדבר האשמות שווא מצד המתלונן ומשפחתו. השופטת וולפסון הטעימה כי: "עיינתי בחומר החקירה המתייחס לאירוע ב-19.2 ויש ראיות לכאורה שאינן במישרין אותו אדם שאליו התייחס הסנגור, 'כמתלונן סדרתי'. אך לא ניתן להתעלם מהגילאים של העדים ומי אביהם" (פרוטוקול הדיון מיום 7.3.12 – עמ' 5). בדברים אלה התייחסה השופטת, ככל הנראה, להודעותיהם של שני בניו של המתלונן, שנוספו על הודעתו של אביהם ("המתלונן הסדרתי"). גם אם נתעלם כליל מהודעתו של האב, ובלא הבעת דעה עליה, נותרנו ובידנו שתי הודעות עצמאיות הכוללת זיהוי פוזיטיבי ודאי. אכן גם לגבי הודעות אלה ניתן להעלות סימני שאלה מסוימים (כגון מידת המשקל שיש ליחס ל"עדים מעוניינים" כדוגמת בני משפחה). אך, וזה העיקר, גם אליהן מתוספות שאר הראיות בתיק וביניהן הימלטות העורר מן המשטרה (כאמור, נמצא מתחבא במערה ביער בקרבת מגוריו יחד עם נדרשי חקירה אחרים – בתיקים אחרים – ואקדח). בסיכום הדברים, נראה, כי גם בבחינת הראיות לכאורה בזהירות הנדרשת נוכח הנסיבות הייחודיות – קיומם של "מתלונן סדרתי" ו"עדים מעוניינים" – ניכר, כי מתגבשת תשתית ראיות לכאורה שאין לבטלה כל עיקר על פי ההלכה הנוהגת, הלכת זאדה, וזאת מבלי לטעת מסמרות לגבי ההכרעה בתיק העיקרי. לשאלות שהועלו, מהימנות הראיות ומשקלן ההולם, יידרש, כמובן, בית המשפט הדן בתיק העיקרי:

"קיומו של חשש בדבר מהימנותו ואמינותו של חומר הראיות אין בו כדי לפגום במידת ההוכחה לכאורה אלא אם קיימות סתירות או פירכות הגלויות על פניהם או אם קיימים בהצגת הדברים ובהגיונם ליקויים בסיסיים שיש בהם כדי להפחית באופן מהותי ממשקלן הלכאורי של הראיות גם אם לא מתייחסים לאמינות של עד זה או אחר" (ב"ש 1010/83 סגל נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(1), 6; ראו עוד בש"פ 3703/94 רייש נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

כאמור, על פניהן אין בהודעות השלושה סתירות גלויות או פגם בסיסי המפחית את משקלן הלכאורי, ובצירוף המכלול שבתיק עוברות הן את רף הראיות לכאורה.

י"ב.

ועוד, זה המקום לציין את שתיקתו של העורר לאורך כל הליכי החקירה, לרבות בעימות עם בנו של המתלונן. אכן, כפי שציין השופט עמית בבש"פ 1748/11 יחזקאל נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (פסקה 5), יש קושי מסוים בזקיפת שתיקתו של נאשם נגדו בהליכי מעצר. ואולם, כפי שציין שם (פסקה 6) יש בהליכי מעצר נפקות לשתיקה, לחיזוק עילה כמו מסוכנות, וראו האסמכתאות שם ; זו – בכל הכבוד – גם דעתי.

י"ג.

בבש"פ 6194/10 מדינת ישראל נ' הימן אבו סבית (לא פורסם) קרובו של המתלונן, אליו הפנה בא כוח העורר כאסמכתא למתן משקל לסכסוך בין משפחות – הוחלט על דחיית ערר המדינה למעט החמרה מסוימת של תנאי השחרור. החלטה זו נבעה, בין היתר, ממחדלי חקירה, טענת אליבי ובדיקת פוליגרף חיובית, ואילו טענה באשר ל"עדים מעוניינים" הושארה להיבחן במשפט העיקרי (ראו שם, פסקה ט' והלאה); גם עבר הנאשם שם היה כמעט נקי – למעט עבירה בעת השירות הצבאי, ומכאן כי אין ללמוד ממנה על בחינת משקל הראיות ומשקלן בתיקנו בשלב זה של הדיון.

