בש"פ 5678/12 ראפע טלאלקה נ. מדינת ישראל

1.

לפניי שני ערעורים שנדונו במאוחד, על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (מפי כב' השופט א' אינפלד ), בתיק מ"ת 48444-06-12, מיום 19.7.2012, בגדרו נעצרו שני העוררים עד לתום ההליכים במשפטם.

עובדות כתב האישום שהוגש נגד העוררים

2.

בכתב אישום, שהוגש ביום 26.6.2012, לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, נגד ארבעה נאשמים, נטען כי ביום 2.6.2012 בסמוך לשעה 21:00 יצא י.ש. (להלן: המתלונן ) מבסיס צה"ל, סמוך לצומת שומריה, כשהוא נוהג ברכב מסוג " יונדאי ", בדרכו לביתו.

תוך כדי נסיעה, הבחין המתלונן ברכב העומד בנתיב הנסיעה השמאלי, בניגוד לכיוון התנועה, כשאורותיו כבויים, ומספר אנשים נכנסים לתוכו. המתלונן, צפר לאותם אנשים, תוך כדי נסיעה, על מנת להתריע בפניהם על הסיכון שהם יוצרים, והמשיך בנסיעתו.

בעקבות מעשה זה של המתלונן (צפירת ההתרעה), קשרו הנאשמים קשר ביניהם ועם אנשים אחרים, שזהותם אינה ידועה למאשימה, לתקוף את המתלונן ולפגוע בו וברכבו.

3.

בשלב מסויים עצר המתלונן את רכבו בשולי הדרך, על-מנת לטפל בתקלה במכשיר ה- GPS שהיה ברכבו, ובדיוק באותה עת, נעצרו ליד רכבו של המתלונן שלושה כלי רכב, וביניהם רכב מסוג " טויוטה " מ.ר 3258609 השייך לעהאד טלאלקה (להלן: עורר 1 ) (הנאשם 1 בכתב האישום), ומכלי רכב אלו יצאו מס' אנשים ובתוכם הנאשמים, וניגשו אל המתלונן.

המתלונן, אשר חשש מפניהם, החליט לעזוב את המקום בנסיעה, כאשר כלי הרכב נוסעים אחריו במהירות, ומנסים לעקוף אותו, כדי לגרום לו לסטות מהדרך ולרדת לשולי הכביש. המתלונן שחשש בשלב זה לחייו, התקשר למוקד 100 של משטרת ישראל ודיווח כי כלי רכב נצמדים אליו ומנסים להורידו מהכביש. תוך כדי הדיווח למשטרה, הצליח אחד מכלי הרכב לעקוף את המתלונן ולנסוע לפניו, כאשר כלי הרכב האחרים נצמדים אליו משמאל ומאחור, מתוך כוונה לחסום את דרכו של רכב המתלונן. המתלונן הצליח להתחמק מהדולקים, אך אלה המשיכו במרוץ אחריו ושוב חסמו את דרכו, כשהם מנסים להוריד את רכבו לשולי הכביש. בשלב כלשהוא, הגיע המתלונן לכיכר והחל לנסוע לאחור כדי להמלט מהרודפים, אך אחד הרכבים שנסע מאחוריו התנגש בו במכוון. לאחר מכן, חסם רכב הטויוטה את דרכו של המתלונן, ותוך כדי נסיעה לאחור הוא התנגש בו במכוון, והביא לעצירת רכבו של המתלונן.

4.

לאחר עצירת הרכב, יצאו הנאשמים וחבריהם מכלי רכבם, ניגשו אל היונדאי והוציאו מתוכו את המתלונן בכוח, תוך שהם קורעים את חולצתו, ותוקפים אותו בצוותא חדא באגרופים, הטחת אבנים, ובעיטות בכל חלקי גופו. בין היתר, בעטו התוקפים בצלעותיו ואשכיו של המתלונן, אשר שכב על הקרקע ואמר לתוקפים בערבית כי המשטרה בדרך.

בד בבד עם תקיפתו של המתלונן, חבטו התוקפים ובעטו ביונדאי, וכן הטיחו אבנים בשמשות הרכב, וגרמו לניפוצן.

לאחר זאת, עזבה החבורה את המקום, אך משגילתה כי אחד ממכשירי ה" מירס " שהיו ברשותה נותר בזירת האירוע, שבו למקום חלק מהנאשמים והאחרים, באמצעות רכב הטויוטה, כאשר שניים יצאו לעברו של המתלונן, והחלו פעם נוספת להכותו ולבעוט בו, כשהוא מוטל על הרצפה. לאחר מכן, אספו התוקפים את מכשיר ה" מירס " ועזבו את המקום.

כתוצאה מהמכות שספג, סבל המתלונן מחבלות וכאבים בגופו, הוא דימם מאיבר מינו ונזקק לטיפול רפואי. רכב היונדאי ניזוק, כתוצאה ממעשיהם של התוקפים, בכך שהשמשה האחורית והימנית אחורית נשברו והשמשה הקדמית נופצה.

5.

לכל הנאשמים, ולעוררים בכלל זה, מייחסת המאשימה עבירות אלה:

א.

סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332 (2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ).

ב.

תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 380 ביחד עם סעיף 379 בנסיבות סעיף 382 (א) לחוק העונשין.

ג.

חבלה במזיד, לפי סעיף 413 (ה) לחוק העונשין.

הבקשה למעצר עד תום ההליכים

6.

עם הגשת כתב האישום, ביקשה המאשימה לעצור את הנאשמים עד לתום ההליכים בעניינם.

בבקשה נטען כי ברשות המאשימה ראיות לכאורה להוכחת האשמה, לגבי הנאשמים כולם. אשר לעורר 1 נטען כי המתלונן רשם את מספר רכב " הטויוטה " שהיתה בזירת האירוע, והסתבר כי רכב זה רשום על שמו של העורר, והוא מחזיק ומשתמש בו. העורר 1 הוקלט כשהוא משוחח עם מדובב משטרתי, ובשיחה זו הודה כי נטל חלק פעיל באירוע, והוא אף הפליל את הנאשם 2 בכתב האישום, רפאע טלאלקה (להלן: העורר 2 ) ואת הנאשם 3, באותו כתב האישום.

כמו כן, נתגלו שתי טביעות כף ימין של העורר 1 על חלון אחורי של דלת שמאל ברכב היונדאי של המתלונן, מבלי שניתן הסבר לפשר הדבר. איכוני המכשיר הסלולרי של העורר 1 מלמדים כי הוא היה בזירת האירוע, במועדים הרלבנטיים. עוד נטען, כי טענת האליבי של העורר 1 הופרכה, והוא הסתבך בשקרים, כאשר הכחיש כל היכרות עם יתר הנאשמים, ואף הכחיש כי ברשותו מכשיר " מירס ", שעה שמכשיר כזה נתפס ברכבו.

7.

אשר לעורר 2, נטען בבקשה כי העורר 1 הפלילו, בשיחה שקיים עם מדובב משטרתי, כמי שנטל עימו חלק באירוע. כמו כן, נתגלה DNA של העורר 2 בכתם דם שהיה על מכסה המנוע של רכב היונדאי, ומסתבר כי לעורר 2 חתך בידו, מבלי שניתן כל הסבר לראיה זו.

נמצאה טביעת נעל על גבי מכסה המנוע של היונדאי של המתלונן, כאשר טביעה זו תואמת ברמה של " אפשרי בהחלט " לנעל שבה עושה שימוש העורר 2.

בבקשה פורטו הראיות לכאורה גם בעניינם של שני הנאשמים האחרים, הם הנאשמים 3 ו-4 בכתב האישום.

8.

המאשימה טענה כי קיימת, בעניינם של הנאשמים, חזקת המסוכנות, בהתאם לסעיף 21 (א)(1)(ג) 4 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), מאחר שהנאשמים חברו למסע " לינץ' " במתלונן, על לא עוול בכפו, תוך שהם מסכנים אותו במרדף, בניסיון להורידו לשוליים. בסופו של המרדף, הם תקפו אותו באכזריות והכו אותו בכל חלקי גופו.