י"ד.

בדיון בפנינו חזר בא כוחו העורר על כשלי החקירה, לשיטתו, אשר מעלים סימני שאלה בתיק, ובפרט על דו"ח הפעולה של השוטר שהוזנק למעקב אחר הרכב שממנו בוצע לכאורה הירי, בעקבות מידע על מקום הסתתרותו; לטענת בא כוח העורר, כיון חקירה זה מעמיד בספק את זיהוי הרכב ממנו נעברה העבירה. אין צורך להכביר מילים על חשיבותן של פעולות מלאות בנושאי חקירה (ע"פ 9613/04 בן סימון נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), נקודה שזכתה להתייחסות גם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי (מיום 26.3.12). כל המעמיק חקור הרי זה משובח, וכל הבודק כל הטעון בדיקה הרי זה מעולה. אולם, השאלה בכל מקרה היא איפוא, האם קיימת תשתית ראייתית גם בהינתן חומר החקירה הקיים. בהקשר זה יצוין, כי דברי הטוען לבעלות ברכב (שלדבריו נמכר לו בזיכרון דברים) נרשמו, ונראה, כי נוכח סתירות בין הודעתו במשטרה (מיום 27.2.12) לבין הודעתו ביום האירוע (19.2.12) בחרה המשטרה שלא להאמין לדבריו ולזנוח כיוון חקירה זה; העדים לזכרון הדברים הנטען לגבי המכירה לא נחקרו. יתכן שקו החקירה לא מוצה, עם זאת, הראיה המרכזית, כאמור היא הזיהוי הפוזיטיבי של העורר על ידי המתלונן ובניו –

זיהוי העורר ולא רכבו . מכאן, כי טענה זו, אינה פוגמת בזיהוי ובתשתית הקיימת. מדובר בתיאור רכב כללי לגמרי, רכב משפחתי שכיח (בניגוד למשל לרכב בעל מאפיינים ייחודים – בצבע, בסוג או בתוספות כאלה ואחרות); בנוסף, ניתן להעלות על הדעת הסברים רבים לנסיבות המתוארות (מידע שגוי לגבי מיקום הרכב הבורח, שימוש של העורר ברכב זה ועוד), מבלי להתייחס לסתירות שמצאה המשטרה ולבחירתה שלא לסמוך ידה על גרסת המחזיק ברכב. בכל מקרה, טענות אלה ישובו וייבחנו, כאמור בדיונים בתיק העיקרי; אז גם תיבחן מהימנותן של הודעות המתלונן ובניו, ובפני העורר, כמובן מבלי להביע דעה על סיכוייו, פתוחה הדרך להעלות טעונות אלה ככל שיש בהן לשיטתו כדי לעורר ספק סביר.

חלופת מעצר

ט"ו.

העורר לא כפר למעשה בקיומן של עילות מעצר. במקום אחר עמדתי על בחינת חלופה למעצר על רקע סכסוכי משפחה:

"העובדה שפעילות עבריינית מסוימת נקשרת לסכסוך משפחות, או לריב חמולות, מחייבת כמובן בחינה של כל רוחב היריעה - אך גם אין הנאשמים באירוע קונקרטי (להם כמובן עדיין עומדת חזקת החפות) יכולים להיות 'בני ערובה' של הסכסוך הכולל, ומצוות המחוקק היא לבחון את האפשרות לאיין את מסוכנותם שלהם ... בהקשר זה יש אמנם לשבח את שירות המבחן הכולל בתסקיריו תמונה רחבה ככל הניתן, אך האחריות למיגור התופעה של ריבי המשפחות מוטלת על המדינה על זרועותיה (על המשטרה כעומדת בחזית, וכן על התביעה וכמובן על בתי המשפט)...אכן, במובנים מסוימים סכסוכי המשפחות אינם מצייתים לעיקרון המקראי 'לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת' ( דברים