עוד נטען, כי מדובר במעשי אלימות, פגיעה בזולת, והפרת חוק בדרגה גבוהה ביותר, דבר המעיד על המסוכנות הרבה הנשקפת מהנאשמים. המאשימה הוסיפה וטענה כי לא ניתן להסתפק במקרה זה בחלופת מעצר, שכן הנאשמים עשויים להפר תנאיה של כל חלופה שתקבע, ועל כן הבקשה היא לעצור את כל הנאשמים עד לתום ההליכים בעניינם.

החלטת בית משפט קמא

9.

בית המשפט המחוזי בחן בקפידה את חומר הראיות בעניינם של כל הנאשמים, והגיע למסקנה לגבי העורר 1 כי " השילוב של ההודיה בפני המדובב, טביעת האצבע (הכוונה כנראה לטביעת כף היד – א.ש.) ורישום מספר הרכב, ובהעדר אליבי מוצק, מחייבים המסקנה כי הראיות בעניינו של המשיב 1 (הוא העורר 1 – א.ש.) טובות מאוד. זאת, הרבה מעל ומעבר לנדרש לפי הלכת זאדה ".

אשר לעורר 2, קבע בית משפט קמא כי " די בזיהוי הדם של המשיב 2 (הוא העורר 2 – א.ש.) על מכסה המנוע לקשור אותו לאירוע אלים בסביבת הרכב של המתלונן ". ובהמשך אומר בית המשפט " חוות הדעת D.N.A במקומה עומדת, אפשר שבמשפט עצמו תובא חוות דעת נגדית. אולם עתה, לצורך הראיות לכאורה, טיפת דם זו מספיקה בהחלט כראייה לכאורה. כאשר המשיב 2 גם מופלל לכאורה על-ידי שותף בפני מדובב יש לראות הראיות נגדו כטובות מאוד ".

בהמשך, בחן בית המשפט המחוזי את התשתית הראייתית בעניינם של יתר הנאשמים.

10.

אשר לעילת המעצר, קבע בית משפט קמא כי הסכנה שיצרו הנאשמים למתלונן בדרך נהיגתם, ותוך כדי ניסיונם להביא לירידתו לשוליים, מקימה כשלעצמה עילת מעצר. ואולם, העילה העיקרית נובעת מהאלימות האכזרית שהפגינו כלפי המתלונן, על לא עוול בכפו. כל " חטאו " של המתלונן היה בכך שהוא העז להזהירם מפני סכנה, ומסיבה זו בלבד היתה מוכנה חבורה גדולה " לרדוף באף, להשיג, להכריע ולהתעלל באכזריות " במתלונן.

התנהגות זו מלמדת על מידת מסוכנותם של העוררים 1 ו-2, כאשר , לשיטתו של בית משפט קמא " קשה לדמיין הערכה בתסקיר וחלופת מעצר מוצעת אשר תוכל להפיג מסוכנות של משתתף באירוע כזה ".

לפיכך, החליט בית משפט קמא להורות על מעצרם עד לתום ההליכים במשפטם.

11.

לעומת זאת, החליט בית משפט קמא לאפשר לנאשמים 3 ו-4 להציע חלופת מעצר, שכן הובהר בראיות כי הנאשם 3 היה גורם ממתן ואף ניסה להפריד בין הניצים ואילו לגבי הנאשם 4, נקבע כי הראיות בעניינו גבוליות, ולכן ניתן לשקול את שחרורו לחלופת מעצר.

עררו של העורר 1

12.

עו"ד האיל אבו גרארה, בא כוחו של העורר 1, טען כי לא הוצגו בפני בית משפט קמא ראיות לכאורה, הקושרות את העורר לאירוע.

נטען לעניין זה, כי בשיחתו עם המדובב, העורר 1 אינו מאשר כי תקף את המתלונן, אלא מכחיש כל מעורבות באירוע. אשר לזיהויו של רכב הטויוטה על-ידי המתלונן, נטען כי ברכב זה, הרשום על שמו של העורר 1, עושים שימוש אנשים נוספים, מבלי שהדבר נבדק על-ידי המשטרה. בהתייחס להימצאותה של טביעת כף ידו של העורר ברכבו של המתלונן, נטען כי ההסבר לכך הוא כי העורר הגיע למקום ביחד עם הנאשם 4, לאחר קרות האירוע, מבלי שהיה מעורב בתקיפתו של המתלונן. איכוני הטלפון של העורר אינם מלמדים כי היה בזירת האירוע בזמנים הרלבנטיים, ועוד נטען כי במסדר זיהוי לא זוהה של העורר 1 על-ידי המתלונן.

13.

אשר לעילת המעצר והבקשה להיזקק לחלופת מעצר, נטען על-ידי עו"ד גרארה כי העורר 1 הינו צעיר כבן 19, ללא כל עבר פלילי. זהו מעצרו הראשון של העורר וקיים חשש כי מעצרו יחשוף אותו לחברה עבריינית ויפגע אנושות בסיכויי שיקומו.

עוד נטען, כי ניתן לאיין את מסוכנותו של העורר באמצעות " חלופת מעצר איכותית, אמינה וראויה ", כלשונו של עו"ד גרארה. המעצר אינו בגדר מקדמה על חשבון העונש, והסיבה היחידה למעצר היא להבטיח כי מעשי העורר לא יישנו, ולגישתו של עו"ד גרארה ניתן להבטיח זאת, באמצעות חלופת מעצר מתאימה.

עררו של העורר 2

14.

עו"ד אלעטאונה, בא כוחו של העורר 2, טען אף הוא כי המאשימה לא הציגה ראיות לכאורה בעניינו של העורר.

טענתו העיקרית של עו"ד אלעטאונה היא כי העורר 1 אינו מפליל את העורר 2 בשיחתו עם המדובב, שכן הוא מדבר על ראפת טלאלקה בעוד ששמו של העורר 2 הוא ראפע טלאלקה. המדובר בשתי דמויות שונות, ובית משפט קמא טעה כאשר לא קיבל את הטענה, לפיה מי שהשתתף באירוע הוא ראפת ולא העורר 2.

אשר לראיית ה- D.N.A , נטען על-ידי עו"ד אלעטאונה כי מדובר ב" ראיה מכורסמת ואף שנויה במחלוקת ", וזאת משום שמדובר בעורר ממוצא בדואי, בן לאב ואם מאותה משפחה, ועל כן אין ניתן לשלול את האפשרות כי הפרופיל הגנטי שלו משותף לגורמים נוספים הנמנים על המגזר הבדואי.

לפיכך, סבור עו"ד אלעטאונה כי הראיות שהוצגו אינן עונות על הדרישות שנקבעו בהלכת זאדה.

15.

בהתייחס לנושא חלופת המעצר, נטען כי שגה בית משפט קמא בכך שלא הורה על קבלת תסקיר, על מנת לבחון את האפשרות לשחרר את העורר 2 לחלופת מעצר. לעניין זה, נטען כי מדובר בצעיר, כבן 22 שנים, ללא כל עבר פלילי שזהו מעצרו הראשון.

עו"ד אלעטאונה הוסיף וטען כי גם אם ניתן לקשור את מרשו לתקיפתו של המתלונן, אין כל ראיה כי הוא קשור למרדף אחריו, ולביצוע העבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. מכל מקום, יש לשקול שחרורו של העורר לחלופת מעצר, כפי שהדבר נעשה במקרים חמורים הרבה יותר.

דיון והכרעה

ראיות לכאורה

16.

סעיף 21 (ב) לחוק המעצרים קובע כי בית משפט לא יצווה על מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים המשפטיים " אלא אם נוכח, לאחר ששמע את הצדדים, שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה... ".