כ"ד, ט"ז), אך עובדה זו אינה פוטרת את בתי המשפט ממחויבותם לעיקרון זה; ולאמור בסוף אותו פסוק 'אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ', ובימינו 'איש בחטאו ייעצר - ולא בחטאם של אחרים'...כלל זה - המחייב לבחון את המסוכנות האישית חרף קיומו של סכסוך כולל בין משפחות - אמנם אינו מחייב את בית המשפט לפעול כסומא בארובה, ועליו לבחון את התמונה כולה ואת כל

ההשלכות האפשריות של שחרור - אך במוקד חייבת לעמוד המסוכנות הקונקרטית והאפשרות להפיגה" (בש"פ 5886/10 מדינת ישראל נ' אלטורי (לא פורסם) ההדגשה במקור – א"ר, פסקאות י"ג-ט"ו). ראו עוד בש"פ 4920/02 פדרמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 3 - השופט טירקל; בג"ץ 7015/02 עג'ורי נ' מפקד כוחות צה"ל , פ"ד נו(6) 352, 372; בג"צ 2006/97 אבו פארה נ' אלוף פיקוד מרכז , פ"ד נא(2)).

דברים אלה מתאימים גם לעניינו. הסכסוך מהווה רקע לבחינת חלופת המעצר ואין להתעלם ממנו, אולם האפשרות לקיים את תכלית המעצר תיבחן בראש ובראשונה בנסיבות הקונקרטיות של העורר עצמו.

ט"ז.

העורר ביקש תסקיר משלים בעניינו, בין היתר, מחמת משקל היתר שניתן, לשיטתו, לסכסוך בין המשפחות. לטענת העותר יש לבחון חלופת מעצר נוספת (וגם בעניין זה הפנה לבש"פ 6194/10 המוזכר מעלה). אולם, במקרה הנוכחי לא ראיתי לנכון להורות על עריכת תסקיר נוסף משתי סיבות: ראשית , העורר נתפס כאשר הוא מתחבא במערה ביער באזור אשר על גבול הקו הירוק (יער יתיר) יחד עם דרושי חקירה נוספים. סבורני, כי בנסיבות אלה החשש המובהק מפני הימלטות העורר ושיבוש הליכי משפט אינו מאפשר את שחרורו, אף מבלי להידרש לעצם הסכסוך המדובר (ותסקיר מיום 3.5.12). שנית עברו הפלילי המכביד של העורר, הכולל עבירות חמורות ובהן

זלזול בוטה בחוק; מגליון הרישום הפלילי של העורר כבן 35, עולה כי שבע פעמים עמד לפני בתי המשפט, בעבירות אלימות, סמים, סיכון חיי אדם ועבירות נגד רשויות החוק. הוא גם ריצה מאסרים לא קצרים מאחורי סורג ובריח. בין העבירות נכללות עבירות ניסיון לתקיפת שוטר, הפרעת שוטר במילוי תפקידו, סיכון אדם בנתיב תחבורה, החזקה בסמים שלא לצריכה עצמית, תקיפה בתנאים מחמירים, ניסיון לחטיפה לשם רצח, והרשימה עודנה ארוכה. בהצטרף עבר זה לחומרת העבירות המיוחסות לו כעת, נגלית מסוכנות גבוהה אשר אין בחלופה חדשה – גם בהנחה שהיא חלופה סבירה על פניה – כדי לאיינה ולקיים את תכלית המעצר. בבחינת המעשה והעושה כאחד לא חלף העורר איפוא על פני המשוכות שבדרכו. סבורני, כי בית המשפט קמא ייחס משקל הולם למסוכנות העורר בהחלטתו שלא לשחרר לחלופה, ומאותם שיקולים איני סבור, כי יש לשקול חלופה אחרת לעת הזאת.

י"ז.

סוף דבר, אין בידי להיעתר לערר.