בבוא בית המשפט לבחון קיומה של תשתית ראייתית לכאורית, עליו לבדוק האם בידי התביעה " ... ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט – תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל – יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר " (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 147 (1996) (להלן: הלכת זאדה ).

במילים אחרות, בשלב זה של ההליך, הוא שלב המעצר, בית המשפט אינו נדרש להשיב לשאלה, האם הראיות שברשות המאשימה מלמדות על אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר, אלא שהפוטנציאל הראייתי הגלום בחומר הראיות מקים סיכוי סביר כי חומר זה, לאחר עיבודו במהלך המשפט, יוביל לביסוס אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר (ראו, לעניין זה, בש"פ 4667/12 אזולאי נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 28.6.2012]; בש"פ 4329/12 אימאם נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 13.6.2012]; בש"פ 2916/12 פלוני נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 25.4.2012; בש"פ 8756/11 ביטון נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 1.1.2012]).

17.

עיון בחומר החקירה, בעניינם של שני העוררים, מלמד כי ברשות המאשימה ראיות לכאורה, שיש בהן כדי לענות על הדרישות והמבחנים שנקבעו בפסיקה, ככל שהדבר נוגע לקיומן של " ראיות לכאורה להוכחת האשמה ".

אשר לעורר 1, שיחתו עם המדובב מלמדת על מעורבותו הפעילה באירוע, כאשר הוא עושה הבחנה ברורה בין מי שנטל חלק ממשי בתקיפתו של המתלונן, לבין הנאשם 3, המבוגר יותר, אשר ניסה להפריד, באומרו לחבורה " עזבו אתכם ממנו יא ילדים ". בשיחה זו, מאשר העורר 1 כי היה ברשותו מכשיר מירס, למרות שבחקירה שיקר וטען כי אין בחזקתו מכשיר כזה.

העובדה כי רכב הטויוטה, שבבעלותו של העורר 1 היה בזירת האירוע, מהווה ראיה חשובה לחובתו של העורר, וראוי לציין, בהקשר זה, כי העורר לא נקב בשם של אחר או אחרים, שהיו עשויים לעשות שימוש ברכב זה.

אשר לטביעות כף ידו של העורר על רכבו של המתלונן, לא ניתן כל הסבר להימצאותן, וטענת הסנגור כי העורר הגיע למקום לאחר האירוע, נסתרת בעדותו של העורר עצמו, אשר העלה טענת אליבי והרחיק עצמו מהמקום. לכל אלה, יש להוסיף את ממצאי איכון המכשיר הנייד של העורר, המלמדים על היותו בסמיכות מקום וזמנים לזירת האירוע, בניגוד לנטען על-ידו כי שהה בישוב רהט.

שילוב הראיות שפורטו לעיל, מוביל למסקנה כי לפנינו ראיות לכאורה מוצקות, אשר הוגדרו, בצדק, על-ידי בית משפט קמא כראיות " טובות מאוד... הרבה מעל ומעבר לנדרש לפי הלכת זאדה ".

18.

הראיות לכאורה בעניינו של העורר 2, טובות אף יותר. ראשית, מדובר בהפללתו של העורר 2 על-ידי העורר 1, בשיחתו עם המדובב. אכן, העורר 1 נקב בשם ראפת, אך ברור, מעיון בתמליל השיחה, כי כוונתו לעורר 2, שהיה נתון אותה עת במעצר, והעורר 1 הביע את חששו כי הוא " יפתח עליו ", כלשונו. נראה, כי מדובר בטעות באזכור השם הפרטי והכוונה הברורה היא לעורר 2, שלו מיוחסת מעורבות פעילה בתקיפתו של המתלונן.

מעבר לכך, קיימת ראיית ה- D.N.A , שהופקה מדגימת דם שהיתה על רכבו של המתלונן, ומחוות דעת של מומחה, המצויה בתיק החקירה, עולה כי פרופיל ה- D.N.A שהתקבל מהדגימה תואם את הפרופיל של העורר 2, כאשר מדובר בשכיחות של " אחד ליותר ממליארד פרטים ". בקביעת שכיחות זו נלקחה בחשבון השתייכותו של העורר 2 למגזר הבדואי.

מדובר, לכאורה, בראייה קונקלוסיבית שניתן להסתפק בה לצורך זיהויו של העורר 2 כבעל הדגימה. לכך יש להוסיף את העובדה כי נתגלה חתך בידו של העורר, דבר שיכול להסביר את הימצאות דגימת הדם בזירת האירוע. טענותיו של בא-כוח העורר 2 לגבי משמעותה של ראיה זו, צריכות להתברר במשפט גופו, ואין בהן כדי להועיל לעורר, בשלב זה של הדיון במעצר.

ראיה משנית נוספת לחובתו של העורר 2 נוגעת להימצאות טביעת נעל, שבה הוא עושה שימוש, ביחד עם אחיו. סבורני, כי אין בראיה זו כדי להוסיף או לחזק באורח משמעותי את יתר הראיות שפורטו לעיל.

לסיכום, יש לדחות את טענותיו של בא כוח העורר 2, באשר להעדרן של ראיות לכאורה בעניינו של מרשו.

עילת המעצר וחלופת מעצר

19.

אין חולק בדבר קיומה של עילת מעצר בעניינם של שני העוררים. עילה זו היא עילת המסוכנות, המעוגנת בסעיף 21 (א)(1)(ב) לחוק המעצרים, היינו קיומו של " יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה ".

בהתאם לסעיף 21 (א)(1)(ג)(4), קיימת חזקת מסוכנות כאשר מדובר ב " עבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות או תוך שימוש בנשק קר או חם ".

בענייננו, מדובר, כנטען בכתב האישום, במרדף מסוכן ואלים בעקבות המתלונן, שכל פשעו היה כי התריע על קיומה של סכנה באמצעות צופר רכב, הא ותו לא. המרדף כלל ניסיון לחסום את רכבו של המתלונן, מתוך כוונה להורידו לשוליים, וזאת תוך כדי נסיעה מהירה והתנגשות מכוונת ברכבו של המתלונן.

לאחר שנעצר הרכב, הוצא המתלונן מתוכו בכוח והוכה באכזריות רבה על-ידי חבורה של פורעים, אשר בעטו בו בלא הבחנה וגרמו לו לחבלות בגופו. את זעמם כילו התוקפים בפגיעה ברכבו של המתלונן, תוך ניפוץ שמשות הרכב. מעצם תיאור המעשה, ניבטת מסוכנותם הרבה של העוררים, דבר המקים חשש לסיכון שלום הציבור ובטחונו.

20.

מצוות המחוקק היא כי, גם כאשר קיימת עילת מעצר, יש לבחון את השאלה, האם " לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה " (סעיף 21 (ב)(1) לחוק המעצרים).

בית משפט קמא בחן שאלה זו והגיע למסקנה כי לא ניתן להפיג את מסוכנותם של העוררים באמצעות חלופת מעצר, וסבורני כי החלטתו זו בדין יסודה.

הנסיבות המתוארות בכתב האישום, הן חמורות וקשות, וניתן ללמוד מהן על מסוכנותם הרבה ואופיים האלים של העוררים. אם בשל התגרות בטלה בשישים (אם בכלל מדובר בהתגרות מצידו של המתלונן), ניהלו העוררים מרדף אחר רכבו של המתלונן ולאחר מכן תקפו אותו באכזריות כה רבה, קיים חשש ממשי כי הם יוסיפו להוות סכנה לשלום הציבור. לפיכך, אינני סבור כי כל חלופת מעצר שהיא, עשוייה לאיין או אף להפיג את מסוכנותם של העוררים. שחרור לחלופת מעצר מחייב את בית המשפט ליתן אמון בעוררים (השוו לבש"פ 9595/09 קורס נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 7.12.2009]), וכזאת לא ניתן לעשות, בנסיבות העניין דנן.

21.

אשר על כן דינו של הערר, בעניינם של שני העוררים, להדחות.